רואה חשבון. אנשים רבים, בייחוד בעלי עסקים, פניהם יתכווצו מעט כשייזכרו בבעל תפקיד זה. רואה חשבון משמעו פרוצדורות, טפסים, מס הכנסה, מס ערך מוסף, קבלות ושאר מיני ירקות, שלמי מתחשק לאכול מהם כשיש עוגת גבינה של אמא על השולחן?
עבורי, כשאני יודעת שהגיע הזמן למפגש השנתי עם רואה החשבון שלי, אני בעיקר… אחייך. רצה הגורל וחבר טוב שהמליץ עליו, שהוא אוהב את מלאכת הקריאה אף יותר ממני! אז מפגישה של דקותיים לחתימות ופרוצדורות קלילות, ננצל את השעה שמגיעה לנו להחלפת רשמים מחוויות הקריאה האחרונות ויש לי פתקית בנייד עם ספרים ש"לא, את זה את חייבת".
מגלן/ שטפן צוויג
כך, באותו יום דאז, מיד אחרי שנפרדו דרכינו לעוד שנה של מעט הנהלת חשבונות והרבה קריאה, פקדתי את חנות הספרים הקרובה בחיפה ורכשתי את ספרו של שטפן צוויג – מגלן. מי היה חושב שביוגרפיה של מגלה העולם תרתק כך? מגלן התחבר לי עם הרפתקאות הפלגה שהרביתי לצאת אליהן באותם ימים ולכן, דווקא כשראיתי כמה זה מעניין והכתיבה של צוויג כה סוחפת, הנחתי את הספר בצד. עצרתי בעמוד 76.
הסיבה? רציתי לשמור לי אותו להפלגה ארוכה, שהסיפור ילווה אותי עם גלי הים. מאז עברה למעלה משנה וכעת הים והרפתקאותיו מתרחקים מאתנו בימי חות'ים ושאר מיני מַרְעִין בִּישִין שנחתו עלינו, אך אני עם תקווה בלב שעוד יש מפרש לבן באופק ואפליג עליו עם מגלן בבוא העת.
עד אז, אשאיר אתכם עם ציטוט מאמרה לטינית שהייתה נושנה עוד בימי צוויג וכתובה בעמוד 21: "ההפלגה הכרחית, החיים לא".
בנוגע לספרייה הפרטית שלי ולהחלטה אם נשאר או משוחרר? – מגלן בהחלט נשאר.
פרטי הספר: מגלן מאת שטפן צוויג, הוצאת מודן, 2021. (צוויג כתב אותו ב1938).
ציטוט נבחר, שמתאים לרוח ימים אלו בישראל: "הצלחתו של אדם אמיץ אחד תמיד מולידה התלהבות ואומץ בקרב דור שלם".
ההפלגה הראשונה שלי מחוץ לנמל חיפה
אם בהפלגות עסקינן, אספר לכם על ההפלגה הראשונה שלי מחוץ לנמל חיפה. הימים הם ימי דירתנו השכורה ביפה נוף, זו המשקיפה לנמל חיפה, שסיפרתי לכם עליה בשבוע שעבר. הסלון היה מאורגן עם שטיח וכריות שרכשנו וסחבנו כל הדרך מסיני. ואני, עם קפה הבוקר הייתי צונחת על עמדת הישיבה הנמוכה ו… סופרת. לא סופרת כמקצוע, סופרת 1…2…3, סופרת אניות. לעיתים היה האיש מתעורר לקולות שמחה וצהלה של: "ממי, בוא תראה! נכנסו עוד 3 אניות לנמל!"
אחרי חודשים בהם האיש, שמגיע מהמקום בו קוראים לכנרת ים, ספג את היקיצות המתלהבות שלי, הגיע יום הולדתי. ב2 למאי 2000 הפקיד בידי מעטפה ובה כרטיסים להפלגה מנמל חיפה לקפריסין. עכשיו, מי שהפליג באחת האניות המסחריות היוצאות לתור את האיים השכנים כבר יודע, שאם אתה לא מהמר אז צפויה לך אכזבה. לפחות אז זה היה כך, אני לא מעודכנת לגבי השנים הנוכחיות.
