הקדמה
בפרק הקודם ראינו כיצד התרחשה התבוסה הכל-ערבית. ראינו שהיא הותירה את האוכלוסיה הפלשתינית בא"י ללא מדינה משלה, עם כ-14,000 הרוגים, ועם השפלה לאומית – ה"נכבה", שיצרה כ-700,000 פליטים.
נגענו גם בפרדוקס הבא:
המנהיג הפלשתיני הבלתי מעורער, ה"מופתי", חאג' אמין אל חוסייני, היה אישיות רעילה במיוחד. אישיותו וחלקו במכונה הנאצית היה בוטה עד כדי כך, שהפלשתינים נמנעים היום כמעט לחלוטין מלהזכיר את שמו ואת התפקיד המרכזי ששיחק בהיסטוריה שלהם ושל האיזור. מסתבר שגם במציאות הרעילה של ימינו אישיות נאצית היא עדיין בלתי ניתנת לשיווק. אך למרות ההתכחשות הזאת, הפלשתינים מחנכים עד היום את ילדיהם בדיוק על מורשתו הרעילה של חוסייני.
נראה שהיעלמותו של המופתי מן השיח הפלשתיני של ימינו, היא אמנם בעיקר תוצאה של אישיותו ומדיניותו הרעילה והבלתי ניתנת לשיווק. אך בנוסף, במשפט המציאות הוא "לוזר". הוא לא הביא את הסחורה שהיא, בלשון עדכנית, "From the River to the Sea".
האם "פלשתינים" הם עם?
בפרקים הקודמים דנתי בשאלה הזאת. המסקנה שלי היא שאכן הפלשתינים הם עם, ולו מן הסיבה שכך הם מרגישים. כפי שכתב המשורר אמיר גלבוע: "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם". זה קרה, כנראה, יום אחד למשפחתו המורחבת של אברהם אבינו (או אולי למשפחתו של יעקב, או אולי לעבדים במצריים – תלוי היכן נרצה להגדיר את נסיבות היוולדו של עם ישראל). קבוצת אנשים, בעקבות נסיבות כאלה ואחרות, מרגישה חיבור שהופך אותה למשהו שהוא יותר מפרטים בודדים. הם מרגישים "עם", מחליטים להגדיר את עצמם כעם, וקשה להתווכח איתם על זה.
לפי ההגדרה הזאת, הפלשתינים הם עם. הם עם צעיר למדי, שקיים, לפי מה שראינו, בכ-100 שנים. כללית, כל עוד עם מתקיים לאורך זמן, מתחזקת את הגדרתו כעם. עם זאת, הזמן שעובר עלול להחליש את ההגדרה הזאת, עד מצב בו העם מתמוסס ונעלם. זה קרה ללא מעט עמים בהיסטוריה. העמידות של עם נשענת לא מעט על הבסיס שמדביק את חלקיו יחד ועל המיתוס שלו כעם.
הבסיס והמיתוס שבונים את העם הפלשתיני
הטענה הפלשתינית העיקרית:
| לעם הפלשתיני זכות טבעית על כל ארץ ישראל שנגזלה ממנה על ידי היהודים |
את הטענה הזאת הם מחזקים בטענות מסדר שני:
- לאורך מאות השנים האחרונות היה רוב ערבי גדול (בעיקר מוסלמי) בארץ.
- יהודים התחילו להגיע לארץ במספרים משמעותיים, רק בתחילת המאה ה-20, והעלייה היהודית התגברה מאוד בשנות השלושים, בעידוד הבריטים והמערב.
- הציונות היא תנועה קולוניאליסטית מערבית
- הציונות גזלה שטחי ארץ מן ה"ילידים"
- במלחמת השחרור גורשו כ-750,000 ערבים מהשטחים שנפלו בידי המדינה היהודית
(בטיב הטענות הללו ניגע בפרקים הבאים)
מן הטענה העיקרית נגזר החזון הפלשתיני:
| * מדינת ישראל צריכה להפסיק ולהתקיים. * הפליטים הערבים וצאצאיהם, הנמנים היום במליונים, ישובו לבתיהם ולשטחים שנגזלו מהם, ויקימו מדינה "מן הנהר ועד הים". * היהודים יהיו אולי אזרחים במדינה כזאת, ועדיף שלא יהיו כאן כלל |
הבעייה בחזון הפלשתיני
החזון הזה מבליט בעייתיות גדולה בלאומיות הפלשתינית. הבסיס סביבו נבנתה הלאומיות הזאת בשנות ה-1920 היה "ההתנגדות", שבבסיסה שנאה ליהודים ושלילת כל זכות שלהם למדינה משלהם. האירועים של אותם ימים, מצטרפים לשרשרת אירועים שנמשכת עד היום הזה. הם מראים בבירור, ששלילת קיומה של המדינה היהודית נמצאת בסדר העדיפיות הפלשתיני מעל להקמתה של מדינה פלשתינית.
