פרסום בחי פה

תגובות אחרונות

פרסום בחי פה

עוד כותרות בחי פֹּה

להקת לווייתנים בחיפה ◄ צפו

(חי פה) - ביום שבת, 20/4/24, יצא ליאור אלפסי,...

בחול המועד פסח יוצאים למוזיאונים בחיפה בחינם

בחול המועד פסח כל עם ישראל יוצא לטייל: בפעם...

אולגה בסוב זכתה במדלית ארד באולימפיאדה האירופאית – גאווה לחיפה

הישג יוצא דופן לנבחרת הישראלית באולימפיאדה האירופאית לבנות במתמטיקה מדינת...

שכנה • סיפור קצר מאת אילן סגל

טוב שכנה טובה ממרגרינה טובה. בין הדברים בהם בורך האדם...

"את בוחרת לחיות בכל יום שאת פוקחת עיניים בבוקר. זה המון."

לכבוד יום הולדתי התשיעי, קנה לי אחי הגדול מתנה – את התקליט של דויד ברוזההאישה שאתי. לא ממש הבנתי אז מה לי ולזמר הזה, אבל מתנה זו מתנה והאזנתי לתקליט.

בהתחלה תפסו אותי הסיפורים, כל שיר של דויד מספר משהו והקשבתי לו כמו להסכתים שהיו נהוגים ברדיו באותה תקופה. כל כך תפסו אותי הסיפורים עד כי קיוויתי שהסיפור של סיגליות ישתנה בכל פעם שדויד ישיר אותו, שהאישה שאתו תבין שזה הוא שכותב אליה, שהיא בעצם חיה עם האביר, שהוא חלומותיה. הילדה בת התשע שהייתי הייתה, ונשארה עד ליום זה, עם לב רומנטי.

דויד ברוזה של שנת 2023, בצלה הכבד של המלחמה, יוצא עם שחר מביתו לפזר סיגליות לקראת נובמבר, להפיח תקווה מתחת לשמיים והבטחה של יהיה טוב, למרות שלפעמים נשבר. אלינו לקיבוץ הוא הגיע, להופעה הרביעית שלו לאותו יום. כך הוא עובר ממקום למקום עם אותה גיטרה, שטביעות תפיפותיו ארוכות השנים עליה ניכרות. וכשהוא אוחז בה ומתמסר, גם אותי סופה נודדת סוחפת ואני יכולה להניח לרגעים את השכול שאופף. 

מה שדויד לא יודע הוא שאת מערכת יחסיו של ד"ר ג'ון ריצ'רד בל – גיבור ספרי "בת מספר ארבע" – עם הגיטרה שלו, ביססתי על מה שספגתי בהופעות הרבות בהן ישבתי מהופנטת, צופה בדויד ברוזה פורט אהבה על המיתרים, נוקש ברכות על גופה של האחת והוא אחד איתה. נכון, המוזיקה בספר היא של הביטלס, שגם המוזיקה הנהדרת שלהם מלווה אותי, אך כשאני חושבת על גיטרה, אני תמיד חושבת על האחד שאתי מגיל תשע.

בפרק השבוע, ד"ר בל מתוודע לעד כמה חולה המשפחה איתה גדלה הילה. הכמרים מתייסרים בסוגיית המעשה הנכון מוסרית לעומת כללי הדת והחברה.    

קריאה נעימה ושמרו על עצמכם בבקשה,

לילי

40 שנה, אותו תקליט.  (צילום: עידן בן שלום)
40 שנה, אותו תקליט (צילום: עידן בן שלום)

פרק 38

"אני מתלבט אם לשאול אותךְ משהו."
"מה?" שאלה אותו בחשש. אם הוא מתלבט זה קשור למה שהיה. 
"אממ, אתם משפחה די גדולה. חוץ מיפית יש לך עוד אחיות ואחים." הילה הבינה מייד לאן מכוונת השאלה. למען האמת, התפלאה שלא שאל אותה מזמן.
"ואתה רוצה לדעת אם שאר האחים והאחיות שלי יודעים."
"לא יודעים. ידעו. אולי מישהו מהאחים האחרים."

"תראה, ג'ון. אני והוא היינו, איך לומר, בלתי נפרדים. הוא, כמו שאמרתי לך, אפילו הזיכרון הראשון שלי קשור אליו. הייתה בינינו… היה בינינו קשר מיוחד. אומנם בחלומות הכי שחורים שלי לא יכולתי לדמיין שהוא ייקח את זה ל… לאן שלקח. אבל לא היה לי קשר כזה עם האחים האחרים. אני אוהבת אותם, כמובן, אבל אתה יודע איך זה. בעצם אתה לא יודע, אין לך אחים."
"אני מבין מה את אומרת. ובכל זאת, יש לך חמש אחיות ושלושה אחים חוץ ממנו. זה הרבה אנשים. ויפית? איתה יש לך קשר טוב."
"אנסה להסביר את עצמי טוב יותר." היא נשמה עמוק והתחילה מההתחלה.

