בתקופת "מלחמה הכיפורים" נעדרתי מהבית כשבועיים לסירוגין. לא עוד. מצבה של חנה רעייתי החמיר והכאבים התגברו. היא התאשפזה במחלקה וחשה הקלה בעזרת זריקות מסממות שהקהו את הכאבים. את זמנה בילתה בשוטטות בין החולים הפצועים במחלקות השונות, וישבה שעות עם חיילים שאיבדו את החשק לחיות בעקבות פציעתם הקשה. חנה סיפרה מה עבר עליה ולעיתים חשפה את האין חזה המצולק. עודדה והשתדלה להעלות את המורל.
העיקר שכל אחד מהם יחפש את הטעם לחייו על אף פציעתו שקטעה את התוכניות והחלומות. זרם הפצועים מכל החזיתות לא פסק וידי הרופאים היו עמוסות לעייפה. הם קיבלו בברכה את העבודה המבורכת שעשתה חנה. אני מניח שמעשים אלה תרמו רבות ליכולותיה במאבקה שלה. אחד הפצועים אתו בילתה חנה שעות היה רפי אמאיוף. רפי היה חבר שגויס למילואים. באחת הדרכים העמוסות בסיני חסם דחפור ענק את הדרך וכל כלי-הרכב שסטו מהכביש, שקעו בחול. קצין צעיר עלה על הדחפור וניסה להזיזו, מבלי שהכיר את כל הכפתורים והידיות. הפעלה של ידית לא נכונה גרמה לכף הענקית לזוז קדימה, ולהיכנס במהירות לבטנו של רפי. הכף נעצרה כשננעצה ברכב שמאחוריו. רפי כמעט ונחתך לשני חלקים והובא לבית-החולים במצב קשה יותר מאנוש.
הרופאים, בעזרת כמה ניסים, הצליחו לאחות ולחבר את החלקים הפנימיים שניזוקו ולהשאיר את רפי בחיים. מכאן ואילך נדרש שיתוף פעולה רציני מצדו, אך רפי מאס בחייו וסרב לבצע את הנדרש. כך למשל סרב להשתמש בשתי הגומיות שנקשרו לגב המיטה ומטרתם הייתה להפעיל את שרירי הזרועות
והכתפיים שהתנוונו כמעט ללא תקנה. הרופאים, אשתו וילדיו של רפי לא הצליחו לגרום לו לרצות לתרגל ולחיות.
המחלקה בה שכב הייתה רחוקה מזו של חנה. אך בעקשנותה התיישבה בכיסא גלגלים ודרשה ממני להוביל אותה למחלקה של רפי ולחכות בחוץ. יום יום את אותו המסלול ושוב אני ממתין בחוץ. חנה הצליחה להיכנס לליבו וגרמה לו לשוב לחיים. הוא החל לתרגל ולעזור לצוות הריפוי והשיקום. כמעט שנה חלפה ובבוקר בהיר הופיע רפי אמאיוף בפתח חדרה בבית-החולים כשהוא מדדה ונשען על מקל הליכה. הוא נפנף לשלום. חנה לא הצליחה להחזיר לו. רפי חזר לחיים, חנה לא.
