"אני לא רוצה למות יותר. אני רוצה לחיות."

בשבועות האחרונים כל משפט שני שאני קוראת, מקבל משמעות חדשה מבעד לעדשת המלחמה. כך גם המשפט מהספר, שאומרת הילה סבן ומצוטט כאן למעלה, "אני לא רוצה למות יותר. אני רוצה לחיות", מרגיש מדויק.

אני כותבת את הטור הזה פעם בשבוע וזו פעם שלישית מאז החלו חרבות הברזל לחרוך בנפש ובלב האומה שאני כאן, ליד שולחן העבודה שלי, שבעה, נושמת, חיה. הגשם הראשון כבר ביקר כאן וחלף. אני כאן, והם…שם. 

יום 19 למלחמה, יום 19 בשבי. אני מנסה להשתלט על המחשבות שרצות מעצמן – הם רעבים? קר להם? אילו מחשבות רצות להם ברגעים האינסופיים האלה?

לא, לילי, אל תתארי לעצמך לפרטי פרטים, אל תדמייני את המבוגרים החביבים עם החיוך המאיר שראית בתמונות, אל תביטי בזו שבעלה ובזה שאשתו, ובעיקר – בשום אופן, אל תעלי בדמיונך את הילדים, את התינוקות. אל תעשי את זה. אל.

מה החשיבות שבקריאה בימים כאלה? לפרסם עוד פרק? באיזו זכות להמשיך כשאחרים כבר לא? אשמת החיים היא כוח שאין לזלזל בו. 
ומילים. עדיין מחפשת אותן להעיד על מקום שלא ביקשתי להיות בו, על מלחמה שאף אחד מאתנו לא יכול היה לצפות את האסטרואיד שהיכה בנו בכוח אפל. 

לצד כל האשמה, הכאב והספקות – החובה לחיות היא עלינו. ואיך שאני רואה את זה, החובה לכתוב היא עליי. אני אדם של מילים, זו עבודתי וזה החלק שלי. חובה לחיות, חובה לתעד, חובה למצוא את המילים שיספרו את הסיפור שלנו. כפי שצוטט הארלי דיווידסון, "כשאתה בא לכתוב את סיפור חייך, אל תיתן לאף אחד אחר לאחוז בעט". 

בפרק השבוע, הילה מרשה לעצמה לחיות וגם קצת לקנא לד"ר בל. רגשות הם סימן טוב. כשיש רגשות אין קהות חושים משתקת.  

קריאה נעימה ושמרו על עצמכם בבקשה,

לילי

פרק 37

הילה שכבה במיטה בחדרם שבכנסיית גריגוריוס והביטה בג'ון. הוא לא ידע, אבל לילות רבים הייתה מתעוררת ושוכבת שעות, מביטה בו ישן. אם היה במקרה פוקח עיניים הייתה מייד עוצמת עיניה. גם הוא היה מתבונן בה, התברר. היא לא הופתעה מכך, בטח עשה זאת לא מעט, בייחוד בחודשים הראשונים, כשנפגשו.

היה משהו נעים בידיעה שהוא דואג לה כך. לעיתים הייתה שומעת אותו נושם עמוק. היו פעמים שמלמל את ה'ליטל דרלינג' שלו והייתה בטוחה שיגלה שהיא ערה, כיוון שהלב שלה האיץ כשאמר את המילים.

לפתע זז בשנתו והיא מייד עצמה עיניים, חשבה שהוא מתעורר. אולם היא שמעה רק תזוזות וכמה מלמולים. כשהעזה לפקוח עיניים ראתה שהוא חולם. מה מטריד את שנתו של ג'ון בל? בין המלמולים שמעה בבירור משהו שצמרר את עורה. "סילביה." מי זו סילביה? היא ידעה שזו לא אימו ולא אף אחת שהוא הזכיר בפניה. היא הזדקפה במיטתה. ג'ון בינתיים חדל מתנועותיו ושוב שקע בשינה שלווה.

במטבח רתחו המים בפינג'אן והיא מזגה לעצמה את כוס התה שלימדו אותה לאהוב כאן. היא חשבה על המאטֶה שהיו נוהגים לשתות בבית. ג'ון חשב שהתה האנגלי חזק – הוא לא טעם מאטה. היא חייכה כשדמיינה אותו מנסה לשתות מהמשקה. בטח היה מתאפק לא לכווץ את פניו. היא זכרה את הפרצופים שהחברות שלה לא טרחו להסתיר כשהמאטה החליק בגרונן.

