סיפור של כוח • ועכשיו, זה רק מתחיל ◄ יצחק טויטו

יצחק טויטו – מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה" • סיפורים

מורעלים

"אתם יודעים מה, שבו, ואני אספר
לכם משהו על כוח."

אני בחדר כושר עם תלמידי י"ב.
חלקם מורעלי כושר והם יורים שאלות
בקצב של מכונת ירייה.
שאלות על אכילה מוגברת של חלבונים
ועוד אין ספור מיני תוספים
שיעילים בעיקר למשווקים שלהם.
לא עוזר שאני מסביר, בכל דרך אפשרית, שאם
הם אוכלים מאוזן הם לא צריכים אף תוסף.

סיפור של כוח

עד שנזכרתי במשהו.
"בואו, שבו רגע". אמרתי למורעלים.
"אספר לכם משהו על כוח.
אבל אל תפסיקו אותי באמצע. רק תקשיבו.
ובסוף בסוף, תגידו לי מה התובנות שלכם.
מה למדתם על כוח".

1977— הגעתי, כחייל צעיר, לאחת היחידות
הקטנות בצבא.
יחידה קטנה, אבל ממזרית במיוחד.
באימוני הכושר, שהיו אינטנסיביים
ובעצימות גבוהה במיוחד ושאינם דומים
למקובל בצבא, בלט לי מישהו.
בחור לא גבוה, ממוצע. לוחם ותיק, שקט מאוד.
לצורך הסיפור, נקרא לו… ירין.

לא שמעתי אותו מוציא מילה מהפה.
כאילו אילם. וחזק.
חזק פיזית כמו שאף־פעם לא ראיתי.
שרירים בולטים מכל מקום.
כמה חזק? אז ככה…
היינו מטפסים על חבלים בגובה
של כחמישה מטרים כחלק מסדרה של
תרגילי כוח. סטים ועוד כל מיני סוגי עינויים
שהאינקוויזיציה הביניימית הייתה מתקנאת בהם.

ירין היה מתחיל את טיפוס החבל בישיבה
ברגליים ישרות לפנים. מטפס למעלה כשהרגליים
ישרות באוויר לפנים בתשעים מעלות, מגיע למעלה
יורד באותה תנוחה ומגיע כמעט עד למטה.
סנטימטר לפני שהישבן היה נוגע ברצפה
הוא שוב היה עולה למעלה באותה תנוחה.
כמה פעמים?
זה העניין, שהפסקתי לספור. השתעממתי.
ככה חזק.

יכולתי לסיים את האימון, ללכת להתקלח, לחזור
ולראות את ירין עולה ויורד באותה התנוחה.
רגליים בתשעים מעלות.
אם החבל המסכן היה יכול
הוא היה מבקש על נפשו – 'רד ממני כבר'.

באחד האימונים, שאלתי את אחד
החבר'ה הוותיקים
"מה זה הדבר הזה?"
הוא צחק.
"ירין? כן, באמת מיוחד.
הוא משתחרר עוד מעט".

"שמע", אמרתי, "אני בתחום. כושר גופני זה
המקצוע שלי, אבל כזה דבר לא ראיתי".

"אין לך מושג", הוא לחש.
הסתכלתי עליו במבט שואל. כאילו, נו?
עמדנו בקרן זווית, מתבוננים בירין
שורף את החבל המסכן.
והוא סיפר.

פעולה בעורף האויב

"היינו באחת הפשיטות בלבנון. אמצע הלילה.
עשינו דרך ארוכה ברגל.
ארוכה, כדי להגיע ממקום לא צפוי.
להגיע ממקום שהאויב לא יאמין שאפשר להגיע משם.
המטרה הייתה לפטור את העולם ממתכנן פיגועים בכיר.
לפגוע רק בו.
בלי רעש, בלי שידעו שהיינו שם. פעולת פינצטה.

לקראת סוף הצעידה החרישית, התקרבנו לעיירה.
הבית שלו היה במרכז העיירה, מוקף בניינים. מוגן.

כל המכשירים היו כבויים.
לבשנו שחור וגם הפנים הושחרו.
דממה.
צעדנו בטור בין הסמטאות, ברווחים של
כשלושה מטרים בין אחד לשני.
הסמטאות צרות במיוחד. משהו כמו
מטר וחצי בין הקירות.

הייתה בעיה, עכשיו אין

זה קרה כשהיינו כ־100 מטר מהיעד,
באמצע סמטה ארוכה וצרה.

אף אחד מאיתנו לא ראה. אף אחד גם
לא שמע, כשאחד החלונות מעלינו
נפתח חרש וערבי חמוש בסכין ארוכה
קפץ משם ונחת על אחד מהחבר'ה.

הוא נחת על גבו, מרים את הסכין בכוונה
לתקוע בצוואר.
למזלו הרע, החייל שהיה אחריו בטור
היה ירין שראה את ההתרחשות
כשני מטרים לפניו.
בסיטואציה כזאת, אי אפשר לירות
וגם אין מה להזהיר.

ירין זינק קדימה, לפת את המחבל בשתי ידיו.
אחת תפסה את הסכין.

הוא ניתק אותו מהגב של החבר
הרים אותו כמו סלסלת בצלצלים
הצמיד אותו לקיר ביד אחת
וביד השנייה הנחית לו אגרוף באמצע הפנים.

הערבי התמוטט על הרצפה כמו בלון
שהוציאו לו את האוויר בשנייה.
לא בהדרגה. בשנייה.
והכול ללא מילים, כמו בסרט אילם.

עצרנו, מצטופפים סביב.
החובש מיהר לבדוק דופק. שום דבר.
המפקד שואל בתנועות ידיים את החובש
'מה המצב?'
החובש מסמן בשתי ידיו תנועת מספריים
רוחבית קצרה, זהו. קפוט.

הוא לא יקפוץ יותר לאף מקום בחיים.
גם אם אימא שלו תנסה להכיר אותו
זה יהיה רק בעזרת הבגדים.
זה מה שקורה כשמעבירים את האף
שלך לעורף, דוּך, דרך מרכז הראש.

ירין היה האחרון בטור, המאסף, כך שאף אחד
לא בדיוק ראה מה קרה, חוץ ממנו.
גם לא הלוחם שכמעט נשחט.

אבל החובש ראה את התוצאה ואמר ביובש:
'מוות כתוצאה ממכה חזקה למרכז הפנים.
אין שום אפשרות אחרת'.
גם התחקיר שאחרי, אישר.

הרבה יותר מאוחר, כשהתבדחנו על זה
עם ירין, הוא אמר בתמציתיות אופיינית:
'הייתה בעיה, והיא נוטרלה'.

כל העסק הזה עיכב אותנו ב־90 שניות.
המשכנו. פטרנו את העולם מאותו בכיר
וגם צירפנו לו מלווה, באדיבותו של ירין."

"איך נותנים לחייל כזה להשתחרר?" שאלתי.
"שאלה טובה. הציעו לו הכול,
אבל הוא לא רוצה. הוא רוצה להשתחרר.
אומר שיש לו תוכניות".

פנינו למקלחות.
החבל עוד מעט מתחיל להעלות עשן
אבל זה לא מעניין את ירין. הוא ממשיך.
רגליים בתשעים מעלות.

התלמידים בהו בי בעיניים קרועות
ובפה מעט פתוח. סימן להקשבה מרוכזת.
היה אפשר לראות את המוח שלהם מעבד נתונים.

"ועכשיו", אמרתי, "מתחיל הסיפור. ירין השתחרר.
החבר'ה התבדחו, שהם שמעו בלילה את החבלים
ברחבת הכושר עושים מסיבה.
'ברוך שפטרנו מעונשו של זה'.

אז מה עכשיו?

ירין היה מודע לכוח שלו, אבל הוא חשב, ובצדק,
שהכוח הזה אינו יעיל, ושיש צורך לנתב אותו נכון
כדי להגיע ליעילות מקסימלית.
כאחד השואף לשלמות, כפרפקציוניסט,
הוא רצה ללמוד מהטובים ביותר, מהמקור,
מהדבר האמיתי.

וכך, החליט הקיבוצניק השתקן לנסוע ליפן.
תלמיד טוב ורציני לומד מהר.
והוא היה טוב, רציני ובעיקר – נחוש.

הוא הפך למכונת לחימה משודרגת.
שילוב של כוח פיזי, עם יכולת טכנית
עצומה ומוח. הרבה מוח.

מהר מאוד הוא הפך לשם דבר ביפן.
שם, ביפן, במקור, העריצו את הישראלי
עד כדי כך, שלחצו עליו לפתוח
בית ספר משלו, לאומנויות לחימה.

ללמד את היפנים את תורות הלחימה שלהם…
ביקשו וקיבלו.
בית הספר הפך לסיפור הצלחה.

שמונה שנים עברו ולירין, כמו לירין, זה לא הספיק.
כמו יהודי טוב, הוא היה חייב לדעת איך, למה,
להבין הכול. עד הסוף.

אומנויות הלחימה השונות לא נוצרו באקראי.
נכון, הן באו לענות על צורך, צורך לשכלול
שיטות לחימה. אבל לכל אחת מהן הייתה
הפילוסופיה שלה. האופי שלה.
התנועות האופייניות לה.
הדרך שלה. הרכה או הקשה.
הזורמת או החדה. התוקפנית, או המתגוננת.
ובמכלול הזה יש אמירה, וגם זה לא נוצר יש מאין.
הוא חש שיש משהו מעבר לכך.
יש מקור והוא רצה לדעת, להבין.

ירין התחיל לברר, לשאול שאלות.
שאלות שהוא לא קיבל עליהן תשובות מספקות.
אף אחד לא הבין מה הוא רוצה.

עד שבאקראי, או שלא, הוא התוודע
ליפני משכיל ומבוגר.
אדם, שלמרות גילו המתקדם, היה עדיין
פעיל מאוד בתחום, והוא הבין את הצימאון.

"אתה לא מחפש במקום הנכון", אמר היפני
"אתה רחוק, ומה שיש כאן זה לא לרמה שלך.
אם אתה רוצה תשובות אמיתיות, אתה צריך
ללכת רחוק. לטיבט.
שם, יש מין מנזר, הממוקם בטירה מבודדת
על אחד ההרים.
זקן מלומד מנהל אותו ובין היתר, גם
מלמד אומנויות לחימה.
נכון להיום, הוא היחיד שמלמד את התיאוריה
ואת הפילוסופיה מהשורש.
למיטב ידיעתי, הוא האחרון בדורו. זן מיוחד.
אם תמצא אותו, אני מאמין שתקבל תשובות.
קח בחשבון שלא קל להגיע אליו, אפילו לך.
ותמהר. הוא זקן".

ירין לא היה צריך יותר מזה.
בתוך מספר ימים הוא חיסל כל מה שהיה
לו ביפן, כולל את בית הספר.
הוא למד את הדרך, את האזור,
את אפיוני אותו המסדר, הכול.
הצטייד ויצא לדרך.

צלצול צורם, שמודיע על סיום השיעור
קטע את דברי.
התלמידים ישבו מרותקים ולא נראו
כאילו שהצלצול מטריד אותם.

"טוב," אמרתי, "נמשיך בשיעור הבא."
לאחר הפוגת עיכול קצרה נשמעה
זעקת הקולות: "השיעור הבא בעוד יומיים."
"מה פתאום"… "תמשיך"…
"אתה לא עוצר עכשיו"… "אין לנו משהו חשוב עכשיו"…
"אז נבריז מהשיעור הבא, אנחנו י"ב
מה כבר יעשו לנו…"

ועכשיו, זה רק מתחיל

הרמתי את היד לשקט.
"זה לא נתון לוויכוח. המשך בשיעור הבא."

יצחק טויטו

יצחק טויטו, יליד חיפה – 1956. בן יחיד לעוד שישה אחים ואחות אחת (כן, יש אפשרות כזאת). תפאורת ילדותו נעה בעיקר מהעיר התחתית ועד להדר הכרמל.

לאחר ארבע שנות שירות באחת מהיחידות המובחרות של חיל הים פנה להוראה, ועד לאחרונה שימש כמאמן כושר ומורה לחינוך גופני בבית ספר תיכון.

בימים אלה יצא לאור ספרו "לאסוף מתנות מהרצפה" שעלילתו מתרחשת בעיקר בחיפה.
בעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.

עוד סיפורים של יצחק טויטו שפורסמו בחי פה: