"יש משהו בשורשים של אדם שנוטעים אותו במקום, שנותנים לו תקווה."

33 ימים. 
אני נוסעת בכביש הצדדי שמוביל מצמח לקיבוץ, רואה מישהו עם סלים, צועד בחום. מציעה לו טרמפ. הוא בחיוך אומר שהכול טוב וממשיך לצעוד בבטחה אל הבית הזמני שלו. מרגישה את עיניי מוצפות.

האנשים האלה, 33 ימים ללא בית ואי ידיעה מתי יוכלו לחזור לשם או האם ביתם יעמוד על תילו כשיוסר האיום? והוא מחייך. לא פחות מהשבר שקיים, תעצומות הנפש של האנשים מפילות אותי על ברכיי ודמעות פועמות בגרוני. 

השעה 9:30 בבוקר והדלת נפתחת. האיש שלי חזר מהשדות. אחרי קרוב לשלושים שנים מאז אחז בתואר בננצ'יק, חזר לשאת על כתפיו אשכולות במשקל ממוצע של 50 ק"ג, הלוך ושוב במטע הבננות. הוא מסיים בחיוך עייף לפנות בוקר של התנדבות וממשיך ליום עבודתו באינטל. 

כל ישראל מתנדבים, מתנדבים. אנחנו משבצים את עצמנו בנישות שלא דמיינו שנעשה לפני השבת השחורה ההיא. נראה שאנשים מסתובבים בחוץ ורק מחפשים בעיניהם היכן יוכלו להקל על האחר. הלוואי ונשמר אחווה זו גם בשש אחרי המלחמה. 'תתארו לכם עולם' בו 'תעשה בשביל אחר והוא למענך' יהיה כלל אצבע של חיינו, ואז אולי עדיין יהיה 'כואב, אבל פחות'. 

אנחנו ממשיכים עם עוד פרק בספר 'בת מספר ארבע'. הפעם, על המסלעה בחוף שקמונה, בעונה הרביעית של שנת 1972, הילה וג'ון כבר לא מכחישים את הבלתי נמנע. 

קריאה נעימה,

לילי 

פרק 39

המסלעה בחוף שקמונה החליפה את הספסל בקצה הגינה של מנזר הכרמליתים. הילה הרגישה בטוחה יותר בכל יום שחלף. היא לא ידעה איך זה קרה, אבל הספק הקטן, שאולי עוד נותר בה בכל הנוגע לד"ר ג'ון בל, התמוסס בשיחת הטלפון האחרונה שלה עם יפית.

האנגלי הזה אהב אותה, אמרה אחותה, לא יכול להיות שמישהו יעשה כל כך הרבה למען מישהי שהיא רק מטופלת שלו. בנוגע לאהבה שלו הילה לא הייתה משוכנעת כלל, אולם ידעה שהוא רוצה בטובתה. כמה עוד אפשר להוכיח לה את זה. כבר עשרה חודשים האיש הזה לא רק מחזיר אותה לחיים, אלא גם מפיח בה רוח חדשה, אחרת, מרגשת.

במובנים רבים שמחה שהיא כבר לא למעלה במנזר, גם לא אהבה לחשוב על מה שהוציא אותה משם, על מה שהרגישה כשהסיוט הכי גדול שלה התממש על המדרכה ליד גינת המנזר, על הבריחה שלה במורד ההר החשוך, לבדה, בלי ג'ון ונוכחותו העוטפת. אולם דבר אחד ידעה גם באותם רגעים, דבר אחד שהוכיח לה מה היה ג'ון בל עבורה ומהי המתנה הכי גדולה שנתן לה.

היא ברחה לא כי רצתה למות. היא ברחה כי רצתה לחיות. והידיעה הזאת הייתה שווה את כל רגעי הסבל ואת הימים הארוכים שבהם הסתגרה בפחד בכנסייה. ג'ון בל עורר בה רצון לחיות.
סיבה נוספת שבגללה אהבה להיות בכנסיית גריגוריוס ולא למעלה, במנזר סטלה מאריס, הייתה משום שישנו באותו חדר. הכומר מרטין הסכים שתישאר בכנסייה, אפילו שזה היה יוצא דופן.
היא ידעה שלא יוכלו לישון יחד באותה מיטה, אבל נהנתה מהימים שכן.

היא הייתה חלשה בימים הראשונים ואהבה להירדם בזרועותיו כששר לה 'לֵט איט בי'. אחרי שהתחזקה עבר לישון במיטה בקצה השני של החדר, שהיה גדול מאוד, והמיטה שלו הייתה רחוקה מאוד משלה. גם הדלת נותרה תמיד פתוחה וזה היה בסדר, הרבה יותר משיכלה לבקש. בכלל התפלאה שהכומר מרטין הסכים לכל זה. האנשים האלה הפתיעו אותה בכל יום מחדש.

