את הכתבה הזאת אני כותבת ממקום אישי. אני בתהליך של שחרור לא קל מאוספים שונים – משחררת את הרהיטים הישנים ששיפצתי וכן משחררת את אוסף הכריות המיוחדות שלי. אני משאירה לעצמי רק פריטים בודדים. זה שחרור עצוב שמשולב בתחושת הקלה. מי שאסף ושחרר, מבין מה שאני אומרת.
אני באה ממשפחה של אספנים. לסבתא שלי הייתה קופסא של כפתורים כנראה כמו זאת שהייתה להרבה סבתות. אבא שלי אסף בולים, כי זה מה אספו פעם, והיו לו באוסף בולים עוד מתקופת פלשתינה ארץ ישראל. דומה שבכל בית היה מי שאסף משהו. ניירות עטיפה זהובים, מדבקות, מפיות, ומה לא. אני ממשיכה את הטרנד המשפחתי. משאירה בינתיים את האוסף של אבני המרפא מכל הסוגים ומכל הגדלים, אוסף קלפי טארוט בכמות בלתי נספרת מכל הגדלים והסוגים, וכשאני נכנסת לחדר העבודה שלי ורואה את האוספים, אני מרגישה נהדר. זה חדר האוצרות שלי. שם אני עטופה באור ובאהבה.
תחביבים שחוצים תרבויות וזמנים
מסתבר שאני לא לבד בעניין. אספנות ואיסוף חפצים הם תחביבים שחוצים תרבויות וזמנים. אנשים אוספים מגוון חפצים – כלים שונים, מטבעות, צעצועים, רהיטים עתיקים גלויות ישנות ומה לא. אם יש לכם יותר משלושה ממשהו, אז כנראה שגם אתם אספנים. לפני שתרגישו כבר יהיו לכם עשרה ואז השמים הם הגבול. מה מניע אותנו לאסוף? מדוע אנחנו מתקשים להיפרד מחפצים? מה אומרים על כך הפסיכולוגים?
איסוף חפצים משמר את ההיסטוריה, אך מחקרים מראים שאספנות היא תופעה רגשית מורכבת אשר מספקת תחושת שייכות, משמעות וערך. לפי מאמר שפורסם במגזין למחקרים בנושא צרכנות, האספנות מתבססת על כמה מניעים מרכזיים כמו התחברות לקהילה תחת תחומי עניין משותפים, הנאה אסתטית מתוך הערכה ליופי של החפצים המסוימים, ביטוי לידע שיש לאספן בנושאים הנוגעים לתחום האיסוף, וסקרנות לעוד מידע בתחום, ערך נוסטלגי והתחברות לרגעים מהעבר, כמו דברים שמזכירים את בית הילדות או את הסבים והסבתות, רגעים מרגשים מהעבר, כמו אוסף של חפצים מתקופה היסטורית כזאת או אחרת.
איסוף חפצים שמחזיקים ערך רגשי יכול לספק נחמה לתחושת בדידות, געגועים או כל תחושה אחרת, יחד עם חווית משמעות לחיי היומיום. אוספים מסודרים מאפשרים תחושת שליטה וחוויה שמחזקת את הרגשת הביטחון.
האוסף מרחיב לי את הלב
אספנות היא תחביב המתמקד בדרך כלל בתחום או בתת-תחום מסוים. יש איסוף לצרכי מחקר, לצרכי מסחר, ויש למטרות הנאה. זה כולל חיפוש, איתור, רכישה, ארגון, שיפוץ, אחסון, קיטלוג, תצוגה של הפריטים, וזה ממלא את היום.
רינה אוספת צלחות מעוטרות. האוסף הגדול שלה תלוי על קיר הכניסה לבית "ויש עוד בארונות" היא אומרת. כשקיבלה את הצלחת הראשונה מחברה שחזרה מטיול, לא חשבה שתהייה אספנית. "אחר כך אני נסעתי ומכל מקום רכשתי צלחת. את יודעת איך זה. אנשים רואים שיש לך צלחות אז הם מבינים שאת אוהבת את זה ומתחילים להביא לך לחגים, ליום הולדת וסתם ככה. זה נחמד כשיודעים מה אוהבים ולא קונים סתם משהו.