"באותו יום, במלון בתל אביב, כל מה שרציתי זה ללכת לישון ולקום כאילו כלום לא קרה. לא יודעת מה חשבתי. אולי האמנתי בטיפשותי שזה היה חד־פעמי. משהו נורא שקרה, וזהו." ג'ון הביט בה ברצינות תהומית. עדיין, אחרי החודשים הרבים במחיצתו, לא החליטה אם עיניו ירוקות יותר או תכולות יותר. לרגע איבדה את חוט המחשבה. 

"שני האחים הגדולים שלי וגם אחותי הגדולה כבר נשואים ולא גרים בבית. גם דוסה, יפית, גרה במעונות באוניברסיטת ירושלים. אחי הרביעי התגייס לצבא והגיע רק לעיתים רחוקות. הוא, השני, היה בעצם האח היחיד שעדיין גר בבית ועמד לעזוב כמה חודשים אחר כך. הוא ניצל היטב את החודשים האלה בבית."

הידיים החמות שלו. כמה אהבה אותן כשעטפו את שלה. זה כמעט הפך את התיאור שלה לנסבל. כמעט. "אני מצטער, ליטל דרלינג, הלוואי שיכולתי לקחת ממך את הכאב הזה. את כזאת חזקה."

היא פלטה צחוק מופתע ומריר. "כן, ג'ון, חזקה מספיק לבלוע קופסת כדורים ולחתוך לעצמי את הוורידים. עוד כמה אנשים חזקים כמוני והעולם היה אבוד."

"היי, את כאן. את חיה, את מדברת איתי, את בוחרת לחיות בכל יום שאת פוקחת עיניים בבוקר. זה המון. ואני יודע כמה זה קשה להמשיך וכמה הכי קל לוותר."

"אתה איש טוב, ג'ון." הוא קימט את מצחו והיא הייתה די בטוחה שלא שם לב כיצד אצבעותיו מלטפות בהיסח הדעת את הצלקת שלה. תנועה שהפכה אוטומטית מאז גילה אותה. 
"גו און. פליז," ביקש.

"בסדר, ג'ון, אספר לך." היא לא אהבה להיזכר ביום הזה, אבל שיהיה, כבר סיפרה לו את הגרוע מכול. אז עוד משהו שימסמר את ארון הקבורה של משפחת סבן.

"הראשון, אחי הבכור, דומה מאוד לאבא שלי. לפחות במראה החיצוני. ו… והיה יום אחד, כבר הרבה אחרי שאימא הרימה את השמיכה מעלינו והחזירה, שהוא היה אצלנו. אולי הגיע לתקן משהו, לא זוכרת. אבל איכשהו האחיות הקטנות שלי היו בבית הספר והשני, לא יודעת איפה היה, ואימא יצאה לקניות במכולת. ו… והוא ישב שם במטבח. יכולתי להישבע שזה אבא יושב שם, עם העיתון והמאטה."

הילה עצמה את עיניה. יותר מהמעשה עצמו, הפגיעוֹת שבאו ממקומות לא צפויים הן שהיו קשות מנשוא. ההבנה שגם אימה וגם אחיה הגדול גרמו לה לחשוב שהיא, היא לא בסדר. "בכל אופן, הרגשתי שזו הזדמנות. שאולי סוף סוף אוכל לומר לו והוא, אתה יודע, הוא ידבר עם השני ויגיד לו להפסיק או משהו. לא ציפיתי ליותר מדי. הימים שלי התחילו והסתיימו בתפילות שהעינוי הזה יפסיק." היא חשבה שאולי הוא כבר מתחרט ששאל. ג'ון נראה מיוסר. והיא אהבה אותו שהיה לטובתה עוד לפני ששמע הכול. 

"בכיתי. סיפרתי לו. היה לי קשה לומר את המילים. החזקתי בחולצה שלו והתחננתי שיעזור לי. אני לא זוכרת בדיוק את המילים שלי, אני גם לא זוכרת שענה לי. הדבר הבא שהרגשתי היה את הלחי שלי בוערת מהסטירה שסטר לי."

