אל תקראו לי סנובית, כי אני לא מתנשאת – בטח לא על ספרים • לילי מילת תופסת מדף

אי שם בשלהי האלף הקודם, שלוש חברות נפגשו בבית קפה. הטריו הורכב ממהנדסת מבריקה שהגיעה מפריז, כותבת טכנית ניו-יורקרית רבת כישורים ואחת חיפאית, שעדיין לא ידעה שיהיה לה את הטור הספרותי הזה. רב־תרבותיות במיטבה. הן הקפידו להיפגש אחת לחודש, בכל פעם לדגום בית קפה אחר, להיות אחת עם ועבור האחרת ולא פחות חשוב, לתת ציון לעוגת השוקולד.

מתנות רבות לחיים העניקה לי אינטל חיפה בארבע שנות עבודתי שם, והיא בכלל לא ידעה שהיא כזו. החברוּת שנולדה שם, במת"ם חיפה, התבררה כאחת אמיצה שליוותה אותנו לחופות, ללידות, לעבודות ולחלומות אחרים והיא מחזיקה יפה גם כיום, במרחק טראנס-אטלנטי. 

הפעם הראשונה שטסתי לבדי לחו"ל הייתה במאי 1998. לקוראיי הנאמנים כאן, אציין שחודש זה הוא המשמעותי בחיי ומן הסתם יעלה בהקשרים אחרים בטורים הבאים. ובכן, איכשהו עשיתי עבודה טובה באינטל ואיכשהו החברה ששכרה אותי לעבודה שם החליטה לצ'פר אותי בכרטיס טיסה ללונדון או פריז לבחירתי. חברתי הפריזאית נסעה לביקור משפחתי והזמינה אותי לפגוש אותה שם.

להיות בפריז עם מישהו מקומי זה חלום. את כל מה שלא הוצאתי על כרטיס הטיסה (ולידיעת הקהל הצעיר – אז זה עלה הרבה יותר), נתתי לטובת ארון הבגדים והלינז'רי. גיליתי שם איך עוטפים כל בגד באהבה לפני שמוסרים לך אותו, את הפרלינים, שגרמו למג ראיין בהארי וסאלי להחוויר לעומת הביצוע שלי כשהשוקוליטר כיבד אותי בטעימה ושהבאגט בארץ צריך להגיע לדיון בערכאות על יומרתו להיקרא באותו שם של מה שקונים במכולת בפריז. אחרי סוף שבוע ארוך, חזרתי לארץ במינימום תחושת סברינה.

ולפני שתשאלו, זו לא סברינה המכשפה הצעירה וגם לא העוגה שאני מזמינה להוריי מבית קפה טיבי – סברינה היא, כמובן, אודרי הפבורן שלי, שחוזרת עם שיק פריזאי לזרועותיו של המפרי בוגרט. 

דירה בפריז/ גיום מוסו

הייתי רוצה לכתוב לכם שבטיסה לפריז קראתי את דירה בפריז של גיום מוסו. אבל העובדה היא שבשנת 98' הוא עדיין לא כתב את הספר שראה אור ב2017. באופן אירוני, קראתי את דירה בפריז, בדרכי לחופשה ברומא עם בנותיי בקיץ האחרון. כן, חופשה ברומא היא עוד סרט אייקוני של אודרי, שלשמחתי הצלחתי לשכנע את הדור הצעיר לצפות בו. העניין גרר אחריו "תספורת אודרי הפבורן" בידי ספר רומאי מהמם, אבל שוב אני סוטה מהנושא. 

אם כן, בז'אנר ספרי הטיול, כפי שאני מכנה אותם, לקחתי עמי את גיום מוסו, שלא אכזב ובין לבין מזרקת המשאלות, הקולוסאום והמדרגות הספרדיות, טיילתי גם בפריז. התעלומה, האמנות של שון לורנץ, חושי הבלש של מדלן, חיי הסופר גספר וקשר מיוחד שנרקם בין עבר לעתיד, היו עשויים במתכון שאהבתי. מוסו יודע לכתוב, יודע לתפוס אותי לעוד פרק ועוד אחד. ביג לייק.

ספרים שנהניתי לקרוא, קשה לי למסור. אני קושרת אותם לאירוע ואז הם כמו מזכרת נעימה. מצד שני, אני חייבת שיהיו לי חוקים בניהול הספרייה הפרטית שלי. ובצומת ההחלטה אם דירה בפריז נשאר או משוחרר? לא בקלות, אך עם הבנה שהוא צריך לשמח לבבות מטיילים אחרים, מכריזה עליו כעל משוחרר.

בהמשך היום אעביר אותו למדפי ההחלפה שליד חדר האוכל בידיעה שיש מי שייקחו אותו וימשיכו לתת לו חיי מדף. 
פרטי הספר: דירה בפריז מאת גיום מוסו, הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 2017. 

גיום מוסו ודאי ישמח לדעת, שלמרות שבחרתי להעביר את דירה בפריז הלאה, לקחתי לי ספר אחר שלו, מחר, שמחכה לי לקריאה ובאופן מעניין הוא מתרחש בניו יורק, תחנת הטיול הבאה אליה אני לוקחת אתכם כעת.

"יום בניו יורק"

עשור אחרי הטיסה הראשונה שלי לבדי, ואני כבר אם לילדה בת שלוש וצ'ופצ'יק, שוכנעתי שהגיע הזמן לגבות את ימי החופשה האימהית ולבקר את החברה הניו-יורקרית שלי מימי אינטל העליזים, שבינתיים חזרה לבנות את ביתה שם.