"אני יכול להצטרף?" הכומר מרטין חייך אליה מדלת הכניסה למטבח. 
היא חייכה לאיש היקר. הדמיון בינו ובין ג'ון היה בדיוק בזה, בחיוך 'הכמעטי' הזה. אולי זה משהו אנגלי, מעין תזוזה קלה בשפתיים, שלא מרשות לעצמן להימתח. 

"זה המטבח שלך, הכומר מרטין. בדיוק הרתחתי מים, אתה כבר מוכן שאכין לך את התה האנגלי שרק אתה וג'ון חושבים שאתם יודעים להכין?" עכשיו כבר צחק והתיישב ליד שולחן האוכל, מסמן בכך שיש לה אישור.

הם שתו בשתיקה נעימה, אבל היא הרגישה שיש משהו שרצה לומר לה. גם חששה שהיא יודעת בדיוק מהו.

"אני רוצה לומר לך תודה מעומק הלב, הכומר מרטין. לא הייתה לי הזדמנות לעצור לרגע ולומר לך כמה אני מעריכה את מה שאתה עושה למעני. אתה והאב פרנסיס מלאכים שאלוהים שלח אל חיי. לעולם לא אוכל להודות לכם מספיק על שנתתם לי מחסה ופתחת את ביתכם, ואת ליבכם. אני עוד יותר מעריכה את זה כי אני יודעת עד כמה זה לא מקובל."

"לא הייתה אפשרות אחרת, בתי. כל אדם היה נוהג כך. אני לא שונה ממישהו אחר שדרך אלוהים בליבו."

"הלוואי שזה היה נכון, הכומר מרטין. אני יכולה להבטיח לך שלא כל אדם היה נוהג כך. אפילו לא אלה שאמורים." היא הביטה בכוס התה המלאה למחצה. אחרי תגובתה של יפית, שעמדה לצידה וגירשה את כל הרע ממנה, הבינה כמה עוול עשתה לה אימה כשביקשה ממנה, אחרי הפעם ההיא בבית החולים, להשאיר את הדברים בתוך המשפחה. המחשבה הזאת הכאיבה לה מאוד. 

"הכומר מרטין, אני יכולה לשאול אותך משהו?" הוא הנהן והיא בלעה את רוקה לפני שאזרה אומץ לשאול. "אתה יודע מי זו סילביה?" 

הוא פער עיניים בהפתעה. "את מתכוונת לסילביה פלאת'? אני מתפלא שג'ון דיבר עליה."
"הוא לא בדיוק דיבר עליה. הוא אמר את שמה מתוך שינה." הכומר מרטין הנהן בהבנה, אבל לא הוסיף דבר. "אז? אתה יודע לומר לי מי זו?"

"את צריכה לשאול את ג'ון את השאלה הזאת, בתי."

"אתה צודק. אני מצטערת. אני לא צריכה לחטט בחייו מאחורי גבו."

"יש לך רגשות אליו יותר מאשר היה רק הרופא שלך." היא שמה לב שלא היה סימן שאלה במה שאמר.

"ואתה לא מרוצה מזה. אתה לא חושב שהאחיין שלך צריך מישהי שכבר פגומה."

"זה בכלל לא מה שאני חושב, בתי. אני לא עד כדי כך צר מוחין."
"אני מתנצלת, הכומר מרטין. לא התכוונתי לרמז על משהו. אבל זה כן משהו לחשוב עליו. אפילו אימא שלי אמרה לי שתהיה לי בעיה להתחתן עם מישהו ראוי." 
עד עכשיו ענה לה בשלווה, אולם את הדברים הבאים אמר בקול מתוח.

"אם מישהו פשע באדם אחר, אין זה אומר שהנפגע צריך לחיות את חייו בצל הפשע. החובה שלנו היא לעמוד בניסיונות שאלוהים מעמיד אותנו ולהמשיך ולהיות אנשים טובים וישרי דרך. אני רואה שדרכך ישרה, למרות מה שקרה. אני חושב שמי שתהיי לו לאישה יהיה בר מזל." דיוס מיו, כמו שהייתה אומרת סבתה. היא לא ציפתה לזה.

"תודה, הכומר מרטין. קשה לי להאמין בעצמי. אני לא יודעת מתי אוכל לחזור ולחיות חיים רגילים, אם בכלל."

"אני רואה שאת בדרך הנכונה. לא הייתי דואג יותר מדי."

