מה שנכתב בפתק וקצת עזרה מ'הפרופסור מהסורבון' • סיפור ○ יצחק טויטו

(חי פה) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים

הבן של סימון

היו לילד בעיות בבית הספר והוא התייעץ אתנו.
ההיכרות אתו הייתה ותיקה.
לפני שנים, יצאנו מהחוף ועברנו ליד דוכן לסחיטת פירות.
זה היה בתל אביב, לא בחיפה, אבל הים אותו הים.
מכיוון שהמוכר הקרין חביבות, עצרנו למנת ויטמינים.
באותו היום לא היו הרבה לקוחות, אז קצת קשקשנו.
למעשה, יותר הקשבנו לסיפורים שלו. הוא סיפר לנו על עליית ההורים
ממרוקו, על הקשיים, על העזרה לאבא אחרי שעות בית הספר.
בסך הכול אנשים ישרי דרך, הרוצים להתפרנס בכבוד.
הרגשנו סוג של אחווה. סימון. זה היה שמו.
מאז, אי אפשר לעבור בתל-אביב בלי ויטמין סימון. ויטמין הארץ.

עכשיו, שנים אחרי, אנחנו בדרך אליו כיעד ולא כתחנה בדרך.
סימון צוהל לקראתנו, אך עננה נסתרת נראית על פניו.
רק מי שמכיר אותו היטב יכול להבחין בה. אנחנו ראינו.
אנחנו מחליפים חיבוקים וטפיחות מתבקשות, מחליפים גם ברכות
עם הילד, זה שכנראה יש אתו בעיות בבית הספר.
זה, שלכבודו באנו כדי לשמוע, ואולי אפילו לנסות לעזור.

בן חמש עשרה הזאטוט.
בהדרגה אנחנו נכנסים לפרטים. בעדינות.
הילד מקבל ציונים גרועים בכל מקצוע. לא מראה עניין בכלום.
אולי סומך על דוכן הוויטמינים שיסחט בעתיד לא רק פירות, אלא גם כיסים.
אני משאיר את ג'מבו ידידי, עם סימון ומתבודד, כאילו באקראי
עם הסוחט העתידי. ילד עם מבט נבון בעיניים ושפת גוף בריאה. כבר טוב.
זה לא משאיר לי הרבה עבודה. למה להרוס? אולי רק כיוונים טכניים.

"תגיד", אני שואל, "כשאתה מגיע הביתה עם ציון גרוע ומראה לאבא, מה קורה?"
הילד מתפתל קצת.
לפעמים זה מספיק.
אני מתקרב, מניח יד על הכתף, לחיצה קלה, כמעט לא מורגשת, סחבקית.
"אתה יודע, בעוד שנים, גם אתה תתעצב מאוד אם הילד שלך יגיע מבית הספר
עם ציונים גרועים, ואולי אפילו תיתן לו מכה קטנה, גם אם באהבה גדולה.
לא כדי להכאיב חלילה. רק כדי ליישר. באהבה".
הוא מהנהן בהבנה. אני מרגיש שסיימתי כאן. חזרנו.
הרגשתי שאני כבר מכיר את הילד.
"בוא", אני אומר לג'מבו, "נוסעים לבית הספר".

ציון – מכות

נכנסתי לחדר המנהל. ידידי חיכה בחוץ. הצגתי עצמי כדוד של הילד. למה לא?
"ראה", אני אומר למנהל, "זה לא סתם ילד טוב. יש לו כישורים גבוהים.
אלא, שהוא טרוד בכל מיני דברים עכשיו. אז הוא מקבל ציון גרוע, חוזר הביתה
וחוטף מכות מאבא. זה אבא מהדור של פעם, אתה מבין? הוא לא מכיר משהו אחר.
וכך שוב ושוב. אז אתה מבין? הוא לא רגוע, הוא חרד.
אין סיכוי שהוא יפרוץ את המעגל הזה של ציון גרוע-מכות. ציון גרוע-מכות
וכך, עד סוף כל הדורות.
אבל אני מציע – בוא ננסה משהו אחר. אין מה להפסיד".
אני מרגיש מולי הסתייגות מובנת. מחשבות מהסוג של 'מי אתה בכלל שתלמד אותנו?'

