(חי פה בשכונות) – שכונת הדר הוקמה לפני כ-100 שנים, ב-1922, כחצי יובל לפני קום המדינה, על פי תכנונו של האדריכל ריכרד קאופמן. אך יש לציין כי הבתים הראשונים בשכונה נבנו כבר ב-1907 ברחוב הרצליה, ובשנת 1913 הוקמו בה בית הספר הריאלי והטכניון הישן. ב-1918 היו בהדר 10 בתים בלבד, ושנתיים לאחר מכן, ב-1920, החלו להיבנות הבתים הראשונים ברחוב הרצל.
בשנת 1925 כבר היו בשכונת הדר 2,500 תושבים והיא הייתה לשכונה המרכזית בחיפה. מכאן ניתן לומר כי ההחלטה לחגוג בימים אלו 100 שנה לשכונת הדר, היא החלטה מעט שרירותית. יחד עם זאת, תמיד טוב לחגוג ובמיוחד את השכונה המיוחדת הזו, שהיא במובנים רבים הלב של חיפה כבר עשרות שנים. כדי להצטרף לחגיגות, שוחחנו עם כמה אנשים שגדלו בהדר וחיו בה כילדים וזוכרים עד כמה היה טוב לגדול בשכונה החיפאית הוותיקה.
"חיי החברה התנהלו ברחוב"
יונה יהב, מי שהיה ראש העיר במשך 3 קדנציות, גדל ברחוב הלל בהדר ולאורך כל השנים שמר לה חסד נעורים. "הדר הייתה שכונת היוקרה של העיר", מספר יהב. "גר שם מעמד הביניים, אבל זה היה דבר נחשב לגור בה. ההורים שלי התיישבו ברחוב הלל 6 בשנות ה-30, אח"כ עברו לרחוב הלל 53. לא היו אז מכוניות, אז כל החיים החברתיים התנהלו ברחובות. האימהות שלנו לא דאגו ולא הסתכלו מהמרפסות לראות מה אנחנו עושים, זו באמת הייתה תקופה אחרת. אנשים לא נעלו את הדלתות. רק למשפחה אחת בבניין היה מקרר, אז כולנו שמנו את האוכל אצל אותה משפחה. היו אז יחסים אחרים בין האנשים. ברחוב ירושלים גר אז מי שהיה ראש העיר, אבא חושי. בין השעה 13 לשעה 16 עמדו פקחים בכניסה לבניין, על מנת שאנשים לא יעירו את אבא חושי משנת הצהריים שלו. זה באמת היה עולם אחר".
אריחי זהב מהבהאים
"אני זוכר בשנת 54, כשהייתי נער, בנו את מקדש הבהאיים. אני והחברים שלי היינו מתפלחים פנימה על מנת להרים להם אריחי זהב. לימים בנו את הגנים הבהאיים, כשכבר הייתי ראש עיר. סיפרתי את זה לראש הבהאים, ובפתיחה של הגנים, כשהוא על הבמה ואני יושב בשורה הראשונה, באמצע הנאום שלו הוא ביקש את האריחים בחזרה".
"בשנות ה-50 היה לנו אסון גדול במדינה, כשתקפה מגפת שיתוק ילדים. זו הייתה טראומה שאני לא שוכח עד היום. פשוט נעלמו לנו חברים מהרחוב וכשהם חזרו מהמחלה, הם חזרו מעוותים".
"אני למדתי שני בתים ליד הבית, בבית ספר ליאו באק. גם גן הילדים שלי היה ברחוב. שמרתי על קשר עם המורה, שלי מכיתה א' עד שהיא נפטרה. היא אמרה לי שנים אחר כך שאימא שלי הייתה מתגנבת בהפסקות כדי לשאול איך אני מסתדר בבית הספר. אבא שלי היה איש קשה יום, הייתה לו משאית והוא היה יוצא מהבית בשעות הבוקר המוקדמות, עוד לפני שהיינו מתעוררים וחוזר בלילה. היו שנים שלמות שלא ראיתי אותו".