"הכומר מרטין, האם האיש בר המזל הזה יכול להיות האחיין שלך?"

הכומר עצם את עיניו לפני שהשיב. "תראי, בתי. זה לא בגלל מה שקרה לך או לו. הבעיה עמוקה יותר. חוץ מזה שג'ון הוא הרופא המטפל שלך וזה לא יאה לרופא להתאהב במטופלת, אין שום דרך בישראל לנוצרי לשאת אישה יהודייה. ודאי לא נוצרי קתולי, כמונו."

"אם הייתי קתולית, היית מוכן שהאחיין שלך יהיה איתי?"
"אני לא מחליט עבור האחיין שלי."
"אבל נניח, הכומר מרטין."
"האם לא נכון להניח שתמיד תהיי יהודייה, בתי?" לא הייתה לה תשובה לשאלה הזאת. היא לא באמת התכוונה להיטבל בכנסייה ולזנוח את מסורת אביה.

הם המשיכו לשבת בשתיקה עד שג'ון הגיע בריצה, עיניו מבוהלות. הוא עצר בפתח המטבח והביט בה ואז בדודו ונראה שהוקל לו. היה ברור כשמש מה חשב עד לפני רגע. תמיד חשש שתיעלם לו ולא סמך עליה שלא תנסה שוב לשלוח יד בנפשה. היא שנאה את זה.

"יש מסיבת תה ולא קיבלתי הזמנה?" שאל לבסוף, אך הכומר מרטין קם מכיסאו והודיע שהגיע זמנו לשכב לישון. מעניין. למרות מה שחשב, לא ניסה להפריד בינה ובין האחיין שלו.
"לא שמעתי שהתעוררת," ג'ון אמר אחרי שחידשה את התה שלה והכינה גם לו אחד.

"זה בסדר, דוקטור, מותר לך לישון לפעמים." היא ידעה שזה מרגיז אותו כשקראה לו דוקטור, אבל אחרי החלום שלו והשיחה עם הכומר מרטין הרגישה צורך לשים איזשהו מרחק ביניהם.
ג'ון העביר יד בשערו. כבר למדה שהוא עושה את זה כשהוא לא יודע איך להתנהג איתה או מה לומר לה או כשהוא רוצה לשאול אותה משהו רגיש ולא יודע איך תגיב.

"היה לך… ישנת טוב?"

"ישנתי טוב מאוד."

"ואיך, גם… אני מנסה לשאול מה העיר אותך. אני לא יודע אם היית צריכה אותי וישנתי. אני מצטער אם כן."

"אתה מתכוון לשאול אם התעוררתי בוכה ולא היית שם כדי לבדר אותי? אז לא, אני פשוט התעוררתי. תתפלא, אבל לא הייתה שום דרמה. ישנתי ואז קמתי."

"את כועסת."

"לא, ג'ון, אני לא כועסת. אני פשוט לא אוהבת לחשוב שאני כזאת נזקקת ושאתה מתחיל לרוץ ברחבי הכנסייה כי אתה פוחד שהחלטתי למות היום ולא הספקת לעצור אותי."

"זה לא מה –"

"זה בדיוק מה. אל תנסה להכחיש. לא ראית אותי במיטה ומייד חשבת על הגרוע מכול. אז תן לי לומר לך משהו, ד"ר בל. אני יודעת שהמוניטין שלי לא כזה טוב, אבל אני לא אעשה את זה. אני לא רוצה למות יותר. אני רוצה לחיות. יותר מכל דבר אחר הייתי רוצה שתאמין לי." 

"אולרייט, אני מצטער. אני אזכור את זה בפעם הבאה." ג'ון בחן אותה. "בכל זאת את כועסת או משהו. את כל הזמן אומרת, ד"ר בל."

"מה יש לכעוס? אני בסדר." הדגישה.

"ולא היה לך איזה חלום הלילה שהעיר אותך?"

"לא, ג'ון. לי לא היה שום חלום הלילה. אולי לך היה?" קולה רעד. לא באמת רצתה לומר לו ששמעה אותו אומר שם של אישה בשנתו. ג'ון בחן אותה ארוכות. לבסוף לא המשיך את השיחה. היא לא ידעה אם זה כי לא היה לו שום מושג או כי העדיף לא לשתף אותה. "אתה יודע, אף פעם לא שאלתי אותך איך זה שד"ר ג'ון בל, מישהו שיש לו עבודה מוערכת, שנראה לא רע בכלל, שבא ממשפחה קתולית טובה, איך זה שאתה לא נשוי? אתה כבר בן כמה? ארבעים?"

