"הוא המשיך לפרוט על המיתרים והגיטרה שלו בכתה"

47 ימים למלחמה.
לפעמים נתפתה לחשוב, שאם רק ניסע מכאן, שאם רק נעזוב את הקשיים, נוכל להשאיר אותם מאחור. בכובע עבודתי האחר, כיועצת פנג שואי, ראיתי אצל אחרים וחוויתי אישית, שכל בעיה בבית, שלא פתרתי בעודי גרה שם, המשיכה איתי לבית הבא. העניין עם נמלים, למשל, הצחיק פעם את חברתי, שאמרה שרק אחריי הן יכולות לרדוף גם כשלא הגיוני שיהיו. אני עדיין מתמודדת עם פלישתן מעת לעת של העמלות החרוצות, אך בעשור השלישי למגוריי מחוץ לבית הוריי אני סופסוף רואה שיפור. הן באות, אבל פחות.

בימי מלחמה אלה, התחוור לי עוד יותר כמה אי אפשר לברוח. ואולי הייתי יכולה לשים בצד דברים רבים, אבל לא את זה… את המחשבות שלי על מה קורה לאלה, שנחטפו מאתנו לפני 47 ימים, אני לא יכולה להניח. זה תופס אותי באמצע הלילה, תוך כדי סיכום מאמר לאוניברסיטה, בזמן קריאה והכי הרבה כשאני עושה את הדברים היומיומיים הטריוויאליים – שוטפת ידיים, מתקלחת. דווקא שם זה בוקס בבטן. 

הבוקר (23/11/23) נאמר בחדשות, שיש סיכוי טוב שחלק מהחטופים ישובו אל חיק משפחתם ואולי כשתקראו שורות אלה, כבר יהיו כאלה שיזכו לחבק ולהתחיל לרפא את יקיריהם. אמן. ובכל זאת, לא אוכל לנשום נשימה מלאה עד שישובו כולם וכולן. בפרק השבוע, בספר 'בת מספר ארבע', ג'ון מגלה שגם אם יפליג רחוק, לא יוכל לברוח.

קריאה נעימה,
לילי 

פרק 41

אם צ'רקס הופתע לראות את ג'ון על הווינדי כשהגיע למעגן בארבע לפנות בוקר, לא הראה זאת. הוא העיף מבט חטוף בתרמיל ובגיטרה, ומבט בוחן בג'ון. "למה נראה לי שאתה עוזב, ולא רק לכמה ימים?"

ג'ון הנהן בתשובה, מותש. מעולם לא היה ליבו קרוע כך בין כמה מקומות. אבל את מי הוא מרמה? הוא היה מוכן לעזוב את אנגליה לתמיד ולהישאר בישראל לו רק יכול היה להבטיח לעצמו חיים איתה, לצידה.

צ'רקס פתח את מנעול החלק התחתון של הסירה. מקום לישון, להסתתר, חיכה לו שם. הוא לא רצה לראות את חיפה מתרחקת. רצה לעצום את עיניו ולפקוח אותן רק כשיהיו בלב ים ואי אפשר יהיה לחזור. כלל לא היה בטוח שאם יראה את העיר ששבתה את ליבו, ובה אישה אחת בעלת עיני אדמה חתוליות, לא יקפוץ מהסירה וישחה בחזרה אליה.

"אתה יכול לקחת את התא האחורי, דוקטור, הקדמי כבר תפוס."
"אני יכול לישון על הספסל, צ'רקס. אני לא מפונק."
"אני מעדיף שלא תהיה מול הפרצוף שלי כשאני בהכנות להפלגה, אלא אם אתה מתכוון לעזור?"
‫"אם אתה מסתדר, אשאר בתא בינתיים." צ'רקס הרים גבותיו וג'ון משך בכתפו. "תעיר אותי כשנהיה בלב ים ואחליף אותך על ההגה." הוא לא חשב שבאמת יצליח לישון, אבל העדיף לקבור את עצמו בתא הקטן עד שתצא ישראל ממנו, בכוח.

