ביום האחרון של שנת 1966 ארגן משרד אברהם דשא 'פשנל' בניצוחו של אורי זוהר מופע ענק בהיכל-התרבות. המופע רב משתתפים, מלא בהומור וחדשני לתקופתו. הבדיחה הקטנה ביותר הפכה למערכון והופקה עם תלבושות ומשתתפים רבים, הוצגה בסגנון ה"סלפסטיק". בהומור שהמחשתו היא החלקה על קליפת בננה וכולם מתפוצצים מצחוק. שימוש רב בסגנון זה קיים בסרטים מצוירים.
ניגנתי אלט סקסופון בהרכב תזמורתי גדול שישב על הבמה והורכב במיוחד לערב הזה. אחרי בדיחה או שתים נשמעה צעקה, מישהו בקהל:
"בושה".
אורי זהר יצא לבמה לבוש כנפוליון, עמד על שרפרף כשכף ידו בתוך דש בגדו. תמונה מפורסמת שלו כשהוא מתבונן בטור אינסופי של חייליו הרעבים, הנסוגים משדה הקרב. טור ארוך של פצועים בחבישות שונות ומשונות, חולפים לפניו על הבמה ויוצאים אל מאחורי הקלעים וחוזרים שנית בחבישה ובגד שונים. נפוליון אינו מוציא את כף ידו מדש מעילו. רק לאחר עשרות פצועים נסתיים הטור ואז שלף אורי\נפוליון את ידו והסוד התגלה. כל העמידה המפורסמת שלו הייתה על מנת להחביא סנדוויץ' מעיניי החיילים המורעבים וברגע שהטור חלף על פניו, החל לאכול בטרוף. זו הבדיחה וטור הפצועים הבלתי נגמר נועד להמחיש את שניית ההאבסה הזו.
במערכון אחר מוציא אורי אמבטיה וצינור מים ומתחיל להתרחץ ולהסתבן על הבמה בהיכל התרבות.
"בושה". צורח האלמוני, לא מאמין למראה עיניו וצועק שנית.
בפינה אחרת מישהו הוסיף שהופעה כזו, בהיכל הקודש הקלאסי, הינה עבירה פלילית. צעקות נוספות של שומרי הקודש ותוך שניות פרצה באולם מהומה גדולה וכולם החלו לנוס לכל עבר. לא נודע לי על פצועים או נזקים לרכוש.
מיהרתי לארוז את הסקסופון לבל יינזק, הרי ניסיון היה לי בכאלה.
הערב נהרס ונראה שהתעוזה ורמת ההומור נסוגה לאחור בכמה שנים טובות בעקבות האירוע הזה.
לאורי שרון תודות!
אם אני אשם במשב הרוח – דיינו!
משב רוח רענן בסיפוריו של אילן סגל, והוא האשם היחידי בכך.