הפוטנציאל ולא הציונים
הדבר המרכזי של העיר היו תנועות הנוער. אני גרתי בית אחד ליד צריף הצופים וכולם היו באים אליי לפני הפעולות. אימא שלי אהבה את זה מאוד, כי אני לא הייתי מספר יותר מדי על מה שקורה איתי, והיא הייתה מוציאה מהחברים שלי את כל הסיפורים".
"הלכתי ללמוד בבית הספר חוגים בעקבות חברה שלי בצופים. הכרתי בחורה בצופים וכשנהיינו חברים והיא החליטה ללמוד בחוגים, הלכתי אחריה. לימים היא הפכה להיות המורה של הבנות שלי בבית הספר הריאלי.
פעם קראו לאבא שלי לביה"ס, הוא הגיע עם המשאית, נכנס איתה ברחוב הצר הזה. הוא היה מאוד מודאג, כי הוא היה בטוח שקראו לו כדי להגיד לו שמשאירים אותי כיתה. המורה אמר לו שדנו בהישגים של הילד, והחליטו להסתכל על הפוטנציאל שלי ולא על הציונים ולהעלות אותי כיתה.
אחד הדברים הראשונים, שעשיתי כראש עיר, היה לקרוא לכל מנהלי בית הספר. כינסתי אותם באולם בבית ספר חוגים וביקשתי להסתכל על הפוטנציאל של כל אחד מהילדים ולא רק על ההישגים, והבטחתי להם תקציב על מנת לעזור לתלמידים".
זיכרונות לכל החיים
"ההורים שלי גרו באותה דירה, עד שאני הייתי בן 35. זו הייתה דירה בדמי מפתח. הם גרו בדירה עד שהם נפטרו ובגלל שהיא הייתה בדמי מפתח איבדתי אותה עם מותם. הפכתי לאיש עני, והחברים שלי היו צריכים לעזור לי בהתחלה. עד היום אני פוגש אנשים והם ואומרים לי איפה הם היו גרים בשכונה ואיפה אני. זו תקופה שנשארה בזיכרון לכל החיים להרבה אנשים".
"כראש עיר לקחתי על עצמי את שיקומה של השכונה והושבתי בה סטודנטים, אבל בימים האלה שום דבר לא ממשיך. אני מאמין בכל ליבי ששיקום שכונת הדר זו מצווה עליונה".
יהב מתגורר כיום בשכונת דניה, לא פעם ולא פעמיים בנאומיו כראש עיר הזכיר את הצורך להחזיר את ההדר להדר, וגם פעל לשם כך.
"הדר של שנות ה-50 הייתה עולם אחר"
פרופ' ברכה יניב גדלה כילדה בהדר עם הוריה ואחיה הקטן. הוריה של ברכה עלו לארץ בשנת 1949 והתיישבו בעיר התחתית. "עברנו לרחוב יל"ג בשכונת הדר בשנת 1953. בית הספר באותה תקופה היה בתהליך בנייה. אני למדתי מכיתה ב' בבית הספר עממי א'. רק אחרי שליש ראשון של כיתה ד' העבירו אותי לבית הספר יל"ג, שהיה מאוד קרוב, כי בנייתו הסתיימה. מנהל בית הספר שלנו היה אברהם שמחוני. הקימו אז את משמרות הבטיחות, ואסור היה לאחר לבית הספר. מנהל בית הספר היה מגיע לשער וראה במו עיניו את כל המאחרים ונוזף בהם. בכיתה ח' הייתי במשמרות הבטיחות. עמדתי בגשם וחיכיתי לגמר המשמרת שלי, כדי שכל תלמידי בית הספר היסודי יעברו. זו לא הייתה אפשרות לא לעשות את המשמרת. אלו היו ימים אחרים, רחוק מאוד ממה שקורה היום בבתי הספר".
