'איש המערות' • ילדות בחיפה של פעם ○ יורם כץ

(חי פה) – "ימים של גאולה" ספרו של יורם כץ – עוד סיפורים

קצהו הדרומי של רחוב גאולה הסתיים לו מייד אחרי בית מספר 53. מכאן התפתל לו כביש רופין המשובש והצר דרומה, כשלצידו משתרעת ארץ אחרת, אפופת סוד ומסתורין. מייד בהמשך הרחוב ניצב אתר נטוש של מחצבת אבן, רצוף בורות ופירים חצובים בסלע. המחצבה הייתה סביבת פרא, מעין מערב פרוע שסיפק לנו, הילדים, מקום משחק ומקור לריגושים שונים. בשנות החמישים היו מגיעות למקום מדי פעם יחידות צבא כדי להתאמן בגלישת צוקים מראש ההר (היום שכונת רמת הדר) אל המחצבה, ומספקות לנו אטרקציה מרגשת.

בחורף, היו הבורות החצובים מתמלאים במים. חלקם היו עמוקים למדי, וילדי הרחוב שיצאו לשם במגפיים, ניסו את כוחם בחצייתם באמצעות שייט בכלים מאולתרים, כמו חצאי חביות חלודות, גיגיות או צמיגים ישנים. 

בהמשך הדרך עמד ה"מטווח", שטח חצוב, רחב ידיים ואפוף אבק אבן גיר דק. המטווח היה מוקף בשלוחת קרקע שהסתיימה בגבעה שהתנשאה לגובה של כ-20 מטר, ושבשיאה גדל עץ בודד, אליו נהגנו להעפיל מדי פעם. מי שהגיע אל העץ בשעה המתאימה, יכול היה לצפות בשלווה בנוף המפרץ והגליל, כשהוא מכוסה באבקת גיר מכף רגל ועד ראש. 

אינני זוכר מי היו המשתמשים העיקריים במטווח הזה, כנראה תלמידים בשיעורי גדנ"ע, אך היו מספר נערים בשכונה שהחזיקו ברובי אוויר, והיו מגיעים לשם כדי לירות בפחיות ריקות. 

בהמשך הדרך, ביצע כביש רופין פנייה חדה שהסתיימה בעלייה. מספר עשרות מטרים משם נפערו על דופן ההר, בצד הכביש, "מערות החמורים", שפעם שימשו כאורוות לחמורים בהם השתמשו הערבים המקומיים כבהמות משא. בשנות השישים כבר לא היו שם חמורים, אך נערים ערביים מואדי רושמייה הגיעו לשם מדי פעם כדי להתקוטט עם נערי שבט "גאולה", שהחורשות שמעל המערות היו ביתם השני.

כילד קטן, התוודעתי אל המקומות הללו לראשונה בסיורים בהם הסתפחתי אל דני אחי וחבריו. דני היה מבוגר ממני ביותר משמונה שנים, והערצתי אותו ללא סייג. מדי פעם הוא היה נענה להפצרותיי, אליהן התלוותה מדי פעם שתדלנותה של אמא, ולוקח אותי איתו להרפתקאות מסעירות עם חבריו. 

כך זכיתי להשתתף, גם אם כצופה בלבד, במטווחים סודיים ברובה אוויר שהביא אחד הנערים מביתו, ובפעילויות "אומגה" נועזות במחצבה, בהן אחזו הנערים בפיסת ברזל בניין חלודה כדי לגלוש למרחקים על גבי כבל פלדה, ששרד מימי הזוהר של המחצבות.

פעילות מרתקת אחרת הייתה נסיעה אתגרית. לדני אחי היה זוג אופניים גדולים ושחורים, שאבא מצא פעם זרוקים ליד אחד הפחים ותיקן בעצמו. לא לכל אחד היה זוג אופניים, והנערים נהגו לחלוק ביניהם את המצאי הקיים. המסלול כלל הפלגה דרומה בכביש רופין, אל מעבר למערות החמורים וחזרה. החלק המאתגר השתרע בדרך חזרה, בין מערות החמורים למטווח. הייתה זאת ירידה משופעת למדי ורוויית אדרנלין.

