אני לא אוהבת בטטה. לא מבינה את הקטע שלה. בפעם הראשונה שטעמתי בטטה היא הייתה מתוקה וזה הרגיש קצת מעליב כי אני אדם של תפוחי אדמה. ומלח, הרבה מלח. ומאז יש לי יחסי איבה עד גבול הבסדר עם בטטות. או כך לפחות חשבתי.
בשביל זה יש ילדים – הם יודעים יפה יפה לשים לך מראה על כל מיני דברים, כולל בטטות. כך היה כשהצעירה שלי אמרה, "אולי הגיע הזמן שתפסיקי לומר שאת לא אוהבת בטטה – את תכף מסיימת את המגש…" ואכן, נשנשתי עוד ועוד מהבטטות הצלויות בתנור שהשפית הקטנה הכינה. ויתרתי? לא ממש. בפה מלא עניתי לה "שאני אוהבת רק מה שהיא מכינה" והיא תקעה בי את אחד ממבטיה הנוקבים ואז הוסיפה, "ורק במרק כתום, ורק ורק, אז כמו שאמרתי, את כן אוהבת בטטה".
אותו דבר עם ז'אנר הסיפור הקצר. שנים וחיים שלמים שאני מצהירה שאני לא אוהבת סיפורים קצרים שמאוגדים לספר. כי אני אוהבת לפתוח ספר, להישאב לסיפור ולסגור אותו כשהסתיים – התחלה, אמצע וסוף שלוקחים אותי למסע ארוך. וסיפורים קצרים, איך לומר, זה כמו לקרוא טור בעיתון, קראתי דקה וזהו. ואיך עוברים מסיפור לסיפור? אני צריכה הפסקה ואז בעצם לא מימשתי את זמן הקריאה שהתכוונתי להקדיש. וזהו, ההגנה סיימה את טיעוניה.
בכל זאת, אי שם בשנת 2000, רכשתי את ספרו של אתגר קרת, געגועי לקיסינג'ר, כי… לא יודעת, מישהו או הרבה מישויים אמרו לי שזה ספר חובה. כך בשבת בבוקר, יום יפה בדירה השכורה ביפה נוף, הדירה בה התריס לא הורד בכמעט שלוש שנים שגרנו שם, כי רציתי להירדם כשאני מביטה באורות נמל חיפה ולהתעורר לכחול עמוק עם מנופי אדום-לבן – עשיתי מה שנהגתי לעשות בימי שבת בבוקר, לפתוח ספר חדש ולקרוא.
יש מן עליצות כזאת שאופפת אותי כשאני מחזיקה ספר בציפייה, אולי כמו שאנשים מרגישים לפני דייט ראשון. והתחלתי. מחכה להיקרע מצחוק כמו שהובטח לי מפי ממליצים יודעי דבר. הספר מתחיל בסיפור "לשבור את החזיר" וכל מה שהרגשתי זה דמעות בעיניים כשהסיפור הסתיים וכך עוד סיפור ועוד אחד. והתחלתי לסנן בשקט מתגבר, שאני כבר אראה לכך וכך שהמליצו על הספר (כי אם יש משהו שאני נוטרת עליו טינה – זו המלצה על ספר שעושה לי רע).
בשלב הזה, האיש התערב ושאל מה קרה. שיתפתי בפנים של ילדה שלקחו לה את הארטיק אחרי שאכלה את השוקולד מסביב והגיעה לחלק הטעים באמת – "המליצו על הספר הזה וזה כזה עצוב! ונורא! פשוט נורא מה שכתוב שם, אני לא מבינה למה אמרו לי שזה מצחיק".
האיש מצדו הביט בכריכה ואמר בחיוך "אה, זה אתגר קרת, תביאי רגע." המומה מזה שהוא בכלל מכיר שמות של סופרים, כי פרט למכניקת קוונטים וטורי פורייה המהנדס הפרטי שלי לא ממש פינה זמן בחייו לקריאת פנאי, הגיתי בתמונה שנפרשה לפניי: החבר שלי ממשיך את הקריאה מהנקודה בה הפסקתי, שקוע כולו ופרצי צחוק נפלטים ממנו בכל שורה שנייה.
כשסיים את הסיפור האחד שקרא הרים אליי מבט ואמר תוך כדי שהוא ממשיך לצחוק, "זה מעולה!"
