"תודה שאהבת אותה מספיק כדי לרפא אותה."

40 ימים. 
בשיחה הראשונה שהייתה לי עם אחי הגדול אחרי השבר הנורא שנפער בשבעה לאותה שבת, החלפנו מילות כאב וזעזוע. שוחחנו בשקט. עדיין המומים. ושאלתי, ספק אותו ספק את עצמי, 'מה אפשר? ואיך?' והוא ענה לי, שהדבר שהכי צריך עכשיו זה… אהבה. 

אחי ואני שונים בדרך חיינו, הוא דתי ואני חילונית. אולם במהותנו אנחנו קשורים בעבותות של בית תומך שגדלנו בו ויש בינינו כבוד והערכה והרבה מתבלין האהבה של בית אמא ואבא. מכל הדברים שחשבתי שיאמר לי, מ'אמונה', דרך 'תפילה' ועד 'נחמה', אולי דווקא הבחירה האמתית שלו במילה 'אהבה', בחירה שבאה מהלב, דווקא בימים שהכול זעקו נקם, עטפה אותי והשקיטה אותי. 

אהבה היא משהו שאני יכולה. ואני מתמקדת בה מאז ביתר שאת. ואתם יודעים מה קורה עם משהו שנותנים לו תשומת לב? הוא גדל ומתעצם. כן, אני רואה כאב, חווה ייאוש ונאחזת בתקווה ולדמעות יש החלטה משלהן מתי לפרוץ בימים אלה. אבל – אני רואה אהבה בכל אשר אפנה.

בהמשך לאותה רוח התנדבות שכתבתי עליה בטור הקודם, אני רואה בעיניים של אנשים את החיפוש אחריה והם פחות חוששים להביע אותה. האהבה מבקעת את אדמת הייאוש, חורשת בו תלמים וזורעת. בעתיד, כשיידומו רעמי המלחמה וישובו אלינו אהובינו מהשבי – נקטוף את פירותיה. אמן.

בפרק השבוע, בספר 'בת מספר ארבע', ג'ון בוחר בחירה קשה, בשם האהבה.
קריאה נעימה,
לילי 

פרק 40

‫"אני מצטער לראות אותך עוזב. קיוויתי שיהיה לנו עוד זמן יחד. התרגלתי לנוכחותך, למרות הלילות הסוערים שרצת מכאן למנזר סטלה מאריס." הדוד מרטין ליווה אותו למונית שהמתינה לו בחוץ. 

אחרי שהילה נרדמה ארז את תרמילו ואת הגיטרה, והשאיר את ליבו מאחור. קשה היה לו לדמיין איך יראו חייו מהיום והלאה. הוא אהב אותה. הוא אהב אותה כל כך שהיה חייב ללכת, לעזוב, לשחרר אותה לחיים שקיווה שיהיו מלאים בטוב.

"אתה יודע יותר מכולם שאני חייב לעזוב. זה הדבר הנכון לעשות, דוד מרטין."
"אני יודע, בן. אני מעריך אותך על כך. לא כל אחד הגון מספיק כדי לעשות את מה שאתה עושה." ג'ון הביט לאחור אל הכנסייה שלחוף הים, דמעות איימו להגיח ולהציף אותו. "היא תהיה בסדר, בן, היא לא לבד. את כל מה שיכולת לעשות למענה עשית. הצלת אותה, עשית את מעשה האל. היית שליח, מלאך האלוהים שלה."

"אני לא תמים, דוד מרטין." הוא לא רצה מחמאות. הוא לא הרגיש טוב עם עצמו, גם הרגיש שנטש אותה, אף שווידא שלא תישאר לבדה. 

כשנרדמה התקשר לאחותה, שנבהלה, אך מייד הרגיע אותה וביקש שתגיע לכנסייה. הוא לא ציפה שהשיחה תתנהל כפי שהתנהלה. ג'ון חייך כשנזכר בשיחתם. כמה טוב שיש להילה את האחות הזאת בחייה.

"אני רוצה להבין. אתה אוהב אותה אז אתה עוזב אותה? אם זו לא שטות מגוחכת מאין כמוה, ומטומטמת, אם מותר לי להוסיף, אז אני לא יודעת מה זה."

"את יודעת שאנחנו לא יכולים להיות יחד, יפית. בבקשה, אל תקשי עליי עוד יותר. אני כבר לא יכול לעשות את הדבר הנכון כשאני לידה, אז אני אעשה את הדבר הנכון עכשיו. את מבינה מה אני אומר?"

יפית זעה באי־נוחות, מבינה למה התכוון.
"החיים פויה," פלטה לבסוף והוא חייך חיוך קטן, שהפך לקריאת הפתעה כשזינקה עליו עם עוד אחד מהחיבוקים הבלתי מתפשרים שלה. "תודה, ג'ון, תודה שהחזרת אליי את אחותי. תודה שאהבת אותה מספיק כדי לרפא אותה. אתה רוצה משהו כאן בישראל, רק תגיד וזה שלך."

"אני רק רוצה לדעת שהיא בטוב." לחץ קלות את זרועה, לקח את תרמילו ואת הגיטרה ויצא.
ג'ון ידע שהוא מקדים בכמה שעות טובות, אבל אחרי ששוטט ברחוב העצמאות, אכל את הפלאפל האחרון בישראל וצחק עם הרוכלים והימאים, שהסתובבו ליד הנמל גם בשעות הקטנות של הלילה, לא נותר לו עוד מה לעשות. הוא נכנס דרך שער פלמר ותפס טרמפ אל מעגן הסירות.
הווינדי של צ'רקס נראתה שוממת. הוא הניח שגם אם מישהו נשאר לישון במעגן, הוא אכן ישן ולא ציפה לראות אדם לפני הזריחה. וזה התאים לו מאוד.

הוא, הסירה והים – כל מה שרצה ברגע זה. טוב, לא מה שרצה, אבל מה שהיה צריך. זה קרה במקרה, או לא במקרה, שצ'רקס הזמין אותו לשיט עד קפריסין. בהתחלה סירב, לא רצה להשאיר את הילה לבדה לכמה לילות. עכשיו השאיר אותה לבדה לכל הלילות. זה היה חייב לקרות. הוא היה צריך להילחם בעצמו כדי שלא יקרה יותר מאותה נשיקה מתוקה שייקח איתו עד לקבר. "גוד ביי, ליטל דרלינג," מלמל.