היום לי כבר חמש שש צלחות כשהתחלתי לעקוב באתרים של אספנים, לחפש דברים מיוחדים, והתאהבתי. לא חשבתי שאני אהיה אספנית. אחד ועוד אחד ועוד אחד ונהיה אוסף. למי אני מציגה את האוסף? לכל מי שמתעניין. יצרתי לי במהלך הזמן חברים שגם הם אספנים של קרמיקה, של פסלונים, כדים, ואנחנו בקשר. כשאני מוצאת באחד האתרים משהו בשבילם או הם בשבילי אז מיד מדווחים.״
״יש משהו בצלחות המעוטרות שמרחיב את הלב. זה מזכרות מטיולים, מזכרות מסבתות, מחברות, זה עולם ומלואו בקטן שתלוי לי על הקיר ואני יכולה להסתכל על זה שעות ולשקוע בחלומות מתוקים. אם זה עסק יקר אספנות? אחד אחד זה לא יקר מאד אבל במצטבר זה הרבה כסף.
אני לא קונה במכירות פומביות, ואין לי צלחות יוקרתיות של אלפי שקלים. יש אספנים רציניים בעולם שמחפשים את הצלחת של המלכה או איזה עבודת יד עתיקה שווה הרבה. לי אין כאלה כי אני לא סוחרת. אני מניחה שמי שמשקיע הרבה זה מי שקונה ומוכר. אני יודעת שחנויות שמוכרות מזכרות מהעבר מייחסות ערך לבעלים הקודמים של החפץ. חיבור של החפץ לאדם מפורסם מעלה את ערכו, כמו חולצת טי שירט שלבש ג'ון לנון שיכולה להימכר באלפי שקלים, או צלחת שמייקל ג'קסון אכל ממנה. לי זה פחות חשוב.
בעיני העיקר זה הזיכרונות שלי והיופי של הצלחת. אני אוהבת שיש לי את האוסף ובכלל, לא כל דבר צריך להיות מעשי. זה בשביל הנפש. לפעמים מספיק להסתכל על זה בשביל להרגיש אנרגיה טובה, אושר. מה המשפחה אומרת על זה? הם שמחים שטוב לי. רק בקשו שלא אתלה את הצלחות בכל הבית, כדי שלא יהיה עומס. מה הם יעשו עם זה אחרי שאני אלך לא ממש אכפת לי. אני מקווה שאחד הילדים או הכלות יאהבו את זה ויתלו אצלם אבל גם יחליטו למכור זה גם בסדר. רק שלא יזרקו".
אוספים כמרפא לעולם הפנימי
אספנות היא דרך לביטוי יצירתי והעצמה אישית. איסוף ואספנות אינם רק תחביב או פעילות פנאי, אלא פעמים רבות משמשים ביטוי לנושאים נפשיים עמוקים יותר וליצירת חווית חיים משמעותית. טראומות, פחד נטישה, והיצמדות רגשית לחפצים גם הם חלק מהנושאים הקשורים לעתים באספנות. חוויות טראומטיות, בעיקר כאלה הקשורות לאובדן או נטישה, עשויות לעורר אצל אדם צורך ביצירת ביטחון ויציבות. איסוף חפצים יכול להיות דרך לייצר תחושת שליטה בסביבה כאשר העולם החיצוני מרגיש בלתי צפוי או מאיים.
לפי תיאוריית ההתקשרות (Attachment Theory), אנשים שחוו נטישה או חוסר יציבות בילדותם עשויים לחפש "תחליפים" לקשרים רגשיים בבגרותם. חפצים יכולים להפוך לאובייקטים המייצגים אהבה, שייכות או ביטחון שאולי היו חסרים בעבר. החפצים יכולים לשמש עוגן רגשי שמספק תחושת נחמה. הפסיכולוגית מרי איינסוורת (Mary Ainsworth), שחקרה את הקשרים הרגשיים בילדות, טענה שהיעדר ביטחון רגשי עשוי לגרום למבוגרים לפתח תלות רגשית באובייקטים.
הפחד לשחרר חפצים נובע לרוב מתחושת החרדה שאובדן החפץ יגרום לאובדן הזהות, הזיכרונות או החוויות שהוא מייצג. הקישור בין חפצים לבין רגעים משמעותיים בחיים, כמו זיכרונות של אדם אהוב או תקופה מאושרת הופכים את החפץ לבעל ערך רגשי גבוה, שקשה לאמוד את מחירו. אוספים מסוימים עשויים להפוך לחלק בלתי נפרד מזהות האדם, כך שוויתור עליהם עלול להיתפס כאיום על זהותו. החפצים משמשים כעוגנים פיזיים בעולם משתנה, והיפרדות מהם עלולה לעורר תחושת חוסר יציבות.