אחרי עוד שני סיפורים כאלה בהם הוא צוחק ואני רוטנת מהצד, הוא עצר. "אני לא מבינה מה מצחיק כל כך," התלוננתי. והוא מנסה לפייס אמר ש"אולי הסיפורים הראשונים לא היו טובים".
אז הוא התחיל מהתחלה, ושוב אותה מנגינת צחוק על שפתיו. בשלב הזה התעצבנתי ממש – "מאיפה בכלל אתה מכיר את השם שלו?!" והוא, ברוגע המעצבן שלו שתמיד הרגיע את המזג החם שלי, הסביר לי בסבלנות, "מה, זה אתגר קרת, הוא כותב את המערכונים לחמישייה". אה, את זה כבר הבנתי, את החמישייה הקאמרית אהבנו ממש, אבל איך מישהו שכותב סיפורים כאלה מזעזעים יכול לכתוב כזה מצחיק? ואז אישי האהוב הציע את ההצעה ששינתה הכול, "כשאת קוראת את הסיפור הבא, תחשבי על מי מהחמישייה משחק את הדמות.
"אבל זו פעם אחרונה שאני מנסה," מרדתי, ולקחתי את הספר חזרה. וקרה הנס – לא הפסקתי לצחוק ושנינו החלפנו רשמים על הסיפורים ולא רק שנהניתי מספר שהוא אוסף סיפורים קצרים, זה גם העלה את רף החברות ביני לבין האיש, מעתה והלאה נהנה לחלוק זה עם זה אהבה גדולה וחשובה שלי – הקריאה.
געגועי לקיסינג'ר מאת אתגר קרת
לימים ושנים רבות אחרי כן, פגשנו את אתגר קרת בבית גבריאל על שפת הכנרת. בתום המפגש המרתק, ניגשתי אליו עם הספר שהבאתי מהבית, סיפרתי לו את הסיפור והוא חתם לנו על הספר, בדרכו הייחודית עם תוספת איור. "תודה שהתעקשתם ולא ויתרתם עלי מהר".
אני מניחה שבשלב זה אתם כבר יודעים שבעניין נשאר או משוחרר? בספרייה הפרטית החדשה שלי – געגועי לקיסינג'ר של אתגר קרת, בהחלט נשאר.
פרטי הספר: געגועי לקיסינג'ר מאת אתגר קרת, הוצאת זמורה-ביתן, 1994.
סיפור מומלץ: "בלעדיות" (כשאני קראתי אותו, דמיינתי את דב נבון המספר עם הפטיש, קרן מור החברה, רמי הויברגר העיתונאי שהוא לא מסכים להתראיין אצלו).
הזמינו דף עיסקי בחי פה – פרטים…
קרואסונים מאת יוסי ריבלין
כשחברי הסופר יוסי ריבלין הוציא לאור ספר חדש שהינו אוסף של סיפורים קצרים העונה לשם קרואסונים, אמרתי לו "אני לא חובבת ספרים מז'אנר הסיפור הקצר, אבל אתן צ'אנס לספר שלך, כי אנחנו חברים". מה? אני כנה בסדר? אני לא מתכוונת לשקר לחבר. וגם ככה, ישר רואים עליי אם אני לא מרוצה ממשהו.
וכך, בשבוע הספר של 2019, בין לבין הימים בהם עמדתי בדוכן ההוצאה לאור שלי, התחלתי לקרוא את הספר של יוסי. אמרתי לעצמי שזה דווקא טוב, אני גם ככה עייפה מכדי לשקוע בסיפור ארוך אז זו תהיה הפוגה לקרוא סיפור קצר.
וכפי שאמר מאיר שלו, הדבר היה ככה, שבסופה של קריאה כתבתי ליוסי: "אני כל כך שמחה שאנחנו חברים, כי אני יודעת שלא הייתי קוראת את הספר (כי הוא לא בז'אנר שטענתי שאני לא אוהבת) וההפסד היה כולו ורק שלי… אין סיפור שלא אהבתי איך התחיל ואיך נגמר. לא יודעת לומר מי הפייבוריט ואולי גם לא צריכה ובכל זאת, הצ'ולנט נכנס לי עמוק".
פרטי הספר: קרואסונים מאת יוסי ריבלין, הוצאת כתב, 2019.
סיפור מומלץ: "צ'ולנט אחרון, וריקוד".
נשאר או משוחרר? ברור שנשאר.
