"עכשיו, כשפתחה את הפצע העמוק מכול, יוכלו להתקדם בטיפול." • פרק 21 בספר 'בת מספר ארבע'

הקדמה לפרק זה

הסוד הזה שמטמינים עמוק בבטן. זה ששומרים מכל משמר, מגייסים את כל הצבאות החזקים בעולם, רק כדי שאף אחד לא יגלה. לא משנה את מי דורסים בדרך ומה המחיר. כל מה שחשוב הוא הסוד הזה. יש לכם אחד כזה?

אני מאמינה שלרבים מאתנו יש. איש ואישה וסודם. משהו שעשינו, שראינו, שהיינו לידו כשקרה – ואנחנו מאמינים שיש בו יסוד לבושה. שאם מישהו רק ידע, הוא כבר לא יעריך אותנו, כבר לא יאהב אותנו. ככל שחולפים החודשים ואולי השנים, הסוד הזה מקבל ממדים מפלצתיים ועושה שַמוֹת בתוך הנשמה שלנו.

לצערי, רבים הילדים והילדות שלוקחים על עצמם סודות, חושבים שאם ראו משהו או חוו משהו, זו ודאי אשמתם. הנערה שמאמינה שאם המורה האהוב טפח על ישבנה וזעזע אותה, אסור לה לספר, כי ברור שיכעסו עליה, ברור לה שזו אשמתה. הילד שהשכן הטוב ששיחק איתו משחקים אסורים בזמן ששמר עליו, מאמין בכל ליבו שאם רק יספר להוריו, הוא עצמו ייענש. לפעמים נחליט לשמור על הסוד בעצמנו ולפעמים מישהו יחייב אותנו לשמור עליו, תוך איום כלשהו או נטיעת רגשות אשם. 

קרה לכם שחלקתם סוד כזה גדול, שסופסוף קפצתם מעל נהר האשמה והפחדים ודיברתם? אולי עם חבר, עם פסיכולוגית, עם מישהו שבאותו רגע הרגשתם שלמרות הסוד והשנים, איתו או איתה אתם יכולים. קרה לכם? לי זה קרה. הרבה יותר מפעם אחת בחיים. תחושת ההקלה ששוטפת את הגוף והנשמה כשסופסוף "מדברים על זה" היא כבר מרפא לנפש. ואם בצד המאזין יש מישהו שממשיך לקבל אותי למרות מה שסיפרתי, אז אני יודעת שהחיים מאותו רגע יהיו טובים יותר.

בפרק שלפנינו, הילה נשטפת בהקלה. היא סיפרה לג'ון את סודה והוא עדיין כאן. לא רק שהוא נשאר איתה, הוא גם טוען שהיא בכלל לא אשמה במה שקרה לה, דבר שלא עלה כלל על דעתה. מכאן, נפקחת הדרך לאורך ההחלמה.

קריאה מהנה,
לילי

פרק 21

‫"אם אבא שלי היה בחיים זה לא היה קורה. אולי זה לא יפה לומר, אבל אבא לא סבל אותו. תמיד החזיק אותו קצר. אולי אבא ידע משהו שאנחנו לא. תמיד חשדנו שמשהו קרה בסטודיו לריקוד שבו לימד, בתל אביב. פתאום הפסיק לעבוד שם, אמר שנמאס לו מהטנגו, נמאס לו ללמד נערות לא מוכשרות ושהוא רוצה לנסות משהו חדש. אני הייתי אולי בת עשר וכשאני חושבת על זה, מאז השתנה היחס של אבא אליו.

חשבנו שאבא לא היה מרוצה שהוא 'זורק' מקצוע חשוב כמו מורה לריקוד והולך להיות נהג מיניבוס שמסיע תיירים נוצרים. מאז הגיע הביתה רק לעיתים רחוקות, אמר שיש לו הרבה עבודה בירושלים. רק שנתיים אחרי, כשאבא נפטר, חזר הביתה." ג'ון הופתע שהילה דיברה אליו באנגלית בנושא הזה. כאילו רק את החלק הקשה רצתה להשאיר מאחור ובעברית.