"הספרייה העירונית הייתה בבניין הסמוך לבית הספר, שלימים היתה שם הרבנות. אני לא אשכח איך אני כתלמידה ישבתי בספרייה בבית הספר היסודי ועשיתי שם עבודה. היינו קונים בשוק תלפיות, אבל לא שיחקנו שם. הייתי בתנועת נוער השומר הצעיר בקן הדר. בדרך לשומר הצעיר מכרו פלאפל. אח שלי היה במקהלה של בית הכנסת הגדול ברחוב הרצל. בקצה הסמוך אלינו, ברחוב ביל"ו, היה סדנה במרתף ובעל המקום היה מכין שם מטאטאים ומברשות. זה מקצוע שכבר לא רואים אותו היום. בין הרחובות הרצל לביל"ו הייתה חנות של דברי טקסטיל, ושם אימא שלי הזמינה לי את הנדוניה, כלי מיטה מכותנה עם רקמה של המונוגרם שלי. היום אנשים כבר לא יודעים מה זה מונוגרם, אבל מדובר בראשי תיבות משולבים, שלי ושל מי שהתחתנתי איתו, לקראת החתונה שלנו.
לא רחוק מהבית שלנו היה גם קולנוע דומינו בירידה בין הרחובות הרצל והחלוץ, והעיצוב בחיצוני שלו היה בשחור לבן. הקולנוע הזה כבר נסגר מזמן, כמובן. בקטע ברחוב החלוץ, מאוד סמוך אלינו, היה בית מלאכה לשמיכות פוך, ואני אהבתי לראות את בעלי העסק הדתיים עובדים שם, נשים עם כיסויי ראש שמילאו את שמיכות הפוך".
ברכה לא נשארה לגור בחיפה. היא עברה עם בעלה וילדיה לירושלים וכיום מתגוררת בהרצליה.
"חיינו מחוץ לבית והיו לנו הרבה הרפתקאות"
"אני הגעתי לארץ כילדה בת 3 בשנת 1948, באוניית מעפילים שהפכה להיות לגאלית באמצע הדרך לארץ. כשהגענו לחיפה, קיבלנו דירה בוואדי סאליב, ממש מאחורי מה שהיום הוא גלידה יונק. בכיתה ב' ההורים שלי קנו דירה בדמי מפתח ברחוב יוסף (אחת הפניות מרחוב בלפור) ולמדתי בבית ספר גאולה. היו לי הרבה מאוד הרפתקאות, כי סבא שלי היה אדם דתי. היו לי כמה תפקידים כילדה, כמו להביא את סבא שלי לבית הכנסת ולהחזיר אותו משם בסוף כל יום כיפור.
הייתי גם מביאה תרנגולת חיה כל סוף שבוע לשוחט והוא היה מולק לה את הראש, כדי שאימא שלי תוכל לבשל לנו אותה לשבת. אימא שלי הייתה קונה תרנגולת חיה ואני הייתי מטפלת בה כל שבוע. היא הייתה קונה גם דגים חיים, אבל עם המערוך היא טיפלה בהם בעצמה. זה לא נראה לי אז מוזר לקחת את התרנגולת כל שבוע, ואז להביא אותה לשוחט כדי שישחט אותה.
פעם בשבוע מקלחת – כולם באותם מים
היינו מתקלחים פעם בשבוע, אחד אחרי השני באותם מים. אחרי זה היו מכניסים למים האלה את הכביסה ומכבסים. לבית ספר הלכנו ברגל. הטלפון הראשון בבניין היה אצלנו והשכנים היו באים אלינו לדבר בטלפון שלנו ומשלמים כל אחד שני גרוש וחצי. אני זוכרת שהייתי מקבלת דמי כיס וקונה גזוז ליד בית הספר".