ב-18 בפברואר 1947, נשא שר החוץ הבריטי ארנסט בווין נאום בפני הפרלמנט הבריטי. בניסיון להסביר מדוע בריטניה מוותרת על המנדט על פלשתינה, אמר:
| "ממשלת הוד מלכותו עומדת בפני סכסוך לא פתיר של עקרונות. עבור היהודים, העיקרון המהותי הוא הקמת מדינה ריבונית יהודית. עבור הערבים, העיקרון המהותי הוא להתנגד עד הסוף להקמתה של ריבונות יהודית בחלק כלשהו של פלשתינה." |
בווין, הגם שהיה אנטי-ציוני מובהק, היטיב לנסח כבר אז את מהות הסכסוך. הבעיה היא שהמיתוס הפלשתיני איננו קונסטרוקטיבי. הוא מבוסס בעיקרו על שלילת האחר. גם אחרי ה"נכבה", המשיכה הלאומיות הפלשתינית לאמץ מספר כיוונים בלתי קונסטרוקטיביים בעליל.
1. "זכות השיבה"
"זכות השיבה" היא עיקרון פלשתיני לפיו שפליטי 1948 יוכלו לחזור למקומות מהם הגיעו. לא מדובר באותם פליטים שנעקרו, שנותרו מהם היום אולי כמה עשרות אלפי קשישים, אלא בכ-5 מיליון צאצאיהם שרשומים היום באונר"א (סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב) כפליטים.
הזכות הזאת עוגנה בהחלטה 194 של האו"ם. בסעיף 11 של החלטה 194 ניתנו שתי חלופות לפתרון בעיית הפליטים:
| …הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום עם שכניהם יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי… על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת (repatriation), יישובם מחדש וכן לשיקום הכלכלי והחברתי של הפליטים… |
פרשנות סעיף זה והשלכותיו נתונות מאז בוויכוח בין הצד הערבי לצד הישראלי. עמדת הצד הערבי לאורך השנים הייתה כי החלטה זו של האו"ם מעגנת באופן ברור את תביעתם של הפלסטינים לזכות השיבה. ישראל טענה כי נוסח ההחלטה השאיר את אופן ביצועה והקביעה מי הם הפליטים אשר שואפים "לחיות בשלום עם שכניהם" בידי ישראל. אין תקדים עולמי לדרישה דומה. משמעותה של "זכות השיבה" היא חיסול המדינה היהודית, והפלשתינים יודעים זאת היטב.
"זכות השיבה" היא למעשה צורה אחרת של החזון הפלשתיני, לפיו מדינת ישראל צריכה להפסיק ולהתקיים.
2. התקרבנות כדרך חיים
הפלשתינים הם פליטים נצחיים שמסרבים להשתקם. אונר"א, סוכנות הפליטים שהוקמה על ידי האו"ם לפיתרון בעיית הפליטים עשתה ועושה כל שביכולתה להנצחת הבעיה. הפליטות, באופן שאין לו תקדים בעולם, הפכה אצל אונר"א לעוברת בירושה. התוצאה: היום יש לנו מעל ל-5 מיליון פליטים פלשתינים רשומים.
ומה שגרוע מכול – הפלשתינים מתנהגים כפליטים נצחיים. הם שיכנעו את עצמם ב"זכות השיבה". עד שישובו, הם החליטו להתנהג כקורבנות שכל העולם חייב להירתם לעזרתם מבלי שהם ייאלצו לקדם את עצמם באופן פעיל.
אין תקדים להתנהגות כזאת. השנים שלאחר מלחמת העולם השנייה ראו עשרות מיליוני פליטים באירופה ובאסיה. השבר היה גדול, אך הבעיות נפתרו, במקרים רבים בעזרת אירגוני פליטים של האו"ם, תוך שנים ספורות.
ישראל הצעירה, למשל, קלטה ישראל באותם שנים 850,000 פליטים יהודים מארצות ערב. היא עשתה זאת ללא צורך בארגון מטעם האו"ם. שיקום הפליטים לא הייתה הדרך הפלשתינית, והם קיבלו בכיוון הזה חיזוק מאחיהם במדינות ערב, שרצו לשמר את הבעיה על חשבונם של הפליטים. הפלשתינים אף הלכו רחוק יותר וחיבלו בפועל במיזמים שניסו לשפר את מצבם. דוגמא מאפיינת להתעקשות הפלשתינית שלא להשתקם היא החווה של מוסא אל-עלמי.