אנשים זרים, מדת אחרת, מתרבות אחרת, שבמשפחתה תמיד הזהירו אותה להתרחק מהם, התגלו כאנשים הטובים באמת. הם לימדו אותה שגם אם בביתה שלה לא מצאה משען, היא יכולה להישען על חברים, על אנשים שחיים למען האלוהים שלהם, ובשמו עושים טוב לאנושות. למזלה, גדלה בחיפה הייחודית. העיר שהייתה בית לכל הדתות, מקום שבו שכנות בין נוצרים ויהודים הייתה לעניין שבשגרה, כמו בשכונה שבה גדלה והכירה את האב פרנסיס.

אולם למרות טוב ליבם ואף על פי שהכומר מרטין התנהג אליה כבת בית, לא השלתה את עצמה לרגע שהוא יאשר לג'ון ולה להיות יחד. הוא עושה מה שנכון לעשות. מציל בחורה מסכנה מאיזה גורל מקולל, אבל הוא רוצה משהו טוב יותר לאחיין שלו, והיא נאלצה להסכים איתו. מגיע לג'ון מישהי הרבה יותר שלמה ממנה. 

לא היא ולא ג'ון היו דתיים, אולם בכל זאת חשדה שכפי שלא תוותר על יהדותה, הוא לא יוותר על היותו בנו של ישו. יש משהו בשורשים של אדם שנוטעים אותו במקום, שנותנים לו תקווה. היא לא חשבה שתרגיש ככה ובכל זאת, כיצד תוכל לוותר על קול תקיעת השופר שנשמע בשעת נעילה במוצאי יום הכיפורים, או על זיכרונותיה כשהלכה לבית הכנסת בשכונה יד ביד עם אביה.

היא זכרה את יום הכיפורים האחרון לפני שאבא נפטר, זכרה מה ביקשה מאלוהים. כל מה שעניין אותה לפני שאח שלה שרף את החלומות שלה היה ללמוד ספרות ואומנות. באנגליה, מכל המקומות, במקום שממנו ג'ון הגיע. היא גיחכה לנוכח האבסורד. הימים ההם נראו כה רחוקים. אבל דבר אחד ידעה, היא לא תפגע בזכרו של אביה ולא תתפלל בכנסייה במקום בבית הכנסת.

‫"איפה המחשבות שלך היום, הילה?"
"אחורה בזמן, בבית הכנסת עם אבא שלי." היא הרגישה את גופו נדרך במקום. 
"ספרי לי על אבא שלך, על בית הכנסת." בכל זאת ביקש.

"אבא שלי היה אוהד שרוף של נבחרת ארגנטינה," צחקה. "אפילו תחתוני בוקסר של לַה סֵלֶקְסְיוֹן היו לי." צחוקה גווע כשחשבה שוב על הימים שלא ישובו עוד, אבל ג'ון לא נתן לה לשקוע בעצב.
"גו און, ספרי לי עוד. גם את היית צופה במשחקים? איפה היית כשאנגליה סירבו ללחוץ ידיים לנבחרת ארגנטינה במונדיאל 66'?" ג'ון צחק כשפערה את עיניה. 
"אתה מתחיל מלחמה, ד"ר בל."

הם החליפו עוד מהלומות מילוליות ושוב שקעה בשתיקה. "ובית הכנסת?" שאל לבסוף.
"ביום הכיפורים, שעתיים לפני סוף הצום היינו הולכים לבית הכנסת. היה צפוף ורבים בחרו לשבת בחוץ, אבל אבא תמיד נכנס. כשהייתי ילדה יכולתי להיכנס איתו לאזור של הגברים, אבל אחרי גיל שתים עשרה, בעצם אפילו אחרי גיל עשר, כבר הייתי צריכה לעלות למעלה, לעזרת נשים."
"מה זאת אומרת? למה לא יכולתם להיות יחד?"
הילה נאנחה כשחשבה כמה שונים העולמות שלהם. "בבית כנסת יהודי לגברים ונשים אסור לשבת יחד."

"אבל אני הייתי בבית כנסת יהודי בלונדון והם כן ישבו יחד," התעקש.
‫"אה, זה היה בטח בית כנסת רפורמי. יש כמה זרמים ביהדות. הזרם המקובל בישראל הוא אורתודוקסי וכאן הכללים הם על פי המסורת של פעם. האורתודוקסים שונאים את הרפורמים עוד יותר ממה שהם שונאים את הנוצרים." היא נבהלה כשהבינה מה אמרה.

"זה בסדר, הילה. אני לא אידיוט. אני יודע שיש שנאה הדדית בין הדתות. זה לא משהו חדש."
"אני לא. אני לא שונאת אף אחד, ג'ון. אף פעם לא שנאתי, גם לא את המוסלמים. אף פעם לא הבנתי את המלחמות. אתה חייב להאמין לי." נשימותיה נעשו כבדות ופניה מפוחדות.

"היי, היי, הירגעי, ליטל דרלינג. אני יודע, אני יודע, לא חשבתי לרגע שאת חושבת ככה. וגם אם כן, אני יודע שאת לא חושבת ככה על הדוד שלי או על המנזר בסטלה מאריס, אחרת לא היית מסכימה להיות שם."

"אני גם לא חושבת ככה עליך, ג'ון." ליטפה את פניו. היא נעשתה אמיצה ככל שחלף הזמן בחברתו. ג'ון נרעד ועצם את עיניו בחוזקה. היא ידעה שהוא מתאפק איתה, אבל נמאס לה להתאפק. גם לא הבינה למה. גם ככה הייתה כבר… אז מה זה משנה? היא רכנה לעברו כדי להניח את שפתיה על שפתיו. הוא פקח את עיניו בהפתעה והתרחק, רק מעט התרחק, ועיניו התכולות־ירוקות סערו.
ג'ון אחז בפניה, לא כדי לנשקה כפי שקיוותה, הוא עמד לתת לה עוד אחת מההרצאות שלו. "תקשיבי טוב, הילה. אני לא מתכוון לנצל את המצב. אני לא מתכוון לעשות כלום עם מה שאני מרגיש אלייך. אני לעולם, אבל לעולם, לא אפגע בך."

"אבל זה מה שאני רוצה, ג'ון. גם ככה אני כבר לא תמימה, מה זה משנה?"
"לעזאזל, הילה, מה שקרה לך לא אומר שאת לא תמימה. להפך. את לא יכולה לתת לאף אחד לנצל אותך או את הגוף שלך רק כי אין לך את קרום הבתולין יותר. זה לא משנה. את מבינה מה אני אומר לך? זה לא משנה."

"אני לא חושבת שיש לך מה לדאוג, ד"ר בל. לא נראה לי שמישהו ירצה אותי ככה למשהו רציני."
"מה?! יצאת מדעתך. אל תמעיטי בערך בני אדם רק כי יש אדם אחד רשע שהרע לך. את לא אשמה במה שקרה. לכל אחד יכולה להיות טראומה בחייו. זה לא מגדיר אותך, אַת לא מה שהוא ניסה לעשות ממך, את מה שאת עושה מעצמך. אַת כל הטוב שבעולם, הילה. את מצחיקה, את מבריקה, את מפיצה אור ביום סתיו כמו זה. את… מי שיהיה איתך יזכה, לא יעשה לך טובה, הוא יעשה לעצמו טובה."

"אז למה אתה לא רוצה אותי, ג'ון? אם זה נכון מה שאתה אומר, אם אתה מתכוון לזה, למה לא אתה?"

‫"איך, הילה? איך אני יכול? איך אנחנו יכולים? תגידי לי איך ואני אעשה את זה. אבל אני לא רואה איך. אני לא יכול להינשא לך ואת יכולה להיות בטוחה שאני לא אקח אותך לפני שזה יהיה רשמי."
הילה התנשמה בכבדות, הלב שלה פעם והלם ונרגש. "חשבת להתחתן, איתי?"

"אני לא מבין מה את מופתעת, ליטל דרלינג. אַת כל מה שאני חושב עליו מאז המיסה של חצות בחג המולד האחרון." עכשיו כבר חיבק אותה, מעך אותה אליו כאילו רצה לאחד את גופם בחיבוק.

"כבר אז?"
"כבר אז," נאנח. "אבל את ואני – זה בלתי אפשרי. אני חייב להיות מציאותי. אני עוזב עוד מעט, בחורף הקרוב. באתי לכאן לשנה. ואת לא מישהי שהייתי מנהל איתה רומן, גם בלי העבר שלך, גם בלי להיות הרופא שלך. את לא מהסוג שמבקרים אצלה ללילה, ‫את מהסוג שמתחתנים איתה, הילה."

"בבקשה, נשק אותי, ג'ון. רק נשיקה. אני כבר לא יכולה לנשום. אני חייבת לדעת שזה אמיתי, שמה שאמרת לי אמיתי. אני רוצה להישאר עם משהו שהרגשתי, ולא רק בלב המשתולל שלי. ג'ון, אני –"
"או, לכל הרוחות." השפתיים שלו ליטפו אותה ברכות, ההפך מכפות ידיו שהידקו אותה אליו. היא התרככה מולו, פתחה את פיה ואת ליבה לאיש הזה, שהגיע מארץ חלומותיה וריפא אותה.
הם חזרו יד ביד לכנסיית גריגוריוס. כשנפרדו לשנת לילה, לא ידעה שזו תהיה פרידה סופית.