בכל ערב הייתה יוצאת האנייה מחוץ למים הטריטוריאליים ומפעילה את הקזינו עלק-רויאל שהיה שוקק חיים. האיש ואני תרמנו כמה מטבעות למכונות ומיצינו. בהופעת הקברט היינו בין הבודדים שהגיעו לצפות ובסופה של הפלגה די נהנינו מהופעות פרטיות בזמן ששאר הנוסעים הסבו סביב שולחנות הרולטה.
כשסיימתי לקרוא את הסיפור הבא, חשבתי שהייתי רוצה להיות שוב בקזינו, כדי לתרגל את מה שסיפרה עליו גברת ס'. אך לפני כן, הקדמה קצרה.
24 שעות בחיי אישה/ שטפן צוויג
בשבוע שעבר כתבתי על ז'אנר הסיפור הקצר, אני ממשיכה לעלות בסולם המילים, קרי: באורך הספר ומגיעה לז'אנר הנובלה. ארוכה יותר מסיפור קצר, אך קצרה מרומן, מספקת אצלי אחר צהרים של שקיעה וצלילה במשהו דמוי סרט. אני יכולה להתחיל ולסיים בכמה שעות ויש משהו מענג בקריאה כזאת, כמובן בהנחה שהנובלה מוצלחת וסוחפת.
אז נכון שעדיין לא סיימתי לקרוא את מגלן הממתין ליום בו אפליג שוב, אך מיודענו שטפן צוויג כתב נובלה, ששמה כמו קרא לי מדוכן הספרים של שמואל במרכז הכרמל – 24 שעות בחיי אישה – ולקחתי אותה עמי לביתי בקיבוץ.
השנה היא 1927, בקרוב תחגוג הנובלה של צוויג 100 שנים. איך היא עדיין מעניינת, איך הוא עשה את זה? כסופרת אני מתאווה לכתיבה כזאת, שתישאר לדורות. מה עושה את 24 שעות בחיי אישה לסיפור שראוי בעיניי לקרוא גם כיום?
לכתוב, ועוד בתקופה ההיא, על גבר שמגן בחירוף נפש על אישה שאינו מכיר כלל, רק מעצם העובדה שברורה לו זכותה, זו כבר סיבה טובה. אך תצטרכו לקרוא בעצמכם ולהתענג על הכתיבה, על תיאורי הריוויירה הצרפתית שאינם מַלְאִים, אלא מציירים אותה באופן שמתחשק לבקר. ועל סיפורה של גברת ס', זו שגרמה לי לרצות להיות שוב ליד שולחן רולטה, רק כדי לצפות בידיים, במטבעות ובמהלך המתרחש על השולחן.
נשאר או משוחרר? – הכי נשאר שיש.
פרטי הספר: 24 שעות בחיי אישה מאת שטפן צוויג, הוצאת תשע נשמות, 2019. (כאמור, נכתבה ע"י צוויג ב1927).
ציטוטים נבחרים שאהבתי:
"אני מצדי… סבור שאישה שהולכת מתוך חירות ותשוקה אחרי היצר שלה, מגלה כנות רבה יותר מאישה אשר, כמקובל, מרמה את בעלה כשהיא אחוזה בזרועותיו ועוצמת עיניים". (עמ' 17).
"כאדם פרטי, אינני מבין מדוע עלי להתנדב לקחת את תפקיד התובע: אני מעדיף להיות סנגור. זה מסב לי יותר אושר להבין אנשים במקום לשפוט אותם." (עמ' 19).
וברוח התקופה, משהו שנגע לי במיוחד: "הכאב הוא מוג לב, הוא נסוג מפני הדרישה המוחצת לחיות, שנדמה שהיא נעוצה בבשרנו חזק יותר מכל משאלת מוות שברוחנו". (עמ' 91).
ממריאים בשנים ל1958, בינתיים אם שמתם לב, אני תקועה מרצון בתקופה שעוד לא התגשמתי בה כבת אנוש. לפעמים אין לנו הסבר ללמה ומדוע אנחנו נמשכים למשהו, למה דווקא הדבר ההוא מעניין? כך, אהבתי לסרטים שחור-לבן וראשית המולטי-קולור היא משהו שאני לא מסבירה, אני פשוט אוהבת לצפות בהם, בעיקר עם אבא שלי, שיחייה ימים טובים ובבריאות.