"הלכתי הרבה לספריה בבית פבזנר. גרנו בדירת שני חדרים, הוריי היו בסלון, שהפך להיות חדר השינה שלהם. אנחנו היינו בחדר עם סבא שלנו. אורחים היו באים ונשארים כמה שהם היו רוצים. היו לנו מיטות סוכנות שעליהן ישנו. כשאורח היה בא ונשאר לישון היו מוסיפים לו מיטה לידי וליד אחי. אם זה היה מישהו שאהבנו במיוחד, נתנו לו לישון במיטה שלנו. היה קשה מאוד ללמוד בבית כל כך צפוף, ובגלל זה מצאתי את עצמי הרבה לומדת בספריה.
ברחוב יוסף, מתחת לכל בית שני היתה מכולת. הייתה קירבה בין האנשים, כולם ידעו מה קורה אחד אצל השני. היינו המון בחוץ, הלכנו הרבה לגן בנימין. הסתובבו כל מיני משוגעים שם, אבל לא ידענו שצריך לפחד מהם".
לרקוד בלט
"הייתי כמובן בצופי גאולה, עד שזרקו אותי משם כי לבשתי גרבוני ניילון והעדפתי את החברה הסלונית. דודה שלי חיה בארה"ב והייתה שולחת לנו בגדים שאני מאוד התביישתי ללבוש. היו הרבה ריבים בבית סביב השמלות שהיא הייתה שולחת בחבילות ואני לא רציתי ללבוש, כי אף אחת אחרת לא התלבשה ככה.
יש מדרגות מרחוב תל-חי לרחוב ארלוזורוב. יום יום הייתי הולכת לשם להסתכל שם על בנות שלומדות בלט. הייתה שם אפשרות להיכנס מתחת למדרגות ולשבת ולראות את הבנות שרשמו אותן לחוג רוקדות בלט. לא הייתי מפספסת יום אחד של התבוננות בהן. המורה רצתה 15 לירות לחודש, וזה היה המון כסף ולהורים שלי לא היה. רציתי מאוד ללמוד בלט, אבל זה היה בלתי אפשרי. ההורים שלי החליטו שאם אצליח להשיג 15 לירות לחודש הראשון, הם ירשמו אותי לבלט וישלמו את כל יתר החודשים. כל המשפחה שלי התגייסה כדי לעזור לי להשיג את ה-15 לירות האלה, אספתי עוד גרוש ועוד גרוש עד שהצלחתי לחסוך, ואז רשמו אותי לבלט כמו שכל כך רציתי. רקדתי הרבה שנים אצל המורה לבלט מרים בן ארצי".
"הכל לתופרת"
"בבית הספר למדנו תפירה. זו הייתה תקופה שבה הבנות למדו תפירה וכלכלת בית והבנים נגרות או משהו דומה. הייתה לי חברה שבשום פנים ואופן לא הצליחה לרקום, אבל היא הייתה קוראת בלי סוף ספרים שהתאימו לגילים קצת יותר מבוגרים משלנו. המורה שלנו הייתה תופרת לאותה תלמידה את מה שהיא הייתה אמורה לתפור, והתלמידה הייתה מספרת לנו על ספרים שהיא קראה. היינו עולים ברגל מהדר עד למרכז הכרמל במדרגות. כל החיים היו מחוץ לבית. הכרתי את בעלי בגיל 14, הוא היה גר ברחוב ארלוזורוב".
"בתיכון הלכתי לגימנסיה ביאליק, בית ספר שכבר לא קיים. פה ושם אני עוד מכירה אנשים שגרו לידינו. אחי גם למד בבית הספר גאולה ואחר כך בעירוני ה'. ההורים שלי ואני עברנו לרחוב האסיף בכרמל, ליד בית הספר עירוני ה'. כל פעם שאני יורדת להדר יש לי הרבה מאוד זיכרונות משם. יש שם חנות שנקראת "הכול לתופרת", שנמצאת ברחוב מנחם. החנות נשארה בדיוק כמו שהיא הייתה לפני 60 שנה, אני זוכרת את הקופסאות, שנמצאות שם עד היום עם כפתורים, הן נשארו אותו דבר".