בכל זאת נרדם, אומנם לא שינה רגועה, אז מה, העיקר שהשינה הזאת לקחה אותו לכמה שעות. כשהתעורר כבר חדר אור שמש לתא הקטן וחימם אותו, אף שהיה אמצע הסתיו. סתיו באזור הזה הוא לא סתיו אנגלי, זה בטוח. יש ימים חמים בסתיו המזרח־תיכוני שלא היו בלונדון גם בשיא הקיץ. הוא שיער שכבר רחקו מספיק. זהו. בזמן קצר נקרע ממקום שהכיל עולם ומלואו עבורו. הוא ישקם את חייו, שוב, אמר לעצמו. אולי יתנדב באיזה בית חולים מקומי בקפריסין, אולי ביוון. הוא לא רצה לחזור לאנגליה בינתיים. נותר לו עוד זמן מה עד שתיגמר שנת החופשה שלקח.
הוא שמע פטפוטים שקטים למעלה והחליט להצטרף למארח שלו.

"בוקר טוב, דוקטור," צחק אליו צ'רקס. "נפלת שדוד, הא?!"
"מממ," הוא אילץ את עצמו לחייך לאיש היקר שהחשיב כחבר. "שלום," אמר לזוג שישב עם הסקיפר, וליבו שקע. הדבר האחרון שהיה צריך עכשיו זה זוג מאוהב מול הפרצוף שלו. הם הציגו עצמם ומייד שכח את שמם, ברגע שאמרו אותו. הוא ידע שהוא לא מתנהג בנימוס, בשיט כזה החברותה חשובה יותר מכול, אבל היה צריך עוד רגע לעצמו. עוד מעט יתקן את הרושם. עוד כמה שעות. "אתה צריך החלפה, חבר?"
"אתה מעליב את צ'רקס?" ירה בו מבט מקניט. "הכול בסדר, דוקטור, אתה תתאושש לך, תריח את הים. אחר כך יהיה זמן לקחת את ההגה."

הוקל לג'ון והוא ירד להביא את הגיטרה מהתא. בלי להתנצל יותר מדי עבר להתיישב בחרטום, מרחיק את עצמו מכלל העולם. ליבו נחמץ כשראה שהם עדיין קרובים לנמל. לפי המרחק נראה שישן שעה קלה בלבד, ולא שעות רבות כפי ששיער כשהתעורר. לא, הוא לא יביט בעיר הכרמל ובמנזר. בנחישות הפנה את גבו והחל לפרוט על המיתרים בכל נשמתו. "while my guitar gently weeps,"^[1] זה היה מדויק. רק אתמול הילה עוד הייתה בזרועותיו, ועכשיו היא כמו חלום שלא רצה להקיץ ממנו ולא היה בטוח שהתקיים, והגיטרה בוכה.

הוא שמט את ראשו כשניגן את הצלילים האחרונים. לא יכול היה לעצור את הדמעה שהתגלגלה על לחיו ונשרה על גוף הגיטרה. אלוהים, איך הוא אמור להמשיך עכשיו? הוא המשיך לפרוט על המיתרים והגיטרה שלו בכתה.

צ'רקס צעק לתוך מכשיר הקשר מילים שג'ון לא הבין ואחר כך קילל. הסירה האטה וצ'רקס קרא לג'ון שיוריד את החלוץ. לנוכח עצביו לא העז לשאול אותו מה קרה. השקט עם כיבוי המנוע פינה מקומו לרעש אחר. ג'ון הסתובב למקור הקול שנשמע כמו צופר משטרתי. הוא מיהר אל צ'רקס. "מה קרה, ידידי?" בתגובה פלט איש הים עוד צרור מילים ששיער שהיו קללות ובסופן ענה לו במשיכת כתפיים, שילב את ידיו והמתין לסירת המשטרה שהתקרבה.