היה זה בבוקר שלמחרת. הוא לא רצה שיהיו לבדם, ובעיקר לא רצה להיסחף שוב איתה. היא לא התווכחה איתו כשכיוון אותה ימינה אל הגן ולא החוצה מן המנזר. הם ישבו על הספסל שלהם בגינת המנזר. עכשיו, כשפתחה את הפצע העמוק מכול, יוכלו להתקדם בטיפול. הוא אסף את עצמו לפני שהעז לשאול אותה. חייב היה לדעת, אף שלא ממש רצה.

‫"כמה זמן, הילה?"
‫"ביום הולדת שבע עשרה בלעתי קופסת כדורים של אימא שלי."
‫"ג'יזס, הילה!"

‫"זה לא הכול. בבית חולים גילו שהייתי בהיריון ובגלל הכדורים ושטיפת הקיבה הייתה לי הפלה." ‫הוא לא מצא מילים, רק הידק את ידיו שאחזו בשלה וקיווה שהיא יודעת שהוא מקשיב לה. "הדבר היחיד שיכול היה להציל אותי ממנו היה להתגייס לצבא, אבל הם לא גייסו אותי בגלל ניסיון ההתאבדות."

"ואז?" היא שתקה. "מה קרה אחר כך, הילה?"

"הוא כבר לא גר בבית, אז זה לא קרה יותר ואני חשבתי שאני מוגנת. אבל ליום הולדת שמונה עשרה הוא הגיע. לחגוג. כל יום הולדת הוא הרס. שש עשרה, שבע עשרה, שמונה עשרה, וכבר לא יכולתי יותר, ג'ון, לא יכולתי. לא יכולתי לתת לו להרוס לי גם את יום הולדת תשע עשרה. אפילו לא חיכיתי.

כשהוא התיישב ליד שולחן האוכל קמתי כביכול להביא משהו מהמטבח. לקחתי את הסכין הכי חד שאבא היה תמיד משחיז כדי לחתוך את הבשר ו… לפני שחשבתי, בעצם לא רציתי לתת לעצמי לחשוב, רציתי שזה ייגמר. הספקתי רק את יד שמאל לפני שאחותי נכנסה אחריי למטבח.

לא יודעת למה היא באה, נראה לי שהיא כבר חשדה שמשהו קורה וכל הזמן שאלה אותי אם אני מרגישה טוב. כנראה לא הצלחתי להסתיר את המצוקה שלי כי באותו ערב, כשנכנס ואמר לי מזל טוב, רציתי להקיא כשנישק לי את הלחי. ידעתי שהוא מתכנן משהו.

לא עשיתי עבודה טובה. מסתבר שכדי להגדיל את סיכויי ההצלחה צריך לחתוך את הוורידים לאורך ולא לרוחב." היה משהו קליני באופן שדיברה על ניסיונות ההתאבדות שלה. אחרי הווידוי הגדול בעברית, אולי אחרי שראתה שהוא לא דוחה אותה, סיפרה בשקט ובענייניות על מה שהיה. בהרבה מובנים זה כאב לו יותר, ממש הרגיש את הסכין חותך בבשרו שלו.

‫"דוֹסָה, זו אחותי שמצאה אותי, כמו שאתה יכול לנחש היא אחות מספר שתיים." הילה צחקה במרירות. "היא הביאה אותי לכאן. היא כבר ידעה מה קרה כי בבית החולים לא ויתרה עד שסיפרתי לה הכול והיא לא עזבה אותי לרגע ולא נתנה לאף אחד, כולל לאימא שלי להיכנס לחדר. אני לא חושבת שהיא סולחת לאימא שלי, שידעה ושתקה. היחיד שנתנה לו להיכנס היה האב פרנסיס, השכן שלנו. בהתחלה נבהלתי כשראיתי אותו, אבל תמיד חיבבתי אותו. והוא הציע לי עזרה והבטיח שכאן אף אחד לא ימצא אותי. כאן אוכל להישאר כמה שארצה."

"ואז הגעתְּ לכאן." הוא לא יכול היה להצטער על ההיכרות איתה, על החודשים בחברתה. האם היה מוותר על חלקה בחייו, בליבו? לא היה לו ספק שכן. גם אם היו מובטחים לו חיים מאושרים איתה הוא היה מוותר. הוא היה מוותר על הרבה יותר לו רק הייתה מקבלת את חייה כפי שהיו.

"ואז אתה הגעת לכאן, ד"ר בל." היא חייכה חיוך עצוב. שניהם שתקו, שניהם ידעו שהקשר ביניהם מתקיים רק בשל קשר השתיקה.