אספנות עלולה להפוך לבעיה כאשר היא הופכת לאגירת יתר. "אגירת יתר" (hoarding) היא תופעה שבה איסוף חפצים משבש את החיים היומיומיים. אנשים שסובלים מאגירת יתר אומרים שאינם מסוגלים לא לקחת את הדבר שהם מוצאים או רוצים, שהם מרגישים שזה חזק מהם. למרות שבהרבה מקרים אינם מסדרים את החפצים אלא אוגרים אותם בערימות בתקווה שיגיע הרגע שיתפנו למיין אותם, התופעה משתלטת על הבית כולו ומפריעה לחיים של האדם ושל כל מי שגר איתו.
מחלות נפש כמו דיכאון, חרדה והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) נוטות להיות נפוצות בקרב אנשים הסובלים מאגירת יתר. במקרים כאלו, מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי שיעזור לחזור לאיזון ולשחרר את החפצים ואת האדם מתחושת הכפייה והאגירה.
לתקן ולשפץ נותן לי סיפוק
מוריס הרוש עבד 30 שנה בשיווק והחליט לפרוש כדי להקדיש זמן לתחביב שלו, איסוף ושיפוץ רהיטים ישנים. יש לו מחסנים שבהם אסף במשך השנים כלים וחפצים, ומאז שפרש מהעבודה הוא מבלה את מירב זמנו במחסנים שלו. "זה התחיל מכלי עבודה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי היה לפנות מקום במחסן ולאסוף כלים ישנים וחדשים. אני מבין בכימיה ובחומרים והתחלתי לנקות ולשפץ. כלים שכבר לא נפתחו, ישנים חלודים, ניקיתי והכל עובד. גרזנים מסורים, פליירים, צבתות, הכל עובד. איפה אני שם את זה? בתצוגה על הקיר של המחסן.
ידעתי שאני אוהב לשפץ דברים. זה עניין אותי תמיד. התהליך, ההתעסקות בחידוש של דברים שאחרים זרקו. זה נותן סיפוק לתקן ולשפץ. אני אוהב את התוכניות האלה על עתיקות שלש בטלוויזיה, על אלה שנוסעים בכל אירופה לחפש דברים מיוחדים, בעיקר רהיטים. במשך הזמן התחלתי לאסוף גם רהיטים שאנשים זורקים. דברים יפים שבהתחלה לא האמנתי שזורקים דברים כאלה, אבל אנשים אמרו לי- קח, לא צריך לשלם, זה שלך. התחלתי לשפץ, לרפד, לתקן, לצבוע, אני לא נגר ולא רפד, אבל יש לי ידיים טובות וסבלנות. אין לי בדורות הקודמים אומנים, אבל אמא שלי הייתה תופרת תפירה אומנותית אז יכול להיות שירשתי את היצירתיות ממנה.
הרהיטים הראשונים ששיפצתי היו סוג של התנסות. אנשים לקחו רהיטים וצבעו אותם בחום. הרבה רהיטים נצבעו בחום. צריך לנקות את הצבע הישן, לתת לרהיט לגלות את הצבע המקורי שלו, את היופי שלו. זאת תורה שלמה. בהתחלה הכנתי למשפחה, כיסא מיוחד, ארונית, אחר כך התחלתי לאסוף במחסנים. במשפחה מקבלים את זה יפה מאד. אשתי והילדים מפרגנים. הם אוהבים את מה שאני עושה ואת זה שאני עושה את מה שאני אוהב.
אנשים שפונים אלי ומבקשים שאני אשפץ להם דברים. הם שומעים עלי מחברים, מחברים של חברים, את יודעת, אני משפץ לאחד והוא מספר לאחרים. יחד עם זה, זה תחביב יקר. לאחרונה החלטתי לקחת חלק משרה כדי שתהיה הכנסה נוספת. זה ייתן לי זמן ואפשרות לעשות גם מה שאני אוהב. יש לי מכרים שעוסקים בשיפוץ רהיטים והם מוכרים בעיקר באינטרנט. הילדים רוצים שאני אפרסם, שאמכור, אני צריך להחליט.
אני אוהב שדברים נעשים ברמה טובה, ולוקח זמן להתמקצע בכל הדברים. אני שוקע בזה. יוצא ביום ראשון ופתאום יום חמישי. זה ממלא אותי. זה סיפוק, עשייה, הרגשה נפלאה. אתמול למשל, אשתי מתקשרת ושואלת איפה אני, כי יצאתי בבוקר ולא שמתי לב שכבר שש בערב. מה עשיתי כל השעות האלה? בניתי מארבעה כיסאות שבורים כיסא אחד טוב. הרגליים מפה, המושב משם, התומכות מהשלישי והמשענת מהרביעי. אני אוהב את זה וזה ממלא אותי".
לנתק היקשרות ולהיפרד מהאוסף
אחד האתגרים המשמעותיים באספנות הוא ההיקשרות הרגשית לחפצים. פרופ' ברוס הוד מאוניברסיטת בריסטול, חקר את נושא "המהות הפסיכולוגית" של חפצים. הוא מצא שאנשים נוטים להעניק לחפצים משמעות שהיא מעבר לערכם הכספי. לדוגמה, חולצה של אדם אהוב עשויה לשאת ערך רגשי ייחודי שאינו ניתן להחלפה.
הפסיכולוגיה האבולוציונית מסבירה כי שמירה על חפצים עשויה הייתה להיות יתרון הישרדותי – בעבר, צבירת משאבים הייתה קשורה לביטחון אישי ולכושר הישרדות. כיום, המנגנון הזה "מתורגם" לצבירת אוספים. אז איך להתמודד עם פרידה מאוסף? כשהאספן מחליט להיפרד מהאוסף, הוא לעיתים חווה רגשות מורכבים כמו מצד אחד הקלה, כי הפעילות של חיפוש ואיסוף חפצים מסתיימת ומותירה מרחב חופשי, ומצד שני עצב, כי הנושא שהיווה מרכז עניין חדל מלהיות חלק מהיומיום. עיתים פרידה מאוסף מלווה בתחושת אשמה, כמו נטישה של דבר שהיית מחובר אליו.
לפי מחקר שהתפרסם ב- Psychology Today, כדאי לעשות את תהליך הפרידה בדרכים שמקלות על המעבר מחיי אספן לחיים ללא אספנות. במקום להיפרד מכל האוסף בבת אחת, ניתן להתחיל עם פריטים קטנים ועם הזמן להגביר את תחושת הביטחון בתהליך. שיחה עם חברים או בני משפחה יכולה לעזור לעבד את הרגשות, תיעוד האוסף בתמונות או בסרטונים עשוי להקל על תחושת האובדן ולהשאיר זיכרון נעים, תרומה או מכירה מתוך ידיעה שהאוסף עובר לידיים טובות, נותן נחמה.
חשיבה מחדש על מטרות האוסף והתמקדות במשמעות מאחורי האוסף, ולא רק בחפצים עצמם, יכולה לעזור לנתב את האנרגיה לכיוונים חדשים שיעניקו את המשמעות שהאוסף העניק. דברים כמו כתיבה על מסע האספנות, תיעוד החפצים וסיפור על ההיסטוריה שלהם, או כיוון אחר לגמרי שייתן תחושת משמעות וסיפוק בקנה מידה דומה.
זיכרונות מתוקים מסבתא
האיסוף והאספנות הם ביטויים מרתקים של נפש האדם. הם מאפשרים לשמר זיכרונות, להביע יצירתיות ולבנות קשרים עם אחרים. עם זאת, חשוב לשמור על איזון ולזכור כי ערכם האמתי של החפצים טמון בסיפור שהם מספרים ובמשמעות שאנחנו מעניקים להם.
סימה, אספה בובות בצורת ברווזים, אבל בשנה האחרונה מסרה את רוב האוסף. "מסרתי את האוסף כי נכנסו דברים חדשים לחיים שלי, וגם כבר לא התרגשתי מהברווזים. היו לי כבר יותר מדי פסלונים של ברווזים. השארתי לי כמה שאהבתי במיוחד, כאלה שמזכירים לי את ילדותי, ומזכירים את הברווזים שהיו בגינה של סבתא שלי. את כל השאר נתתי לאספנים אחרים, שמאד שמחו לקבל אותם. אנשים אומרים לי- תחיי כאן ועכשיו, את לא צריכה להחזיק בעבר, אבל אני מרגישה שמי שלא מחזיק בבית משהו מהעבר, חפץ או תמונה שמרגשים אותו, שמחברים אותו לשורשים שלו, הוא אדם שלא שייך לכלום.
אנשים שהכל אצלם זה דברים פונקציונליים לא מבינים שלחפצים יש נשמה. צריך להחזיק חפצים רק לתועלת מעשית? יש גם דברים בשביל הלב, בשביל האהבה. אנשים צריכים שיהיו להם שורשים, שיכבדו את ההיסטוריה. את שואלת מה אני אאסוף עכשיו במקום הברווזים? עכשיו נולדה לי נכדה. יש לי אהבה והתרגשות חדשה מזה בכל יום. אולי אני אאסוף תמונות שלה".