לבקשתו של צ'רקס ירד ג'ון למטבח להביא שתייה, להביא משהו שירגיע את עצביו. אף פעם לא ראה אותו מעוצבן וקיווה שזה לא משהו רציני אלא סתם אי־הבנה. הוא התלבט בין בקבוק הבירה למים והחליט לקחת את שניהם. הוא שמע קולות צחוק מלמעלה ונרגע, נראה שהעניינים מסתדרים. כשעלה לסיפון ראה את השוטרים מרימים יד לשלום ומתרחקים. "על מה כל המהומה?" הושיט לצ'רקס את בקבוק הבירה. 

צ'רקס הביט בו בחיוך זורח, הפוך מהאיש שהשאיר כמה רגעים לפני כן על הסיפון. "אה, זה לא היה משהו רציני, פשוט שכחתי משהו חשוב על החוף." 

"משהו שהמשטרה בכבודה ובעצמה טרחה לצאת מהנמל ולהביא לך אותו? נראה שזה היה באמת חשוב, או שיש לך קשרים במשטרה." לראשונה מאז עזב את הילה בשנתה כמעט חייך. הוא לא ידע כמה זמן יעבור עד שחיוך כלשהו ייגע באמת בליבו. 
צ'רקס צחק ואז הרצין. "יש דברים שאי אפשר להמשיך בלעדיהם. מה איתך, דוקטור? אתה לקחת כל מה שאתה צריך מחיפה לפני שעזבת?"

"לא, ידידי," ענה אחרי שתיקה ארוכה ופנה שוב לחרטום. "את מה שאני צריך הייתי חייב להשאיר שם," מלמל וחזר לגיטרה שלו. כשצ'רקס ירצה להרים מפרש, שיקרא לו. העצירה הזאת בכלל לא התאימה לו, הוא רצה להיות בתנועה, רצה שהשוטרים ייקחו אותו איתם בחזרה לחיפה.
כשהתיישב לקח את הגיטרה שוב לידיו, פרט ללא מילים את בכיה, את בכיו. הוא שמע את הזוג מצטרף אליו, אך לא הסתובב אליהם. הם בטח חושבים שזה רומנטי לשוט בים הרגוע כשמישהו מנגן ושר. אבל הוא היה רחוק מלהיות רומנטי עכשיו. לא חשב שיבוא יום וירגיש בכיוון בכלל. עם הילה היה מוכן להיות רומנטי. עם הילה היה מוכן לכול.

‫"אפשר לבקש שיר?"
ג'יזס, למה אנשים לא יכולים לעזוב אותו בשקט. לרגע רצה שיהיו יותר אנגלים מישראלים, שהנימוס הבסיסי ימנע מהם להפריע לו.
רגע. ג'ון הזדקף במקומו. מה זה היה?

"יש שיר של ג'ון לנון, שיצא בדיוק לפני שנה. קוראים לו 'דמיֵן'. מישהו פעם אמר לי שאולי אתחבר אליו." אצבעותיו רעדו על המיתרים. אם יסתובב עכשיו והיא לא שם והכול בראש שלו הוא קופץ למים, ולא כדי לשחות חזרה לחיפה. ‫"עזבת אותי, ד"ר בל," אמרה והתיישבה לידו. "הבטחת לי שנה ועזבת חודש וחצי לפני שהסתיימה. עכשיו הגעתי לכאן כועסת, חשבתי לדחוף אותך מהסיפון. בכל זאת יש לי דם ארגנטינאי, אתה יודע. אבל בהתחשב בזה שאתה יושב כאן וסובל…"
ככה, עם הגיטרה עליו הצמיד אותה אליו, מקלל את הכלי שמפריד ביניהם. הילה צחקה והוא עזב אותה לרגע, רק כדי להניח את הגיטרה בצד.

"מיי גוד." הוא נע בין לחבק אותה, ללטף את שערה, לנשק את מצחה. "ליטל דרלינג, מיי גוד." הילה נתנה לו להירגע בדרך שלו והוא הודה לה על כך. כי נדרש לו זמן להאמין שהיא כאן ולהפסיק לוודא את קיומה.

^[1] "While my Guitar Gently Weeps", ג'ורג' האריסון, 1968.