ראיתם משהו? דווחו לנו כאן…
עור התוף של קרדיף מאת דני סנדרסון
סטרייק מספר 3: לפני כמה שנים פשפשתי בספרים במבצע בסטימצקי צמח. פתאום צד את עיני אחד מהם ושאלתי את עצמי בקול "מה? לא ידעתי שדני סנדרסון כותב ספרים". כך רכשתי בלי לעלעל בתוכן את עור התוף של קרדיף.
בערב בבית כשלקחתי בהתלהבות את הספר ליד, התאכזבתי לראות שמדובר באוסף סיפורים קצרים. בשלב זה, עדיין לא ויתרתי על הקביעה שלי – אני לא אוהבת את הז'אנר של סיפורים קצרים. כן, כן, זה מתחיל להישמע כמו התקליט של פלאשדנס שיש לי וקופץ דווקא כשהיא מגיעה לחלק המלהיב של "what a feeling…".
אז קראתי איזה סיפור או שניים ועזבתי אותו עד השבוע כשהגעתי לצומת החלטה בעניין נשאר או משוחרר? בספרייה שלי ושלשום סיימתי לקרוא.
ברור שדני סנדרסון מצחיק ושנון, אנחנו מכירים אותו מההופעות ומהשירים שכתב שהם בעצם כמו סיפורים קצרים שאנחנו מדקלמים בהתלהבות. נהניתי לקרוא סיפור אחרי סיפור, גם ללמוד קצת על מעלליה של להקת כוורת. אבל היה לי די ברור שהספר משוחרר, כי ידעתי שלא אקרא אותם שוב. היה נחמד, מאוד אפילו, אבל אני יכולה להעביר אותו הלאה.
ואז הגיע ה-סיפור. האחד שגרם לי להיקרע מצחוק עם עצמי בסלון ביתי, בשעת צהרים. זה סיפור על הודעה בתא הקולי של דני שמשאירה בטעות אמא של אפרת, מישהי שהוא לא מכיר ולא יודע איך לחזור אליה ולתקן אותה על טעותה. זה היה סיפור כה נהדר שגרם לי לרצות לחלוק אותו.
כך, כשהתיישבתי לאכול צהרים עם האיש, שאלתי אותו אם הוא מעוניין שאקריא לו סיפור קצר של דני סנדרסון בזמן שהוא אוכל. הוא הסכים. בהקראה הסיפור הצחיק אותי עוד יותר וידעתי שזהו, הספר נשאר. מאוחר יותר יצאתי לפגוש את חברתי נורית בג'פניקה והבאתי את הספר. בזמן שהיא נהנית מהסושי ואקסטרא ג'ינג'ר – הקראתי לה את הסיפור ובפעם השלישית, כששתינו מצחקקות ממה שהיה יכול להיות הסיפור של כל אחת מאתנו, אהבתי אותו עוד יותר.
פרטי הספר: עור התוף של קרדיף מאת דני סנדרסון, הוצאת זמורה-ביתן, 2007.
סיפור מומלץ: "אפרת, זאת אמא".
אם כן, כמו שהוכיחה אותי בתי הצעירה בעניין הבטטה, כך אני מוכיחה את עצמי בדבר ז'אנר הסיפור הקצר – אולי זו לא מנת העל המובחרת שלי, אבל לרגעים כשאני מרשה לעצמי לבקר במחוזותיה, זה עשוי להיות טעים ממש.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
תודה עירית, משמח אותי שנהנית:)
בהחלט צריך לדעת לא לוותר כל כך מהר,
ועם זאת, לדעת לסגת כשבאמת מיצית.
באשר לאתגר קרת, בהחלט הרווחתי מההתעקשות.
תודה גברת לילי, היה מהנה לקרוא אותך. מסקנה: לא לוותר בחיים, אפילו לא על ספר. 🙏🫠
עופר היקר, אפילו היית הקורא האחד ואף אחד אחר לא היה קורא – הייתי ממשיכה לכתוב. תודה ושבת ברוכה.
שיואו לילי איזו כתבה נהדרת.
מצחיקה ברמות על ויחד עם זה מביאה את הסקירה הספרותית בדרך שנונה שגורמת לרצות לקרוא הלאה.
ובעיקר הםיקניריה הרבה שב את מקבלת את הסיפורים כבדרך אגב.
תגידי? כבר אמרתי לך שאת נהדרת?!?
אין ספק שמבחינתי, את נשארת!!!!