החווה של מוסא אל-עלמי
לאחר מלחמת השיחרור הקים מוסא אל-עלמי, אישיות בולטת מצמרת התנועה הלאומית הפלשתינית, חווה חקלאית לפליטים פלסטינים ממזרח ליריחו ("משרוע מוסא אל-עלמי"). החווה מומנה מתרומות. המלך עבדאללה (שטחי הגדה המערבית נשלטו על ידי ירדן אחרי מלחמת השחרור) הקצה לה 20,000 דונם. בחווה נחפרו בארות, נבנו בה תעלות השקיה והיא הניבה יבולים חקלאיים יפים.
החווה שגשגה בין 1951 ל-1955. עבדו בה והתפרנסו ממנה פליטים פלסטינים. לצידה הוקמו בריכת שחיה, מרפאה, בית ספר ופנימיה למאות יתומים. היה זה ניסיון ייחודי של קידום מבפנים והפניית עורף להתקרבנות, אך הוא לא צלח. אמין אל-חוסייני לא אהב את הרעיון. כל ניסיון לשקם פליטים נתפס על ידו כבגידה ברעיון של זכות השיבה. הוא לא הסכים לוותר על קיבוע מצב הפליטות ככלי במאבק מול ישראל.
כבר ב-1954 תיכנן אל-חוסייני להתנקש בחייו של אל-עלמי. הדבר לא עלה בידו, אך בדצמבר 1955 עלה המון פלשתיני מתפרע על החווה, הרס, בזז ושרף אותה.
3. בחירה בטרור כדרך חיים מומלצת ומכובדת
הפלשתינים המציאו מחדש את הטרור כשיטת פעולה שתביא להם גאולה, והפכו אותו לדרך חיים. לא נמנה כאן את כל הפעולות הנוראות מחטיפת מטוסים, רצח ספורטאים, הרג חסר הבחנה של ישראלים ויהודים. כל הפעולות הללו היו ועודן אמורות לקדם את החזון הפלשתיני. הן מהוות גם דוגמא מובהקת עד כמה הלאומיות הפלשתינית היא בלתי קונסטרוקטיבית. והם נשארו עקביים בשיטתם עד ימינו.
לאומיות מבוססת אלמנטים שליליים
קשה מאוד היום לזהות אלמנטים חיוביים בלאומיות הזאת.
איזו מדינה יכולה תנועה לאומית כזאת להקים?
לא צריך לדמיין יותר מדי. ב-2005, קיבלו הפלשתינים את עזה כמעין פיילוט למדינה. העולם קיווה לראות את עזה הופכת לסוג של סינגפור, אבל הפלשתינים בחרו בכיוון הרגיל שלהם. היו לתנועה הלאומית הפלשתינית כל התנאים להראות למה היא מסוגלת. למרבה הצער, ראינו מה היא מסוגלת להשיג: עוני, קיצוניות דתית, שנאה וטרור. האם אפשר לבנות עם שיאריך ימים על בסיס כזה שבנוי רק על שלילת האחר? לא בטוח.
האם אפשר לבנות מדינה על בסיס כזה? בוודאי שלא. היא תהיה נזק לעצמה ונזק לשכניה.
טוב לקרוא שגם השמאלנים ביננו התפכחו ברבות השנים והיסורים והבינו מי "העם" השפל שאיתו יש לנו עסק פה במאה האחרונה.
רק דיוק בטרימינולוגיה:הציונות לא גזלה שטח מהילידים אלא הציונים שבו לאדמתם שניתנה להם בצדק עוד משחר ההיסטוריה ושנגזלה באלימות ובפוגרומים בדורות הקודמים לתקופה הזו מאבות אבותינו.
עפ"י ההבנה מוצא הפלשתינים בכלל במדינת ירדן מיעוטם הקטן בלבנון ובסוריה ומיעוט יותר גדול גם פה בתוך ישראל ומגבש את כולם כביכול כ"עם" היא ההתנגדות לציונות ולחזרה שלנו לארצנו.
נקווה רק שהדורות הבאים אחרינו יזכרו ולא ישכחו את מה שהדורות הקודמים עברו ויסיקו מסקנות וידעו לטפל באותו אויב(שהתמיכה בו בעולם מתעצמת וגם אלימה ,שלא לדבר על ילודה בשיעורים עצומים) ושחלילה לא יעברו את מה שהדורות לפניהם עברו ולא יהיו שאננים לעשות את אותם טעויות,לתת את אותם מחוות ולדבר באותה נאיביות על הסכמי שלום אלא יהיו מרוכזים ודרוכים תמיד איך מקדימים מכת מנע להתקפת האויב הזה שכנראה מצידו גם לעולם לא ייותר על הסנטימטר האחרון פה.
תיקון לראשית התגובה:*אויב שפל ,לא "עם" שפל.