"או, למען השם." ג'ון. ג'ון היקר. שבכל יום שעובר מבין שהוא לא יכול לתקן אותה, וממשיך להתעקש. ג'ון שלה, אביר השולחן העגול וכל אנגליה חיבק אותה, כאילו מבטל את כל מה שאמר, שהם לא יכולים להיות יחד. הוא נענע אותה בחיקו, נשק למצחה, לחש באוזנה שהוא מצטער, כאילו הוא אחראי למשפחה ההזויה שלה.

"ג'ון?" הייתה חייבת לשאול אחרי שעבר זמן, אבל הוא לא הרפה ממנה.
"עוד קצת, ליטל דרלינג. אני צריך להחזיק אותך רק עוד קצת." והיא הייתה מוכנה שיחזיק אותה הרבה. איך קרה שהיא לא מפחדת ממגע של גבר, לא ידעה. כן למדה לדעת שמה שחוותה עם אח שלה הוא החריג. שיש אנשים כמו האב פרנסיס והכומר מרטין, שהם אנשים טובים. ויש את ג'ון, הטוב מכולם. אם רק הייתה יכולה לשכנע אותו שהם יכולים להיות יחד. הייתה מוכנה לתת הרבה כדי לדעת איך מרגישים כשמישהו נוגע באהבה ולא בכוח.

האב פרנסיס

"ברך אותי אבי, כי חטאתי."
האב פרנסיס ידע מי עומד מעבר לפרגוד של תא הווידוי. "יברכך האל, בני."

"אני נותן להם לישון באותו חדר. אני יודע שהם לא ישנים יחד, אבל דבר כזה תחת קורת גג האל? והכי גרוע, אני לא באמת מצליח להתחרט. השניים האלה לא צריכים להיות יחד, אני יודע. יהודייה ונוצרי קתולי. והם נרדמים יחד, והוא מחבק אותה כשהיא בוכה, והם אפילו לא נשואים. ובכל זאת, אני שואל את האל הקדוש מה לעשות ואני לא בטוח שהתשובה שלו היא להניח להם או שזאת התשובה שאני רוצה לשמוע. והנה אני מתייסר ובכל זאת מגיע אליך."

הכומר מרטין נאנח מצידו השני של תא הווידוי והאב פרנסיס הבין בדיוק מהם ייסוריו. איך יעזור לו אם לא ידע איך לעזור לעצמו. אולם האם באמת לא ידע איך לעזור לעצמו? הוא עצמו הרבה בתפילות ושהה ליד פסל הבתולה לא מעט בחודשים הארוכים שהילה התגוררה במנזר הצמוד.
"האם אתה מתכוון למנוע מהם לישון באותו חדר ולהרחיק אותם זה מזה?"

"לא, אבי. אני לא יכול להפריד ביניהם ולשאת באחריות לגורלה של הקטנה."
"אז מהי בעצם החרטה שלך? מדוע הגעת לווידוי?"
"אני שואל את האל לפשר הקשר בין שתי הנשמות הללו. אני מבקש הכוונה."
"האל רחום וגדול וסלחן. הוא לא עוסק רק בדברים שקל לנו לעשותם או להחליט לגביהם. החיים מורכבים והאל מעמיד אותנו בניסיון. תתפלל בני, תגיד 'אבינו שבשמיים' וההכוונה תגיע."
"תודה, אבי."

כשיצא מתא הווידוי חיכה לו הכומר מרטין. "מה אתה עשית כשהשניים היו יחד תחת קורת גג המנזר?"
"מה שאתה עושה עכשיו. הנחתי להם. הם השאירו את הדלת פתוחה ודוקטור בל הבטיח לי שלא יממש את אהבתו אליה."

הכומר מרטין צחק. "זה בדיוק מה שקורה אצלי. אני מבין ששוחחנו איתו אותה שיחה."
"אני מאמין שג'ון יעמוד במילתו."

"גם לי אין ספק. אני מכיר אותו מאז היה ילד, לפני שהגעתי לישראל. אפילו כילד אפשר היה לסמוך עליו. אם הבטיח משהו, תמיד קיים. הוא לא תמיד עשה מה שנכון," צחק, "אבל גם לא הבטיח אף פעם לא להשתובב." 

האב פרנסיס חייך בתשובה.
"אם אנחנו כבר מדברים, מרטין. יש לי גם מחשבות שהייתי שמח לשתף אותך ולשמוע את דעתך בנושא. ולא, אני לא רוצה את תא הווידוי. אני רוצה לשוחח עם קולגה ועם מישהו כמוך, שאני מעריך אותו ואת דעתו."

"אתה מחמיא לי יותר מדי, האב פרנסיס." הם התיישבו על אחד הספסלים בכנסייה.
"בימים האחרונים אני שואל את עצמי מחשבות שאולי היו נחשבות ככפירה בנוגע למה שזה עתה שוחחנו עליו." הכומר מרטין הביט בו בשאלה. "האם ייתכן שאהבה כזאת גדולה בין שתי נשמות, שני ילדיו של האלוהים, ילדיו הטובים של האל, לא תוכל להתממש?"
"מה אתה שואל, האב פרנסיס? אם נוכל להשיא אותם? כיצד זה עולה בדעתך?"

"אני יודע, אני יודע, אבל אני מסתכל עליהם, איך הם מרוממים זה את רוחו של זה וחייב לשאול את עצמי."

"יהודייה וקתולי, האב פרנסיס. זה לאו מוחלט. אין אף כמורה שתאפשר לך כזה דבר. אף סמכות עליונה לא תפסוק לטובתך, לא אצלנו ולא אצל היהודים. אף רב לא ייתן את ברכתו לנישואי התבוללות, כמו שהם קוראים לזה."

"אני יודע, אני יודע," מלמל באכזבה האב פרנסיס.
"אלא אם כן," הכומר מרטין הזדקף, "היא תעבור הטבלה." 
רוחו נפלה שוב כשהאב פרנסיס נענע ראשו לשלילה, "היא לא תוותר על יהדותה."
"אז מוטב שנשאיר את המחשבות שלנו מחוץ לכנסיות ולבתי הכנסת. האחיין שלי עוזב בעוד חודשיים לאנגליה והם ימשיכו בחייהם."

"אתה צודק," נאלץ להסכים איתו. "אני לא יודע מה חשבתי לעצמי. זה בהחלט לא ייתכן. וגם אם באנגליה היו יכולים להיות יחד, בישראל זה בלתי אפשרי. שתי הקהילות יחרימו אותם ואת ילדיהם."

"ג'ון הגיע לישראל כשליחו של האל להבריא את הקטנה. זה תפקידו. מוטב שלא נתבלבל." האב פרנסיס הנהן בהסכמה. טוב שהגיע אליו הכומר מרטין הערב. הוא הגיע עבור עצמו, אבל עזר לפרנסיס יותר ממה שחשב.

לילי מילת
לילי מילתhttps://lilimaylat.com/
חיפאית שמצאה את ביתה בקיבוץ ליד הכנרת. אוהבת קפה, ים, אנשים ותרבויות. יועצת פנג שואי וסופרת. עובדת על למצוא את הדופק הסדיר והמשתנה בבתי המגורים ובסיפורים. סיפורים קצרים פרי עטה, באנגלית ובעברית, פורסמו באסופות שונות וברחבי הרשת ואף זכו בפרסים. ספריה: בית התאומים המסתובב (הוצאת סער), כלת הים (הוצאת מטאור), בת מספר ארבע (הוצאת מטאור). לקריאת סיפורים קצרים והיכרות נוספת, בקרו באתר הבית של לילי: קישור

כתבות קשורות לנושא זה

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן

כל הכתבות בחי פֹה

להקת לווייתנים בחיפה ◄ צפו

(חי פה) - ביום שבת, 20/4/24, יצא ליאור אלפסי, עם ביתו שני ומספר חברים, להפלגה מול החוף השקט בחיפה. לפתע ראו השייטים להקה של...

בחול המועד פסח יוצאים למוזיאונים בחיפה בחינם

בחול המועד פסח כל עם ישראל יוצא לטייל: בפעם ה-19: מעל 170 אתרי מורשת, מוזיאונים, סיורים מודרכים ברחבי הארץ ועסקי תיירות מהדרום ייפתחו בחינם...

אולגה בסוב זכתה במדלית ארד באולימפיאדה האירופאית – גאווה לחיפה

הישג יוצא דופן לנבחרת הישראלית באולימפיאדה האירופאית לבנות במתמטיקה מדינת ישראל ומערכת החינוך מתבשרות בהישג מעורר השראה וגאווה של נציגות נבחרת ישראל במתמטיקה, שהשתתפו באולימפיאדה...

מכבי חיפה: "זה לא חג החירות כל עוד 133 חטופים עדיין בעזה" ◄ צפו בסירטון המצמרר

לפני שריקת הפתיחה של ניצחון משחק הבית של הירוקים מכבי חיפה נגד האדומים הפועל באר שבע באיצטדיון ע"ש "סמי עופר" בחיפה שנערך ביום שבת, 20.4.2024 הקרינה...

שכנה • סיפור קצר מאת אילן סגל

טוב שכנה טובה ממרגרינה טובה. בין הדברים בהם בורך האדם עם לידתו נמצאת גם הראיה. נכון שישנן שיטות שימור ותרגולת המשפרות ומוסיפות רבות ליכולות שלנו....