"היי," רגז עליה, "אני בן עשרים ושמונה, אני מבין שב'נראה לא רע' התכוונת יחסית למישהו זקן."
"אני צוחקת, ג'ון, אתה לא נראה זקן, או רע." היא הסבה מבטה והסמיקה. לפעמים הרגישה איתו כמו בכיתה ו', כשהתחילה להתעניין בבנים.

"מה כל זה, הילה?" הרים את סנטרה ובחן את פניה. "האם דוד מרטין אמר לך משהו?"
"לא, לא." התרחקה ממגעו. "הדוד שלך מלאך. הוא לא יכול לומר שום דבר רע לאף אחד."

"בכל זאת משהו מטריד אותך. אני לא מצליח להבין מה."

"לי נראה שאתה מתחמק מתשובה, ג'ון." החזירה את זרקור השיחה אליו.

"לא, הילה. לא הייתי נשוי ולא הייתי אפילו מאורס, בסדר?" ולא. זה לא היה בסדר. עדיין לא קיבלה את המידע שרצתה, שנעשתה אובססיבית לגביו בשעות האחרונות, מאז חלם על אותה סילביה.

"מה עם חברה באוניברסיטה? בתיכון?" 
עננה חלפה על פניו. הנה, פה בדיוק יש משהו, חשבה.

"לכל אחד הייתה חברה בתיכון," השיב לה בביטול. 

הילה קפאה במקומה. "לא לכל אחד," אמרה לבסוף, קמה ממקומה ולקחה את הכוסות הריקות לכיור.

"או הל. איזה אידיוט. אני מצטער, הילה." הוא קם אחריה, אבל היא לא הסתובבה אליו. היא שטפה בדממה את הכוסות והניחה אותם על מתקן הייבוש. "הילה." קולו נשמע קרוב יותר. היא שמטה את כתפיה. בחיים שלה לא תהיה נורמלית. להעמיד פני אחרת הייתה שטות מאין כמוה ."היי," לחש באוזנה, "ליטל דרלינג. אני מצטער. לא הייתי רגיש."

כמה שנאה את הדמעות הבוגדניות, וסירבה להסתובב אליו ולהראות לו כמה פתטית היא. הוא עטף אותה בחיבוק מאחור, הניח את סנטרו על קודקודה ונאנח. הוא לא שאל אותה יותר, לא אמר דבר, לפעמים הכי טוב לשתוק.

הילה כמעט נרדמה. הוא הניח את הגיטרה וסיים לנגן ולשיר לה מה שביקשה. כשנשכב לישון חשבה שזה היה לילה מוזר, אבל כבר לא היה לה כוח לחשוב יותר. בטח לא ציפתה לשמוע את קולו שוב לפני שעלה הבוקר. "הייתה לי חברה בתיכון. קראו לה סילביה פלאת'. היא הייתה נערה מלאת צחוק, ולב הכי גדול שיש. והיא מתה מלוקמיה."

היא הסתובבה על צידה והביטה בו. הוא פגש בעיניה והיא ראתה כמה קשה לו עדיין לדבר עליה. "תודה שסיפרת לי, ג'ון. אני מצטערת שהיא מתה."

"זה סיפור ישן, ליטל דרלינג. זה לא שאני חושב עליה בכל יום שחולף, או לא חי את חיי במלואם. להפך, היא השביעה אותי שתמיד אעשה מה שאני חולם לעשות, לא משנה מה אחרים אומרים. בזכותה אני מנגן ושר. והיא גם הסיבה שהחלטתי להיות רופא."

"נשמע שהייתה מיוחדת במינה." היא לא אהבה שהיא מקנאת במישהי שכבר מזמן מתה. ועוד מסרטן. איך אפשר להתחרות ברוח רפאים?
"היא הייתה. ובעיקר הייתה חברה טובה."

הם הביטו זה בזה, כל אחד בקצה האחר של החדר. הילה הרגישה שעיניה עוד מעט יוצפו בדמעות ועצמה עיניים.
"הילה?" פקחה אותן אליו בשאלה. "אני חושב שאת מיוחדת במינה." 
אי אפשר לזייף כזאת כנות, חשבה. 

"גם אתה לא רע בכלל," לחשה. "כלומר, בשביל מישהו בגילך." לא התאפקה, וצחקה כשכרית התעופפה לעברה מהקצה השני של החדר.