ארוחת בוקר בטיפני'ס/ אודרי הפבורן
אם כותבי הפילמוגרפיות היו מכירים את אבא, הטלפון היה מצלצל בלי הפסקה – כי כל שאלה בנוגע לשחקנים, לתסריט ולסיפורים מאחורי הקלעים, הייתה נענית ברצון ומסופרת באהבה הגדולה שלו את הקולנוע.
אך יותר מכל, אהבתי אותה, את המלכה הבלתי מעורערת של החן, האצילות, הנתינה וכמובן… האופנה – אודרי הפבורן. אני יכולה לכתוב עליה בלי סוף, היא אף מופיעה ככינוי לגיבורת ספרי 'בת מספר ארבע', אך כאן אתמקד בסרט ארוחת בוקר בטיפני'ס, המבוסס על נובלה מאת טרומן קפוטה.
פעמים רבות יש אכזבה כשצופים בסרט המבוסס על ספר שאהבנו. מה לעשות שאי אפשר להכניס בתסריט את כל אחורי הקלעים שרק ספר יכול לתת. לעיתים נתאכזב מהליהוק, כי דמיינו את הגיבורים אחרת. אולם את ארוחת בוקר בטיפני'ס קראתי רק בחודש האחרון, אחרי שנים בהן צפיתי אינספור פעמים באודרי המלכה על המרקע.
כן, כן, גם ג'ורג' פפארד היה נהדר ואפילו החתול, אבל אני תוהה אם דעתי הייתה שונה לו הצליח הליהוק שקפוטה כיוון אליו כשהעדיף את מרילין מונרו במקום אודרי? לא יודעת, אני לא חושבת שמישהו כיום יכול לדמיין הולי גולייטלי (הדמות הראשית) שונה מזו האייקונית של אודרי הפבורן. אני גם לא יודעת אם הייתה לי אכזבה מהתסריט אחרי שקראתי את הנובלה, אני רק יכולה להעיד על העונג שהיה לי בקריאת הנובלה דווקא אחרי שהסרט מוטמע בי.
קראתי ודמיינתי את כל השחקנים וזה הסב לי הנאה רבה. פחות התחברתי בסרט למי שבחרו לשחק את בעל הבית, מר יוניושי, וחטאו בכך, לדעתי, לדמותו של הזר בניו יורק כי כנראה באותם ימים ליהקו שחקנים לבנים לשחק מישהו שאינו הם.
כך או אחרת, אני ממליצה הן על הסרט והן על קריאת הנובלה – כקוראת, אני מבינה את סוף הסיפור הכתוב של קפוטה, אך בלב ועל המרקע, מעדיפה את הסוף בסרט המצולם.
נשאר או משוחרר? עברנו לשאלות רטוריות? ברור שנשאר אצלי לתפוס מדף.
פרטי הספר: ארוחת בוקר בטיפני'ס מאת טרומן קפוטה, הוצאת כתר ספרים, 2009. (כאמור, נכתבה ע"י קפוטה ב1958). במארז זה, מלבד הנובלה, יש עוד שלושה סיפורים קצרים של קפוטה, להנאתכם.
קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי
עופר יקר, שבת בבוקר לקרוא את הטוב שאתה משאיר כאן, מחמם את הלב. תודה, תודה גדולה.
איזו כתבה נהדרת נוספת מבית קולמוסך.
להתמוגג מכל שורה ומכל אנקדוטה.
איך? איך את עושה את זה בכזו קלילות שובת לב? ממגנטת את העין לכתיבתך ואת הלב למשמעות כתיבתך.
גאה בך על הטור ועל היצירה המופלאה שאת מביאה לנו בכל שבוע.
סופש קסום ותודה על החיוך שנמתח לי כשראיתי שאודרי מקבלת במה גם כאן.
משוחררת או נשארת?
ברור לחלוטין שאת נשארת!