"מי אוהב את השבת?"
"כשהייתי ילדה, היום שהכי אהבתי היה שבת, כשהוריי היו לוקחים אותי לטייל ברחוב הרצל. קנינו שם נעליים ובגדים. רחוב הרצל היה המקום הכי הכי, בשבת, אחרי פעולה, היינו הולכים לקנות שם תירס חם או פלאפל. הלכנו לבתי הקולנוע אורה, ארמון ועצמון. היה גם קולנוע אמפי, שהיה לו גג נפתח בקיץ. בכל ערב יום עצמאות, כל רחוב הרצל היה מתמלא במעגלים של ריקודים ואחרי זה ירדנו לים ברגל".
"כואב לי מאוד לראות שהשכונה איבדה את הייחודיות. אבא שלי אהב לאכול בבית, אבל אנחנו אהבנו מאוד כשאימא הייתה לוקחת אותנו לאכול בחוץ. מול קולנוע אורה הייתה מסעדה חלבית. היינו הולכים לשם ואוכלים כיסונים. אני זוכרת שפתחו פעם ראשונה את המקום שמכרו בו גלידות וארטיקים".
כיום מתגוררים הזוג קובץ' בשכונת רמת בגין בחיפה, אך פעם בשבוע מגיעה חיה להדר ונזכרת בימים היפים של השכונה, שם גם הכירה את בעלה בגיל 14.
"הייתה לנו ילדות מאוד יפה בשכונת הדר"
חנה מורג העבירה את 12 השנים הראשונות בחיפה, בשכונת הדר. "אני גדלתי ברחוב בר גיורא. ההורים שלי גרו שם עד שהייתי בת 12, ואז ועברנו לרחוב שאול בנווה שאנן. למדתי בבית ספר ביאליק ברחוב מונטיפיורי, מתחת לבית החולים רוטשילד (שהיום נקרא בני ציון). אני עוד זוכרת איך בדלת הכניסה לבית שלנו בבר גיורא הייתה דלת קטנה שהייתה מאפשרת לחנווני להשאיר את החלב. כשאימא שלי הייתה שוכחת את המפתח לדלת, היא הייתה מכניסה את אחי הקטן דרכה לדירה, והוא היה נכנס פנימה ופותח לנו את הדלת.
חנות הממתקים של סבתא
לסבתא שלי הייתה חנות ממתקים בשוק תלפיות, ואין חיפאי שלא הכיר את סבתא שלי ואת הממתקים המיוחדים שלה. מדינת ישראל הייתה בחיתוליה, אנשים עוד חיפשו איך להסתדר וסבתא שלי כבר הציעה ממתקים מאוד ייחודיים, שאי אפשר היה להשיג בשום מקום אחר. אני זוכרת איך ביקשתי מההורים שלי להצטרף לסבתא שלי ליום עבודה בחנות, והם סירבו. באחד הימים הם ניגשו אליי ואמרו לי שמחר אני אוכל לעבוד עם סבתא שלי, סבתא שרה. באותו ערב ההורים שלי הביאו אותי לדירה של סבתא שלי וישנתי אצלה, כי סבתא הייתה מתעוררת ב-4 בבוקר, כשעוד היה חושך מוחלט, כדי להגיע מוקדם אל החנות. התרגשתי מאוד, כי אהבתי מאוד את סבתי ושמחתי מאוד על האפשרות לישון אצלה ולעבוד אצלה בחנות הממתקים.
החיים בארץ וזיכרון העבר
ב-4 בבוקר השעון המעורר צלצל וקמנו ביחד לקראת יום העבודה. הלכנו יחד בחושך, עד שהגענו לחנות. זה באמת היה יום מאוד מיוחד בשבילי. כשהגענו לחנות, ראיתי את כל הממתקים המיוחדים שסבתא שלי הייתה מוכרת. הייתי איתה כמה שעות בחנות ובשעה 8 בבוקר ההורים שלי הגיעו ולקחו אותי הביתה. הם אמרו לי שעוד לא הגעתי לגיל, שבו הם ירשו לי לעבוד עם סבתא יום שלם".
