תערוכת קבע ססגונית, חינמית ורוגשת נערכת בפינת רחוב מיכאל קשטן ומנדל זינגר. מדובר בתחנת איסוף בה ניצבים שבעה מתקני איסוף שונים והמבקרים מתבקשים לא לגעת ביצירות, בעיקר כי הן נוטות לגלוש למדרכה.
תחשבו שוב. זו אחת הפינות היפות בעיר, ולכן העירייה הציבה שם ספסלי ישיבה, בשתי המדרכות, כדי שהתושבים יוכלו ליהנות מהיופי והשקט. אבל יש מי שהחליט לשדרג את הנוף.
מי שמחפש פינת חמד פסטורלית כדי לשבת בה יכול לשבת על אחד הספסלים הישנים והשחוקים ולהתבונן במקבץ האסתטי הגורם ללובר להחוויר מקנאה: פחים כתומים, גדושים לעייפה באריזות פלסטיק ומתכת, פחים כחולים העולים על גדותיהם בעיתונים, פח סגול ומסתורי לזכוכית ובונוס בדמות שני פחים גדושים בבגדים. בנוסף, תיבת ברזל, כנראה של חברת החשמל.
בקיצור, מי צריך גלריות כשאפשר להקים מיצג סביבתי, בלב ליבה של פינה קסומה? ואולם, המראה יכול גם לעורר תמיהה, שהרי התוצאה הצבעונית, גווני הכתום, הכחול והסגול, משתלבים בהרמוניה מופלאה עם האספלט ועם הספסלים השחוקים, שחלקם, כנראה, מחכים למחזור. מדוע איפוא, מתרעמים התושבים?
לצבעוניות הזו יש גם צד פרפורמטיבי חי ומפתיע. לעיתים מחליטים המכלים הנדיבים הללו, שהם אוהבים את השכונה ומרוב אהבה הם עולים על גדותיהם וחוגגים מסיבת רחוב פרועה ששוחה הישר על המדרכה. חוויה רב חושית לכל עובר אורח, בעיקר למי שהגיע ללא מגפיים.
נשאלת השאלה הגדולה של מיליון הדולר, או לפחות של דמי הפינוי: למה דווקא שם? האם ייתכן כי מדובר במיצג אומנות קונספטואלי שנועד לבחון את עמידות הנפש של התושבים מול קרטוני חלב מעוכים ושאריות אופנה מתחלפות אל מול הנוף היפה בעיר? האם הכוונה הסמויה היא לספק את יצריהם של תושבי השכונה, רובם מבוגרים, המרבים לטייל ברחוב ומבקשים לשבת לרגע מנוחה, לנשום אוויר ולזכות חינם בחגיגת פלסטיק וקרטונים?
תושבי השכונה כבר פנו לעירייה והתלוננו, הן על הפחים הפוגעים בנוף, הן על הזוהמה סביבם והן על מצב הספסלים. המענה העירוני המיוחל הגיע: עד סוף השנה יוחלפו שלושה ספסלים. שלושה! לא אחד, לא שניים, שלושה! נותר רק לקוות כי העירייה תצליח לעמוד במשימה היקרה והמורכבת של החלפת שלושה ספסלים. בינתיים, יכולים התושבים להמשיך ליהנות מנוף מכלי האיסוף ומהספסלים הכושלים וזאת על אף שיש מקומות בעיר בהם הוצבו מכלי המחזור בתוך מתחם מגודר ומסודר. אומנם, אין מדובר בפינות יפות-נוף בעיר חיפה, כמו פינת קשטן-זינגר, אך המראה המסודר והנקי ובעיקר המכבד את הרחוב ואת התושבים, מעורר תקווה. מסתבר שאפשר. כך, למשל, ליד בית הספר איינשטיין וברחוב דיזראלי.
יש איפוא פתרונות כשיש רצון טוב. הגידור אפשרי. הסדר הנכון אפשרי. גם ההזזה אפשרית. כנראה שגם היכולת לבצע קיימת.
עדיין נותרת השאלה: לא רק כיצד מסדרים את שבעת המיכלים אלא מדוע הוצבו דווקא במקום שיש בו נוף נהדר ואז הוסתר הנוף? בחיפה, עיר המתגאה, בצדק, בנוף שלה, הוחלט, כי במקום ליהנות מהים ומהאופק, מהאוניות השטות והנמל, אפשר להציב מול עיני התושבים פחים ומתקנים וליצור חיץ מכוער בין התושב לנוף.
גם לפרנסי העיר מותר לשגות.
והשאלה הנוספת היא: מדוע צריך לכער את מה שחיפה קיבלה בחינם, את הנוף הנהדר?
העיר, כידוע, מתהדרת בפסטיבל הסרטים המצוין שלה ורואה בו ביטוי מובהק לתרבותה. ראוי שהעיר תזכור כי תרבות אינה מתחילה ונגמרת באולמות הקולנוע. היא נמצאת גם באופן בו נראים הרחובות, הספסלים, המרחבים הציבוריים והנוף שניתן לתושבים.
החדשות הטובות: בניגוד לפסטיבל הסרטים, תרבות כזאת אינה דורשת תקציב לשיווק וליחסי ציבור, להובלה, לשכר אומנים, לפרסים, לאירוח משתתפים מהארץ ומחו"ל, לקבלות פנים, לשמירה, לסדרנות ועוד ועוד. נדמה לי כי מדובר בלמעלה משני מיליון שקלים.
התרבות עליה מדובר כאן מחייבת רק מעט תשומת לב.
גם לנוף שלנו בקשטן פינת זינגר מגיע תפקיד ראשי.
כתבה שנונה ועוקצנית. יישר כוח עליזה! הבוקר בדיוק התלוננתי על פחי המיחזור העולים על גדותיהם. כנראה חלק מהמיצג!