"אני יודע מה אתה חושב", אני מדגיש, "אבל אם הרעיון לא יעבוד ועדיין תרצו להוציא
את הילד מבית הספר, אנחנו נעביר אותו".
הוא מתרצה. קיבל אפשרות מילוט. כמו סוכרייה.
"מה הרעיון?" הוא שואל.
ניסיתי להישמע כאילו כל עול העולם מונח על כתפיי. ניסיתי.
"מעכשיו, כל ציון שהילד מקבל, שלילי ככל שיהיה, עשרים, ארבעים,
כל ציון – המורה ייתן שמונים. הציון שלו ארבעים? המורה ייתן שמונים.
נכון שזה ציון שגוי. כן כן, אבל לא בדיוק.
כשהוא ימסור את המבחן לילד, הוא ייקח אותו הצידה ויאמר לו שהציון האמתי שלו
הוא ארבעים, אבל שהוא רואה שיש פוטנציאל
וזה הציון על אותו פוטנציאל, לא על המבחן. כיוון שמורגש, שיש משהו מעבר.
מורגש שיש יכולת, לכן הוא נותן לו שמונים. ולמה?
כי הוא פשוט חושב שזה מה שהוא שווה באמת.
בוא נשבור את המעגל הזה של ציון-מכות-ציון-מכות.
יש לנו כאן ילד אבוד, בוא נזרוק לו חבל הצלה.
נכון, זה אולי חריג, וודאי קשה למורה המקצועי, אבל הכול בראש.
כשהמורה יבין את המטרה הוא יתגבר.
וכך, באפס מאמץ, יש לנו סיכוי להציל נשמה. אין מה להפסיד. בוא ננסה".

להפתעתי – הוא הסכים. מהר מדי.
אולי כי זכר מה הסכמנו אם הרעיון לא יעבוד.
אנחנו חוזרים.
בדרך, ג'מבו שואל, "נראה לך שזה יעבוד?"
חשבתי לעצמי ששפת הגוף של המנהל שידרה משהו כמו:
'בסדר, בסדר, עשה טובה ותתעסק בעניינך', אבל לא אמרתי.
פרשתי כפיים לצדדים.
"תגיד", אני שואל בחזרה, "אתה אוהב לדוג, נכון?"
"כן".
"כשאתה זורק את החכה למים, כמה זמן לוקח לך לתפוס דג?"
"לא יודע. אני מחכה".
"זהו", אמרתי, "אז עכשיו מחכים".

הפרופסור מהסורבון

עברנו פגישות רבות מאז. הזמן רץ, לא עוצר אפילו לרגע.
זה מה שהוא יודע לעשות.
באחד הימים, כשאנחנו ישובים במקומנו מול הים, נזכרתי בבן של סימון.
ומכיוון שמשרדו של ידידי היה קרוב לדוכן הפירות, שאלתי:
"יש חדש עם הילד?"
"נראה שהכול מצוין", ענה והרגיש לי, שאמר יותר משלא אמר.
מהיכרות רבת שנים – זה נראה לי חשוד.
"טוב, מה אתה לא מספר לי?" שאלתי.
ידידי מגרד בראש. "אתה יודע מי המציא את הנורה החשמלית?"
"כל אחד יודע. למה? מה זה קשור?" עניתי מהורהר.
לא סיימתי את המשפט ובבת אחת הבנתי מה היה לי חשוד.
הפאזל התיישב במקומו.
אני לא באמת יודע למה, אולי בגלל טון הדיבור, אולי בגלל ניסוח הדברים.
הסתכלתי על פניו של ידידי הוותיק ושאלתי לאט ובריווח המילים.
"רק אל תגיד לי שהלכת 'לבקר' את המנהל", אמרתי.
ג'מבו משך בכתפיו כמתנצל.
"טוב, זה לא מה שאתה חושב. הבנתי ממך כבר אז את רוח הדברים ואת מה שצפוי להיות.
או, יותר נכון, את מה שלא יהיה. הבנתי שהמנהל הזה נתקע על מצב טיסה.
אין קליטה, אין שידור. אז קפצתי אליו לביקור. ביקור ידידותי, באמת.
הצגתי עצמי כדוד של הילד. עוד דוד.
אמרתי, ששמעתי שיש קצת בעיות עם הבחור.
המנהל מיד אמר שאכן כן, ושהם חושבים להעביר אותו ל'מקום מתאים יותר'.
ואז, הוא הזכיר שיום קודם היה אצלו קרוב משפחה אחר, והוא תיאר אותך וגם הוסיף
שאותו אחד, העלה איזשהו רעיון מוזר. השתדלתי להיראות נפעם ככל האפשר.
אה, באמת? אמרתי לו, הוא באמת הגיע עד כאן? פששש… בשביל זה? הוא בעצמו?
המנהל נראה קצת מבולבל, לא הבין את ההתלהבות שלי.
אז הסברתי לו בסבלנות, שהוא זכה לביקור של מנהל המחלקה לחינוך בסורבון.
אוניברסיטת סורבון שבפריז, זו המפורסמת.
לא שמת לב למבטא המעט צרפתי שלו? שאלתי.
הדגשתי שאני לא יודע מה הפרופסור הציע, אבל אני כן יודע, שעל שמו רשומים
רעיונות מהפכניים בחינוך, רעיונות שיושמו וזכו להצלחה רבה מאוד בצרפת.
הוספתי גם לחיזוק, שיכול מאוד להיות שאם הוא יישם את הרעיון שקיבל
מהפרופסור וזה יצליח, בית הספר והוא בפרט, יקבלו, מן הסתם, פרסום בל ישוער.
כמובן, רק לעניות דעתי, כי מה אני מבין?"
צחקתי.
הוא בחן אותי, מסוקרן. כאילו שואל, 'מה פה מצחיק? יש עבודה לעשות וזהו'.
רק שהפעם התעסקנו בחינוך. טוב, לא בדיוק. אולי רק בתפאורה.
"בעצם לא עשיתי שום דבר מיוחד". הוא המשיך, "בסך הכול, נתתי חיזוק
למניפולציה שאתה עשית".
"נו?" שאלתי, "וזה עבד? הרעיון עבד?"
"מעל ומעבר. סיים בגרות בהצלחה".

