יש זיכרונות שאינם נעלמים. גם אחרי עשרות שנים הם נשארים בלב, מחכים לרגע שבו אפשר לחזור אל המקום, לפגוש את האנשים ולספר מחדש את הסיפור. ביום שישי, 2/10/26, חזרו לחיפה צאצאי משפחתה של מרים רות, משער הגולן, שהוריהם היו בין הילדים שפונו לחיפה ושהו בעיר במשך כשנה, בתקופת מלחמת העצמאות. דור ההמשך, ילדים, נכדים ונינים, הגיעו כדי לשמוע ולהכיר את אשר הם סופר להם על אותם ימים רחוקים.
מהעמק לחיפה – ילדות בתוך מלחמה
בפרוץ מלחמת העצמאות נאלצו ילדי קיבוצי עמק הירדן לעזוב את בתיהם. ילדי שער הגולן הגיעו לחיפה, ושם מצאו מקלט, טיפול ומסגרת חיים שאפשרה להם לעבור את התקופה הקשה.
עבור הילדים, חיפה לא הייתה רק מקום שאליו פונו לזמן קצר. במשך חודשים ארוכים היא הייתה המקום שבו חיו, למדו, שיחקו והתבגרו בתוך מציאות של מלחמה, הרחק מהבית ומהמשפחה שנשארה בעמק.
הפינוי התרחש בימי ראשית המדינה, כאשר הקרבות הגיעו גם לעמק הירדן. הירדנים תקפו את יישובי האזור, ולמערכה הצטרפו מדינות ערב השכנות. בתוך המציאות הזו נאלצו ילדי הקיבוצים לעזוב את בתיהם ולמצוא מקום בטוח יותר.
חוזרים אל הבתים שבהם מצאו מחסה
כעבור עשרות שנים, שבו הצאצאים של ילדי אותה תקופה אל חיפה, העיר שבה בילו הוריהם שנה שלמה מילדותם. המפגש התקיים במרכז חדרים באחוזה, ומשם יצאו המשתתפים לסיור ברחובות ובמקומות שבהם התגוררו באותם ימים.
הרחובות השתנו, הבתים השתנו, והילדים כבר מזמן אינם ילדים. אבל הסיפורים נשארו.
בכל מקום שאליו הגיעו עלה זיכרון וסיפור אחר. בית שבו התגוררו, רחוב שבו עברו מדי יום, אנשים שקיבלו אותם אל ביתם, או סיפור קטן שנשמר במשך עשרות שנים. המפגש בין הזיכרון למקום החזיר את המשתתפים לרגעים שבהם חיפה הייתה עבור הוריהם עולם שלם, בזמן שהבית, בשער הגולן, היה רחוק מהם.
קולה של הגננת שחזר דרך נכדתה
לאורך הסיור הצטרף למסע גם קולה של שחף, נכדתה של מרים רות, שהייתה אז המטפלת והגננת של הילדים. בהתאם למקומות שבהם עברו המשתתפים, היא קראה מתוך החוברת שכתבה סבתה על התקופה ההיא – "בגלות בחיפה".
מרים רות, שכונתה בשער הגולן "צ'ורה", הייתה הגננת של הילדים. שנים לאחר האירועים, בשנת 1987, כתבה את זיכרונותיה לרגל יובל ה־50 של שער הגולן. היומן הפך למסמך אנושי המתאר את חייהם של הילדים שפונו לחיפה ואת הניסיון לשמור עבורם על שגרה, על ילדות ועל תחושת בית בתוך ימי המלחמה.
החוברת כוללת גם איורים של חיים ברקני, ומאפשרת הצצה אל חיי הילדים בתקופה שבה המציאות סביבם השתנתה באחת.
זיכרונות שנשמרו במשך עשרות שנים
במהלך המפגש סיפרו המשתתפים חוויות מאותם ימים, נזכרו באנשים שקיבלו אותם ובחיי היומיום שניהלו בעיר. עבור חלקם, החזרה לחיפה הייתה הזדמנות לראות שוב מקומות שהיו חלק בלתי נפרד מילדותם, ולחלוק את הסיפורים עם בני המשפחה שהגיעו איתם.
הסיור היה הרבה יותר מביקור במקומות היסטוריים. הוא היה חזרה אל ילדות שנקטעה באחת, אל חברים ואל דמויות שהיו חלק מהחיים באותם ימים, ואל העיר שקלטה את הילדים בשעתם הקשה.
יש משהו מיוחד במפגש שבין זיכרון למקום. כאשר אדם חוזר אחרי עשרות שנים אל הרחוב שבו גר כילד, הבית אינו בהכרח אותו בית והרחוב אינו בהכרח אותו רחוב. אבל הזיכרון יודע לזהות את המקום.
סיפור שעובר מדור לדור
הביקור של ילדי שער הגולן לחיפה לא היה רק מפגש עם העבר. העובדה שהגיעו ילדים, נכדים ונינים הפכה את הסיור גם למפגש בין הדורות.
הילדים שהגיעו לחיפה כפליטים בזמן מלחמת העצמאות הם היום אנשים מבוגרים, והזיכרונות שלהם הפכו לעדות חיה לתקופה שעיצבה את חייהם. באמצעות הסיפורים, המקומות והמסמכים שנשמרו לאורך השנים, הם יכולים להעביר לדור הבא לא רק את סיפור המלחמה, אלא גם את סיפור חייהם בתוכה.
סיפורם של ילדי שער הגולן הוא חלק מסיפורו של דור תש"ח – סיפור של מלחמה ופינוי, אבל גם של אחריות, מסירות ואנשים שפתחו את ביתם בפני ילדים שהגיעו מרחוק.
עשרות שנים לאחר מכן העיר השתנתה, הזמן עבר, אבל סיפורי הזיכרון נשארו וחזרו לחיפה עם הדורות הבאים.
מה כתובת הבנין בתמונה שהילדים שהו
גם בית הורי שהיה בית מגורים בשילוב פנסיון ברחוב התשבי 23 שימש מקלט לילדי שער הגולן ואותנו פינו לרחוב דוד פינסקי
תודה על השיתוף והסיפור המרתק