במשך שבועות נדנדתי לאחי שייקח גם אותי למסע הזה, וביום שישי אביבי אחד, הוא התרצה סוף סוף. בשעת אחר צהריים, הרכיב אותי דני לפניו על ה"ראמה" של זוג האופניים, ויחד יצאנו לדרך, כאשר אני אוחז בכידון בכוח, ורגשותיי נעים בין התרגשות לחרדה.

עברנו את קצה רחוב גאולה, את המחצבות ואת המטווח, והמשכנו אל מעבר לעיקול החד אל מחוזות חדשים, תוך טיפוס בחלקו התלול של הכביש. 

כאשר עברנו את מערות החמורים, ראיתי בחטף משהו נע בפתח אחת המערות. לא הספקתי לראות ולהבין מה הדבר, ועד שדני ביצע סיבוב פרסה, ועצר כדי לוודא שאני מוכן לדהרה במורד, כבר היה ראשי עסוק במחשבות אחרות.
אבל אז, לפתע, ראיתי אותו עומד שם.

הייתה זאת, ללא ספק, הדמות המוזרה ביותר בה נתקלתי בחיי הצעירים. תחילה, לא הייתי בטוח בדיוק מהו היצור הזה שעמד מולי, אך מבט נוסף גילה שהיה זה אדם מבוגר. קשה היה להעריך את גילו, כי פניו היו עטורות זקן פרא, והוא היה מלוכלך ולבוש בבגדי שק. זקנו ובגדיו השתלבו היטב בצבעי דופן ההר, ולולא חשתי בתנועה קודם לכן, לא הייתי מבחין בו.

האיש נשען על אחד הסלעים, מנסה להתחמם בקרני שמש אחר הצהריים, והתבונן בנו. מעולם לא ראיתי מחזה שכזה. האיש היה התגלמות דמותו של רובינזון קרוזו, גיבור אחד הספרים האהובים עליי.

"מי זה?" לחשתי לדני ביראה.
"מי?"
"ה…איש הזה שעומד שם."
רק כעת ראה אותו גם אחי.
"אה…" אמר, כאילו לא מדובר בפלא. "זה איש המערות."
"איש המערות? מה זאת אומרת? היכן הוא גר?"
"הוא גר כאן, במערות החמורים." הסביר אחי.
"אין לו משפחה?"
"כנראה שלא," אמר דני, "ועכשיו מספיק לדבר. אנחנו מתחילים לרדת. החזק חזק."

תוך שניות שכחתי את איש המערות, ומחשבותיי התמקדו בהישרדות. האופניים הלכו והאיצו במורד הכביש, וליבי הלם בחוזקה, עד שלבסוף, אחרי העיקול בכביש ומעבר למחצבה, האטו האופניים, ויכולתי לחזור ולנשום.

אינני יודע מי היה האיש, כיצד התקיים ומה עלה בגורלו. השמועות אמרו שהיה ניצול שואה, ויש שהגדילו וסיפרו כי הוא "היה בפרטיזנים". ניצולים רבים חיו אז בינינו, והיו בהם כאלה שמה שעבר עליהם שם דחק אותם אל שולי החברה. השמועות גם טענו שהאיש היה פעם אלוף שחמט, ואכן, מספר נערים שלא חששו ממנו הביאו איתם לוח שחמט וכלים מן הבית, וניסו להתמודד מולו ללא הצלחה.

את איש המערות ראיתי מאז פעמים רבות. מאוחר יותר הצטרפתי לשבט צופי "גאולה", ובפעולות של שבת בבוקר נהגנו לעלות שוב ושוב אל ההר שמעבר למטווח ("מעונות גאולה" של היום). בבקרים בהירים, היינו פוגשים מדי פעם את איש המערות מתחמם בקרני השמש ומתבונן בנו. תמיד תהיתי על מה הוא חושב וכיצד הוא מתקיים שם. 

בגבעה מעל המערות, ליד חורשת האקליפטוסים, היו מספר בורות מים שמהם כנראה שתה. שנים לאחר מכן, למדתי מכתבה שפורסמה באחד העיתונים, ששכנים טובים מרחוב גאולה נהגו לתרום לו מזון וגם לדאוג לו לרחצה מדי פעם. 

יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:

סיפורים נוספים שפורסמו בחי פה מתוך ספרו של יורם כץ – 'ימים של גאולה':