תומס אדיסון

"פתחת עם המצאת הנורה החשמלית, איך זה קשור בדיוק?
רק לפני שאתה עונה לי, קח בחשבון שאם זו הייתה סתם שאלת טריוויה
או שאלה במבחן רשמי כלשהו, אז התשובה היא תומס אדיסון.
אבל אם… טוב, עזוב. הרי לא לזה התכוונת. אז מה הפואנטה?"

"אה, לא משהו מיוחד. פשוט במקרה נזכרתי ברעיון שלך, איך להוציא את הילד
ממעגל הכישלונות, כשקראתי משהו על תומס אדיסון.
הסיפור ידוע ומפורסם ואתה מן הסתם מכיר אותו".
"אני מקשיב", אמרתי.
"טוב, תומס הזה היה אחד מגדולי הממציאים אי־פעם. אולי הגדול שבהם.
על שמו רשומים 1093 פטנטים. גם אם לא כולם שלו במקור, אלא יותר פיתוח
ושכלול של פטנט אחר, עדיין זה מרשים. מאוד מרשים.
אז למרות כל הביקורות עליו, והיו לא מעט, אין ספק כי היה גאון.
לענייננו. כשהיה בכיתה א', קיבל מהמורה שלו פתק, ונדרש להעביר להורים.
הילד עדיין לא ידע לקרוא ולא הבין את הכתוב בפתק, אז הוא שאל את אימו
והיא השיבה לו שכתוב כך: 'אימא יקרה, בנך הוא ילד נפלא ומוכשר מאוד
ומאחר שאין לנו בבית הספר כלים לעזור לו, או לקדם אותו כראוי, אנו מבקשים
שלא לשולחו מחר ללימודים ולמצוא עבורו מסגרת אחרת'.
והוא באמת נשאר בבית מספר חודשים, עד שנמצאה לו מסגרת אחרת.

שנים אחרי אותו מקרה, תומס כבר היה ממציא ידוע, מפורסם ועשיר
והנה, לאחר שקבר את אימו, מצא באחת המגירות שליד מיטתה, את אותו הפתק.
ישן ובלוי. ישן, אבל ניתן לקריאה.
הוא פתח אותו, וכך היה כתוב: 'אימא יקרה. בנך הוא ילד מופרע, שאינו מסוגל לשבת
רגע אחד במנוחה. הוא מפריע בשיעורים למורה ולכל חבריו והוחלט להרחיקו
מהלימודים בבית ספרנו. אנו מבקשים, שלא לשולחו מחר ללימודים
ולמצוא עבורו מסגרת אחרת'. סוף ציטוט.
תומס אדיסון העיד, לאחר שראה את הפתק, כי אם היה מבין את הכתוב
לפני שנים, בהיותו ילד, היה מתייאש מעצמו ולא היה מגיע לכלום".
"מה שאומר", הוסיף בחיוך קל, "שבאותה הצעה שלך למנהל בית הספר כיוונת לדעת גדולים.
אתה צריך להיות מבסוט".
"כן", השבתי, "אבל אתה מבין שללא הפרופסור מסורבון שום דבר לא היה עובד".
השקנו כוסות.
לאחר כמה דקות של שקט הוא אמר
"בשורה התחתונה, שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה".
"כן, ברור. מה עכשיו?" פלטתי בחצי ביטול.
הוא הסתכל עליי במבט מוכיח. "עזוב, תזכיר לי בשבוע הבא."

זהו פרק אחד מתוך הספר 'לאסוף מתנות מהרצפה'.
פרטים נוספים אפשר לקבל בקישור הבא. רק ללחוץ…

יצחק טויטו

יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.

עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה: