מה קרה לבתי הקולנוע הישנים של חיפה? ○ פרק 1

הקדמה

בשבועות הבאים נפרסם כאן סדרת כתבות בנושא בתי הקולנוע של חיפה, שפעלו שנפתחו עד שנות ה-60. את החומרים לכתבות ליקטתי מעט מידע אישי, אך בעיקר ממקורות נוספים שמצאתי. תודה מיוחדת לדוד שליט וענבר דרור לקס ולמוזיאון העיר חיפה, שקטלוג התערוכה שהוציאו למוזיאון העיר ב-2011, הוא אחד המקורות הללו. תודה גם לרבים אחרים שלמדתי לא מעט גם מן החומרים שכתבו ופרסמו, כמו בועז רפאלי, שרון רז, פיני שפטר, עדי פיירברגר, שירלי חובב ואחרים.
קבוצת הכתבות הראשונה (שכתבה זאת פותחת אותה) תהיה מבוא בו נעסוק באופן כללי בהיסטוריה של בתי הקולנוע בחיפה. נסקור את שנות הפריחה הגדולה ואת סיבותיה, את מאפייני חווית הקולנוע החיפאית, ואת תהליך הדעיכה וסיבותיו.

בקבוצת הכתבות השנייה, ננסה להביא את סיפורי בתי הקולנוע שהיו, אחד לאחד (עד כמה שנצליח לאסוף את המידע, גם בעזרתכם, הקוראים). האדריכל ד"ר דוד בראון, שאת איוריו המרהיבים כולנו מכירים, נרתם לאייר גם את מה שניתן לשחזר מבתי הקולנוע הללו, ולכפר במשהו על המחסור בחומרים ויזואלים במקרים רבים.

בהמשך, נספר גם את סיפורן של כמה ממשפחות הקולנוע הבולטות של חיפה, ניגע גם בצדדים הטכניים של הקרנת הסרטים, ולסיום, נביא מספר כתבות בהן ננסה, בעזרת אנשי מקצוע, להבין האם יש היום היתכנות לבתי קולנוע שכונתיים, ולבחון רעיונות מה ניתן לעשות עם בתי הקולנוע הנטושים, שהיום הם פילים לבנים שפזורים ברחבי העיר.

מתחילים…

מבוא – בתי הקולנוע של חיפה

הצפייה בסרטים הייתה, מאז ומעולם, מבילויי הפנאי האהובים בישראל. הראינוע, והקולנוע שבא אחריו, היו מהחידושים הגדולים של תרבות ההמונים במאה העשרים, והם מילאו תפקיד משמעותי בהווי החיים בארץ בכלל, ובחיפה בפרט.

הראינוע

ההיסטוריה של הקולנוע בחיפה התחילה כבר ב- 1919, כאשר זכתה לראינוע הראשון שלה, "קוליזאום", שהקרין סרטים אילמים. את הסרטים ליוותה פסנתרנית, שניגנה על פסנתר. בפסנתר היו חסרים מספר קלידים, והדינמו טרטר נוראות בחצר, אך כל זה לא גרע מעוצמת החוויה והחידוש.

הראינוע נפתח בשיפולי ואדי ניסנאס, ברחוב אלנבי 26 של היום. עד לא מזמן עוד ניתן היה לזהות את חזית הבניין, שכניסתו עוצבה בצורת סרט צלולויד, אך היום מתחבאת חזיתו של המבנה ההיסטורי מאחורי חזית חדשה של אולם שמחות. מי שיבחן מקרוב את החזית החדשה, יוכל להבחין מאחוריה, פה ושם, בחזית האבן שהוסתרה מאחור.

שותפות יהודית-ערבית-יוונית

בהמשך נוספו שני בתי ראינוע נוספים, "עדן" ו"כרמל", שניהם בדרך יפו (חיפה של אותם ימים, השתרעה כולה בגבולות העיר התחתית של היום).

לאחר שנסגר "קוליזאום" (1925), גייס יעקב דוידון, דמות חיפאית צבעונית – פועל, שחקן, משורר, סופר ואף יזם, את טאנוס אג'ייל, ערבי חיפאי והבעלים של מרכז אירועים בשם "הגן המשמח" (תרגום צולע לשם הערבי – انشراح), בפינת הרחובות יפו והבנקים של היום. השניים חברו לסוכן סרטים יווני, שהתגורר בחיפה, בשם סוקרט טוקטלידס, ויחד הקימו ראינוע חדש בבעלות משותפת. השותפות המבטיחה לא האריכה ימים, והתפרקה בעקבות מאורעות 1929, שגבו מן האוכלוסיה היהודית של חיפה 7 הרוגים ו-61 פצועים.

הדור הראשון של בתי הקולנוע

בראשית שנות השלושים של המאה העשרים, הגיע לחיפה הסרט המדבר – הקולנוע.
הסנוניות הראשונות היו קולנוע "עין דור" (1930), ברחוב עין דור 9, ו"אמפי" (שיצא לדרך כאמפיתיטרון פתוח ב-1927, והחל להקרין סרטים ב- 1931), ברחוב החלוץ. לשני בתי הקולנוע הללו אין כיום זכר.

קולנוע "עין דור", שמוקם בקירבת ואדי ניסנאס, הקרין גם סרטים ערביים, ומשך אליו צופים ערביים, שהתעלמו מקריאות מנהיגיהם באותה תקופה להחרים עסקים יהודיים.

ב-1935 הצטרפו גם "אורה", ברחוב הרצל של היום, ו"ארמון" ברחוב הנביאים של היום (שנקרא אז רחוב אנאפורטה). ב 1943, הצטרף לחבורת בתי הקולנוע של חיפה אולם "מוריה" הקטן, ששימש גם לפני כן מעין "בית עם" של ועד הר הכרמל, והתחיל להקרין סרטים.

"אמפי", "אורה" ו"ארמון" היו אולמות ענק, שהכילו יותר מ-1,000 מקומות כל אחד, והגדול שבהם, "ארמון", הכיל 1,800 מקומות.

בתי הקולנוע היו מתחילתם פופולריים למדי ומקום להתכנסות של קהל רב. מטבע הדברים, ניסו גורמים שונים לרתום את הפופולריות הזאת לצורך קבלת תרומות מן הציבור. כך, למשל, ניסתה מגבית "כופר הישוב" (מגבית לצורכי ביטחון היישוב, שפעלה משנת 1938 ועד קום המדינה), לגייס כספים באמצעות "תו שעשועים" – בול בערך מסוים שפדיונו נתרם לקרן "כופר היישוב". לצורך גביית התרומה, ביקשה הנהלת "כופר היישוב" את שיתוף הפעולה של בתי הקולנוע.

קול קורא לתושבי חיפה להחרים את בתי הקולנוע שאינם מסכימים לשתף פעולה עם "תו-השעשועים"

בהקשר זה, מעניין המסמך הבא, שהוא קול קורא לתושבי חיפה להחרים את בתי הקולנוע שאינם מסכימים לשתף פעולה עם "תו-השעשועים". לא ברור למי מארבעת בתי הקולנוע הפעילים מכוון הכרוז, אך לא סביר שאורה ואמפי, בבעלות מפ"ח, ניסו להתחמק מן החובה הזאת.

הדור השני של בתי הקולנוע

הדור השני של בתי הקולנוע בחיפה נולד בשנות ה-40 המאוחרות, והתפוצצות הגדולה של צריכת הקולנוע הגיעה בתחילת שנות ה-50, כאשר ישראל הייתה לשיאנית העולם בצריכת סרטים לנפש, וחיפה, קשה להאמין, הייתה לבירת צריכת הקולנוע העולמית. ב-1954, היו בארץ קרוב ל-200 בתי קולנוע, מהם יותר מ-20 בחיפה.

לפי נתונים רשמיים של ארגון אונסק"ו, ב-1954, ביקר כל חיפאי בקולנוע כ-30 פעמים בשנה בממוצע, לעומת 24 ביקורים בתל אביב ו־18 בירושלים, ועיתון דבר הודיע לקוראיו בהתרגשות ש"ישראל עומדת במקום הראשון בעולם לפי אחוזי הביקורים בקולנוע, וחיפה עומדת במקום הראשון בישראל".

רוב בתי הקולנוע הקרינו שלוש הצגות ביום – הצגה יומית ב-16:00, והצגות ערב ב 19:00 וב-21:00. בתחילה, נפתחו הקופות רק בשעות אחר הצהריים, והביקוש הגדול לכרטיסים גרם ללחץ על הקופות, שהגיע לכדי חסימות תנועה וסיכון הציבור. המצב היה חמור עד כדי כך, שבסוף 1954, נאלצו בתי הקולנוע לפתוח את קופותיהם כבר בשעות הבוקר, תחת איום של ראש העיר אבא חושי בשלילת רישיונותיהם.

מספר בתי קולנוע בהדר – "אוריון", "מירון", "גלאור" ו"דומינו", פעלו באופן שונה:
בתי קולנוע קטנים אלו לא יכלו להתמודד עם בתי הקולנוע הגדולים וה"מכובדים" יותר ("ארמון", "אורה", "עצמון", "אמפי", ובהמשך גם "רון" ו"תמר"), על תכנים, שכן ה"גדולים" עבדו עם המפיצים הגדולים, וקיבלו את הסרטים החדשים ביותר ואת שוברי הקופות.

הפיתרון שמצאו הקטנים הוא הצגות יומיות בכל שעתיים משעה 10:00 ועד 16:00 (בנוסף להצגות הערב בשעות 19:00 ו 21:00). בבתי הקולנוע הללו אפשר היה, בכרטיס אחד, לראות שני סרטים ואף יותר ברצף. למעשה, אפשר היה להעביר שם יום שלם מ 10:00 ועד 18:00 בערב בצפייה רצופה, וכילדים, היינו עושים זאת מדי פעם בימי החופש הגדול, וחוזרים עם כאב ראש הבייתה.

הסרטים שהוצגו בבתי הקולנוע הללו פנו אל הקהל הצעיר. היו אלה בדרך כלל סרטי פעולה, מערבונים סוג ב' (סוג א' הלך ל"גדולים"), סרטים "גדולים" בהקרנות חוזרות וקומדיות, אך עם הזמן, בשלבי הדעיכה של בתי הקולנוע, כאשר אלה התקשו מאוד להתחרות בטלוויזיה, פנו חלק מבתי הקולנוע הללו להקרנת סרטי סקס, שה"גדולים" לא נגעו בהם, ושבהם היה להם עדיין יתרון על המתחרה החדשה.
בשנות השיא, פעלו בחיפה יותר מ-25 בתי קולנוע, רובם בהדר הכרמל.

הקולנוע היה מקום הבילוי העיקרי בעיר

בימים של טרום-טלוויזיה, היה הקולנוע מקום הבילוי העיקרי בעיר, ותמורת סכום שווה לכל נפש, אפשר היה להיעלם למשך כשעתיים, לברוח מטרדות העולם הזה ולהמריא לעולמות מופלאים. בהפסקה ניתן היה להתענג על ממתק, קרחון או שלגון מידי ילדים שסחבו ארגז שהיה גדול עליהם בכמה מידות, שצעקו "ארטיק-קרטיב".

סביב בתי הקולנוע הגדולים, בעיקר בהדר, התפתחו מוקדי בילוי עם דוכני פלאפל, מסעדות ובתי קפה, וצעירים על "ברזלים" בשולי מדרכות ("קומנדו ארמון"). אוטובוסים ומוניות הובילו נוסעים אל מקומות הבילוי הללו, והעיר נראתה חיה הרבה יותר מאשר היום.

תחילתה של הדעיכה של בתי הקולנוע השכונתיים

בתחילת שנות השבעים, החל תהליך הדעיכה של בתי הקולנוע השכונתיים, שנעמוד עליו בהמשך, ובתי הקולנוע הללו, מרכזי הבילוי של פעם, ננטשו אט אט. חלק מן המבנים הללו היה בעל ערך אדריכלי, חלקם הכילו ציורי קיר ויצירות אומנות, ולכולם היה מקום בהיסטוריה של העיר, אבל אף אחד מהם לא סומן כמבנה מיועד לשימור.

חלק מן המבנים הפכו לפילים לבנים ולמצבות שחוקות ונטושות שאיש אינו פוקד עוד. אחרים נהרסו ונעלמו מן העין, ולא ברור אילו משני הגורלות הללו היטיב איתם יותר.

יחד עם רבים מהמאפיינים של העולם המודרני, הפך הקולנוע מחוויה חברתית למוצר צריכה. בתי הקולנוע הפכו לסופרמרקטים ענקיים ומרובי מסכים, המבוססים על מודל עסקי שונה, וממוקמים בדרך כלל במרכזי קניות גדולים, שבעצמם מסמלים מהפכה בדפוסי הקנייה והבילוי.

בתהליך הזה איבד הקולנוע את מעמדו כמוסד קהילתי-חברתי. ממרכיב מרכזי של המרחב העירוני, הפכו בתי הקולנוע למתחמים בשולי העיר, אליהם מגיעים בדרך כלל ברכב פרטי. גם האולמות הקטנים ומתחמי ה-VIP ניטרלו את חווית הצפייה הקהילתית והפכו את חווית הקולנוע לאינדיבידואלית יותר. הנסיגה של בתי הקולנוע למתחמים סגורים ופרטיים, פגעה מצידה מאוד במרכזי העיר הוותיקים ובחוויית החיים בהם.

כיום, לא נותר בשכונת הדר הכרמל ולו קולנוע פעיל אחד, ולמעשה, מכל בתי הקולנוע השכונתיים שפעלו בחיפה בשנות ה-50 וה-60, נותר, בבדידות מזהירה, רק קולנוע "עממי" בנוה שאנן, שהצליח, איכשהו, להתאים את עצמו לזמנים, עם שני אולמות הקרנה, ותוך שהוא משכיל לייצר לעצמו ארומה מיוחדת של "סינמה פרדיסו" מקומי, ולמתג את עצמו כבית של סרטי איכות וכ"סינמה קפה" – מקום מפגש ומרכז בילוי שכונתי וקהילתי.

ניתן רק לקוות שהקהל החיפאי ידאג לשמור עליו, ולכבד אותו בנוכחותו.

התיעוד

אחת הבעיות המקשות על סיקור ההיסטוריה של בתי הקולנוע החיפאים, הוא מחסור בתיעוד.
בשנת 2011, הוצגה במוזיאון העיר חיפה תערוכה בשם "אולמות מופלאים". את התערוכה הפיקה האוצרת עינבר דרור לקס, בעזרתו של חוקר הקולנוע דוד שליט, שהוסיף גם טקסטים מרתקים.

התערוכה סיפרה את סיפורם של בתי הקולנוע בחיפה, והיא בין המקורות ששימשו אותי בהכנת סדרת הכתבות הזאת. את קטלוג התערוכה ההיא ניתן עדיין לראות ולרכוש במוזיאון העיר חיפה.
אבל אפילו התערוכה החשובה הזאת התקשתה להביא חומרים, ובפרט צילומים של בתי הקולנוע בתקופת הזוהר שלהם. מתוך כ-25 בתי הקולנוע שפעלו בחיפה, הוצגו צילומים של שבעה בלבד: "אורה", "ארמון", "אמפי" ("אמפיתיאטרון" בשמו המלא), "אוריון", "מאי", "מירון" ו"עממי", ועבור רובם של אלה, מדובר בצילומים בודדים, שלא תמיד העבירו את רוח המקום. התערוכה ניסתה לפצות על כך בחומרים נוספים, כמו תכניות בנייה, אבל המחסור בתצלומים ובחומרים הוא אמיתי.

שלא כמו היום, באותם ימים מצלמה הייתה מוצר מותרות. גם סרטי צילום, וגם פיתוח והדפסה של תמונות עלה ממון רב, והתוצאה הייתה שאנשים צילמו פחות. מי שצילם, היו בעיקר הצלמים המקצועיים (זולטן קלוגר ואחרים בשנות ה-30, ואחריהם, "פוטו ברנר", "פוטו אלכסנדר", "פוטו דמות" ודומיהם).

אנחנו מקווים שנוכל להשלים את הפער הזה,או לפחות לצמצם אותו, אבל זה תלוי מאוד בעזרתכם.

בהמשך, נרצה לסקור את כל בתי הקולנוע שפעלו בחיפה עד שנות ה-70. סרקנו בארכיונים וברשתות אך עדיין חסרים לנו חומרים.
בתי הקולנוע שהתיעוד (תמונות מתקופת הזוהר וחומר כתוב) שקיים עליהם הוא זניח עד לא קיים:
"אורלי", "גלאור", "דומינו", "זיו", "חיפה", "חן", "מאיון", "מקסים", "נוף", "פאר", "רון", "שביט", "תכלת", "תמר".

בקשותינו מכם, הקוראים:

1. אם מישהו מכם מחזיק בחומרים (צילומים מאלבום אישי או סתם סיפורים) על בתי הקולנוע הללו (וגם על אחרים), או שאתם מכירים מישהו כזה (משפחות של הבעלים או של צלמים, למשל) – אנא יידעו אותנו, כדי שנוכל להשתמש בתמונה. לכן, נרצה גם לדעת מי צילם אותה, ומי מחזיק בזכויות היוצרים שלה, כדי לתת לו קרדיט.
2. קולנוע "מאי" – יעקב דוידון, ממקימי הקולנוע, ואישיות מרתקת בפני עצמה, ראוי לכתבה נפרדת שתסקור את פעלו. אם מישהו מצאצאיו קורא שורות אלה, נשמח אם ייצור איתנו קשר בהקדם.
3. קולנוע "כרמל גנים" – אם מישהו ממשפחת אוביץ', שהקימה את הקולנוע, קורא שורות אלה, נשמח אם ייצור איתנו קשר בהקדם.
4. קולנוע "מוריה" – אנחנו מעונינים ליצור קשר עם האנשים הבאים, שידוע לנו שמחזיקים בחומרים שנרצה להשתמש בהם. אבי נשרי, עוז אבישי, ליאור הודסמן – אנא צרו קשר.
   כתבו לנו בתגובות למטה, או במייל: [email protected]
   
   מדובר בשירות חשוב לעיר ולקהילה. הזמן עובר, וייתכן שלא תהיינה עוד הזדמנויות כאלה.
   בשבוע הבא יתפרסם פרק נוסף בסדרה ושמו: "הפריצה הגדולה של בתי הקולנוע בחיפה"