"אהבתי מאוד את סבתא שלי, ותמיד חשבתי שיש לה חנות ממתקים בגלל שהיא כל כך מתוקה. לסבתא שלי היה סימן כחול גדול ברגל בגלל מה שהיא עברה במלחמת העולם השנייה, וכששאלתי את אימא שלי על זה, היא סיפרה לי בדיוק מה עבר על סבתא שלי. סבתא שלי הצליחה לחיות בארץ וליהנות מחיי היום יום שלה, ובמקביל גם לא שכחה את מה שעבר עליה במהלך השואה".
פוטו תלפיות
"לעומת היום, כשכל אחד מאיתנו מצלם בלי סוף תמונות בטלפון הנייד, פעם להצטלם היה דבר מאוד מיוחד. אני זוכרת איך לקחו אותי ואת אחי הקטן להצטלם ב'פוטו תלפיות' בפורים. זה היה מאוד מקובל, שעושים תמונה אצל צלם מקצועי בפורים. לי יש שני אחים קטנים, אני ואחי נולדנו בדירה בבר גיורא בהדר, אבל אחי שצעיר ממני ביותר מעשור, כבר נולד כשגרנו בנווה שאנן".
פפפ איזה נוסטלגיה,
יופי של כתבה, ואם היו מראיינים אותי, הייתי מוסיפה כמה מחויותיי כילדה שגרה בהדר עליון, (רח' פועה) אולם יש לי הרבה מאד זכרונות מתנועת הנוער (הנוער העובד והלומד) ומלימודיי בלט בהדר ומערביי יום העצמאות בהדר. בכל מקרה, היה מעניין לקרוא.
כתבה מעניית מאוד ומרתקת שלך מיכל גרובר. שבת שלום
כתבה מעניינת מאד ומרתקת. אני אמנם גדלתי ברח' פועה מה שנקרא הדר עליון, צמוד ל"גן הפרסי" (טרום הכינוי "הגנים הבאהיים) אבל הרבה מהסיפורים שצויינו בכתבה דיברו אל ליבי והזכירו לי את ילדותי. תודה לך מיכל על הכתבה.
כשלון של ראשי עיר שמלאנים זה התוצאות תמשיכו להצביע שמאל מטונף
לפני שמפרסמים יש לדייק
תמונה ראשונה אינה רח' הרצל אלא רח' החלוץ פינת ברוולד
תמונה שלישית הינה רח' ביאליק ולא החלוץ
אין רע בכל תמונה ,אולם בתיאור יש לדייק או לכתוב כללי ,רח' בהדר
לידיעה
הדר קוץ ודרדר.
I READ ALL THE STORIES ABOUT LIVING IN HADAR,I,ALSO WAS BORN IN BETTER HOSPITAL,BUT NOT AS MANY OF YOU,I WAS BORN IN 1939,SO MAYBE MY HISTORY IS MORE ANCIENT..UNTIL THE AGE OF 7,WE LIVED IN KIRIAT-CHAIM,THEN MY FATHER DECIDED TO LEAVE AND MOVE TO HAIFA,BECAUSE MY OLDER SISTER WANTED TO MOVE TO KIBBUTZ (CHAMADIA) WITH "GORDONIA" .SINCE THE AGE OF 7 I LIVED IN HAIFA,STARTED ON 9,MASADA ST.,THEN 110 ARLOZEROV ST,AND THEN 56, HILLEL ST.. I HAD WONDERFUL LIDFE AS A CHILD,WE DID NOT HAVE MUCH,BUT SO DID OTHERS,WE HAD MANY FRIENDS,PLAY OUT SIDE,GO TO THE BEACH AND MOVIES. 1960 I MOVED TO U.S.A. SO,YOU SEE I'M NOT YOUNG,BUT I REMEMBER…
ושכחתם שחיים ויצמן גר ברחוב מלנצ'ט בחיפה
לא נכון .
ברח' מלצט היה גר אחיו של ד"ר ויצמן. שהיה מגיע לבקר היתה כל השכונה מתאספת מסביב לצפות באח המפורסם.
גם את הבית הזה הרסו בינתיים.
עכשיו הורסים את הבית שגר בו ולנברג ברח' ארלוזורוב ועוד היד נטויה.
ועל נווה שאנן שגם חגגה 100 שנה להיבסדה לא עשיתם כתבה.
אבא שלי עלה ארצה ישר לחיפה בשנת 1922 הקים משפחה וחי בחיפה עד יומו האחרון.
נהדר מזכיר את ההסטוריה
מי הרס את הדר?
מצנע – שהוציא את משרדי הממשלה מהדר לקרית הממשלה בעיר התחתית
מצנע – שהרס את רחובות המסחר עבור הקניונים (גרנד קניון) של חבריו גד זאבי וישראל סביון
מצנע – שחיבל בעתיד של הדר כשלא ביצע שום התחדשות עירונית בשכונה והזניח תשתיות (בניגוד לואדי ניסנס שם השקיע)
מצנע – שראה בהדר אפשרות לשכן עולים מחבר העמים מה שהחליש כלכלית את הדר וגרם לבריחת אוכלוסיה חזקה
מצנע – שפירק את הועדים ולמעשה חיסל את ועד הדר ופירק אותו
יהב – שהמשיך את הכשלונות של מצנע וסגר מוסדות תרבות כמו הסיטי הול או מרתף 10 וחיסל את תקציב הועדים לחלוטין
יהב – שאיפשר למשרד הבטחון לקנות מאתיים דירות ולשכן משתפי פעולה שלא השתלבו ולא ישתלבו בהדר
יהב – שסגר בהדר 4 בתי ספר כולל את מעלה הכרמל ליד מגוריו ברחוב הלל.. הרס את החינוך הממלכתי בהדר
יהב – שנכנע ללחצי גורמים חרדיים והעביר להם נכסים בהדר, ושיטור שהפך את סביבת רח' השומר לדירות מסתור לפשיעה
יהב – שקבר את המסחר בהדר עם 6 שנות עבודת המטרונית ואחריה מעבירה כח קנייה מהדר לצ'ק פוסט לשקשוקת קניון חוצות המפרץ של חבריו משפחת עופר והזזת תחבורה מהכרמל להדר, שהבריחה קונים וחיסלה את הרצל-נורדאו
מעניין מדוע לא הזכרת אפילו במילה את הנוכחית שחוץ מלהסתכסך עם כל העולם, תרמה אפס אחד גדול לעיר.
סתם שאלה : מתי נסעת פעם אחרונה בצומת וברחוב חורב או בכביש מהצ'ק פוסט לצומת קרית חיים ?
5 שנים לא הספיקו לה לתקן אותם ? לא נורא, אוקטובר 2023 מתקרב…….!
ומי הרס את הדר יהב שישראל לפצל את התחבורה שאגד ברחוב ההגנה פיצל לאגד חוף הכרמל ואגד לב המפרץ ואז אנדי הקריות עכו ונהריה ונשר לא היה להם קו תחבורה ידיר להדר הדר נתרוקנה מרוחות ולאט לאט נסגרו חנויות יהב הרס את הדר
אבל את יודעת מה,
אולי באמת היעדר קו ישיר מנשר זאת הבעיה
איזו כתיבה יפה ומעלה זיכרונות. עד גיל שנתיים גרנו ברחוב צפת ואחכ עברנן לרחוב הס–הדר עליןם עד שסיימתי ביס גמנסיה ביאליק