איך אתם יודעים שהחלטתם משהו שהוא נכון לכם? אצלי זו ההתרגשות אחרי ההחלטה, משהו כזה שרוקד בי בפנים ואז מתגלגל החוצה. כך, אחרי שהזמנת הכרטיס הושלמה, סינטרה שר בריפּיט במערכת הביתית, בדיסק (כן, לא ממש היה ספוטיפיי אז), "תתחילו להפיץ את השמועה…" וגם, "אני הולכת להתעורר בעיר שאף פעם לא ישנה". תרגום חופשי כמובן.

לא מכירים?! זה זמן טוב לעשות חיפוש ביוטיוב ולשמוע את סינטרה מלהיב אתכם על ביקור בניו יורק; זו הזדמנות להציג עוד סרט מבית המדרש שלי ושל אבא – "יום בניו יורק" (On The Town) בכיכובם של פרנק סינטרה וג'ין קלי, כמלחים המגיעים ליום ביקור בעיר המהממת הזאת. 

נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים)/ זיו כהן

ובכן, טיסה ארוכה לפניי ואני לבדי, מצאתי את עצמי בחנות הספרים בבן-גוריון רוכשת את הספר נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים) של זיו כהן, שילווה אותי בטיסות הלוך וחזור.

אם אתם עולים על טיסה של אל על, כמו שהייתי אני ב2008 וקוראים את הספר הזה, צפויה לכם חוויה מעניינת. יש דמיון רב בחברת התעופה "אופק" שבסיפור ומאפייניה, לחברה כחול-לבן הישראלית ולא בכדי, שכן הכותב היה דייל אוויר בחברה, כפי שרשום בכריכה האחורית. הספר מרובה דמויות ועם כל פרק נרקם קשר גורדי בין כולן.

כיאה לאופרת סבון, הדמויות נכנסות ויוצאות מהמיטות בכיוונים שונים ומפתיעים, ללא הבדל דת ומגדר. כשקוראים את הספר הזה בטיסה, קשה שלא לחשוב על הדיילים והדיילות ולתהות על מעשיהם בזמן ומחוץ לטיסה והאם יש ממש בבדיה שטווה הסופר. מעל לכל אלה, זיו כהן מצליח לשמור יפה על מתח ועניין לאורך 390 העמודים ובדרך תסריטאית משהו, מתיר את הקשר הגורדי בסיום.

השארתי את הספר אצלי 16 שנים. כי הוא היה לי לחבר בטיסות, כי החופשה בניו יורק עם החברה האלופה שלי הייתה משהו שיצא מגדר החלום. כשנחתי בניו יורק הייתה שעת לילה והגעתי מותשת במונית לביתה של חברתי ולא ממש התרשמתי. אולם מרגע שהתעוררתי בבוקר, הביקור הראשון שלי בעיר של גורדי השחקים של איין ראנד בספרה כמעיין המתגבר ועוד ספרים וסרטים וסדרות לרוב, הפך לביקור בסט ריאליסטי-חלומי.

כשיצאתי לתור את העיר בבוקר, מעבר לכביש מדירת חברתי צילמו פרק של חוק וסדר (!) וכשעברתי את הכביש, קיבלתי חיוך מהשחקן הראשי. בפינת הרחוב יש את המסעדה שחלון הראווה שלה הוא זה המצולם בסיינפלד והיא מגישה ארוחות אמריקאיות למהדרין.

עשינו סיור אדיר של סקס והעיר הגדולה, שנראה לי בביקור הבא אעשה אותו שוב. ולקינוח, בערב שישי פגשתי במעלית (!!!) את מנדי פטנקין, A.K.A איניגו מונטויה, שמסתבר שכשהוא לא ספרדי הנוקם את מות אביו בסרט הנסיכה הקסומה, הוא בעצם יהודי ויש לו אפילו משפחה בישראל. מעל לכל, היה לי זמן איכות עם חברה טובה. כך, נקשר הספר לביקור ומיאנתי לשחרר אותו גם אם לא נגעתי בו מאז.

השבוע, כדי להצדיק את קיומו אצלי ולבחון אותו לספרייה הפרטית, קראתי שוב את הספר. האיש שלי תמיד מזכיר לנו שאי אפשר ממש לסמוך על הזיכרון המתעתע שלנו ואכן, בכל הנוגע לעלילה, עם השנים עשיתי רומנטיזציה הן לסיפור והן לכמה דמויות, שלא ממש היה מגיע להן שאזכור אותן לטובה. 

בכל מקרה, למרות שהיה לי נחמד לקרוא שוב, החלטתי שבכל הנוגע לניו יורק ולטיול ההוא, יש לי מספיק זיכרונות בלב ובנוגע לשאלה נשאר או משוחרר? – נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים) משוחרר. יחד עם דירה בפריז יגיע היום למדפי הספרייה של חדר האוכל.
פרטי הספר: נגמר העוף (אבל גם הקוסקוס טעים) מאת זיו כהן, הוצאת סלע, 2008. 

אם ספר עושה לי טוב, אז הוא ראוי

אני יודעת שלא מכנים אותם "ספרי טיול" אלא, "ספרי טיסה" אבל, אני משתמשת בשם שבחרתי כי את הביטוי ספר טיסה אומרים בהקטנה, כאילו זה ספר נחות, ששווה רק להעביר איתו את הזמן ולא באמת נחשב ספרות גבוהה. אבל אני? אל תקראו לי סנובית, כי אני לא מתנשאת – בטח לא על ספרים. אם ספר עושה לי טוב, אז הוא ראוי. נכון, בחרתי לשחרר את שני אלה, אבל אני עושה זאת באהבה ובתודה על רגעים יפים שעברנו יחד. 

קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי