בין ערבית לשחרית • סיפור קצר • לילי מילת תופסת מדף

"לקראת סיום העשור הרביעי לחיי החלטתי שמגיעה לי ספרייה." (אלבום פרטי)

ספר הפרוזה הראשון שלי, כלת הים, חגג השבוע ארבע שנים מאז ראה אור. אם תעשו את החישוב תראו שזה היה בסוף ינואר 2020, זוכרים את הימים ההם, כשקורונה הייתה רק בירה חביבה על חלק מהאוכלוסייה שהוא לא אני? איכשהו השנים התארכו מאז והעולם נחלק למה שהיה לפני המגפה ומה שירשנו אחריה.

כלת הים כבשה את במות חנויות הספרים, נכנסה למבצעים ויצאתי בעקבותיה למסע ברחבי המדינה. לא התעצלתי ומחנות לחנות הכרתי עוד מקומות בארץ שאף פעם לא ביקרתי בהם.
כל העניין החזיק חודש וחצי. ב15 למרץ החנויות ואנחנו נסגרנו.

חודשים אחרי, כשנפתחו מחדש, כלת הים הפכה לחדשות יום האתמול והוצאה מהחנויות כי כפי שנאמר לי, ספרים חדשים ראו אור והיא "סתם תופסת מדף". למדפים בחנויות יש מקום מוגבל, בעלי החנויות יבחרו להשאיר עליהם ספרים שהקונים לא ישאירו, ספרים שנמכרים לפני שהאבק מצטבר. זה בעצם עניין הפוך ממטרת הספרייה הביתית.

הזמינו דף עיסקי בחי פה – פרטים…

״רק לבחור אחד ולקוות שהוא יהיה האחד״

לקראת סיום העשור הרביעי לחיי החלטתי שמגיעה לי ספרייה. ושהיא רק שלי. אהבתי למילה הכתובה היא הרגל מענג שרכשתי מבית אמא ואבא, פשוט מעצם העובדה שהספרים תמיד היו שם, מחכים, רק לבחור אחד ולקוות שהוא יהיה האחד.

כל קורא מושבע יודע שכשהוא אוחז בספר חדש, בהתחלה בעדינות של היכרות חדשה, הוא בעצם מקווה שבמהרה יגיע הרגע שהסיפור יגרום לו להדק את האחיזה, שהדפים יטעמו את האוכל שלא יכול היה להניח בצד את הספר עבורו, שכמה דפים יתכווצ'צ'ו כי רק השינה הכריעה את הקריאה והוא נרדם עם הספר ביד, קצת כמו יערית מהשיר ההוא. ואני, לא משנה מה עשיתי במשך היום, הדבר האחרון שסוגר את עיניי לשנת הלילה הוא המילים שטוו הסופרים. 

שמואל, מגולדן ספרים במרכז הכרמל, באחת משיחותינו הרבות, אמר לי פעם שבישראל הרבה ספרים מעלים עובש כיוון שממקמים את מדפי הספרים על קיר חיצוני. בעיה. בבית שלי מרבית הקירות חיצוניים ולקח זמן למצוא פיסת שמיים פנימית הולמת לאוסף הספרים שלי. 

והינה, חודשים רבים אחרי ההחלטה, מצאתי את אאוריקה, מומש החלום והספרייה הותקנה.
התחלתי להעמיס את האוסף שלי בהתלהבות, הלוך ושוב, מהמדפים הנידחים למרכז במת הספרות הביתית. די מהר הבנתי שאין שם מקום לכל הספרים ושאני חייבת לבחור, לסנן, לעשות מה שעושים בחנויות הספרים. אבל הסיבות שלי להשאיר אצלי ספר הן אישיות ויש לי מערכת סינון יסודית, אותה אחלוק עמכם הקוראים משבוע לשבוע.

על המדפים הנידחים הצטברו ספרים די רבים, שעדיין לא קראתי. אספתי אותם מטיוליי בעולם, מהאוצרות שיש לשמואל בכל פעם שאני עוצרת לומר שלום ולא מתאפקת ואוספת אליי עוד, וגם מתנות מיקיריי, שיודעים שספר טוב גורם לי אושר. את המסע שלי לבניית הספרייה האישית אספר כאן. בכל שבוע אכתוב על ספר מערימת הממתינים שבחרתי לקרוא ועל  ההחלטה –נשאר או משוחרר? אכתוב בכנות את דעתי על הספר ומה הסיבה להחלטה הסופית. 

זה לא מדור לביקורת ספרות, לא אסקור ספרים של חברים או כאלה שנתנו לי הוצאות ספרים. זה מסע אישי של אוהבת ספרים, מאוד אקלקטית בקריאה, שפותחת בפני העולם צוהר למדף הספרים הפרטי שלה בשאיפה לחבור לקוראים אוהבי הספר מבינכם, להשמיע ואולי גם לשמוע מכם על הספר המיוחד שאתם בחרתם לשמור אצלכם.

בפתיחה חגיגית של טור ספרותי זה, אשתף בסיפור קצר שכתבתי, שקטף את המקום הראשון בשנת 2013, תורגם ליידיש ע"י ד"ר עדי מהלל ופורסם במגזין בניו-יורק בשנת 2014, ולבסוף הגיע להיות פרק כה בספרי, כלת הים.

קריאה נעימה ושמילים טובות יהיו לצדכם תמיד,
לילי

ראיתם משהו? דווחו לנו כאן…

כלת הים "תופסת מדף" בחנויות הספרים (אלבום פרטי)
כלת הים "תופסת מדף" בחנויות הספרים (אלבום פרטי)

בין ערבית לשחרית / לילי מילת

"אני מכריז בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל," הרעים קולו של היו"ר בצהרי יום שישי, 14 במאי 1948. כמשק כנפיו של פרפר עברה ההכרזה בתדרים הגבוהים והגיעה 809 קילומטר אווירי מבית דיזנגוף, תל אביב – לקמישלי, סוריה. 

אליהו התכונן לכניסת השבת. הוא התקין סעודה במטבח הקטן, והפליא בידיו הזריזות וביכולתו הייחודית לפצל קשב לעשות את הבלתי אפשרי. הוא אפשר לג'ולייט לנוח, למרות מחאותיה. החודש התשיעי הגיע ומניסיון לידתה האחרונה ראה שהיום קרב. הוא גם זכר היטב את הפלותיה בשנים האחרונות. זו הייתה פעם ראשונה שהצליחה להחזיק ברחמה ילד מאז נולדה שׂרין.

שתי בנותיו, בדר בת השמונה ושׂרין בת השש, ישבו ליד שולחן האוכל, פטפטו בחדווה ולשו להנאתן את הבצק שממנו יאפו חלה לשבת. אליהו הקשיב לפטפוטיהן בעודו חותך את הנענע לטבולה, משגיח על האורז ועל מרק השעועית המתבשלים, ושר עם קולה המתנגן ברקע של אוּם כּולתוּם בביצוע 'ליסה פַאקֶר', עודך זוכר. הוא ידע לתזמן על פי המקטעים בקונצרט, מתי לכבות את הפתילייה של האורז ומתי את זו של המרק, וכשתגיע לחלק האחרון, המרגש, זה יהיה בדיוק הזמן להכניס את הבצק, שייהפך לחלה מדיפה ריחות שמימיים לקול תשואות הקהל בסיום הקונצרט.

זמן תפילת ערבית של שבת התקרב ואליהו שם פעמיו אל בית הכנסת 'היכל אברהם' במורד הרחוב. שקט מתמיה אפף את הבתים ואת הרחובות. אליהו התקדם עוד בית ועוד, לפתע יד חזקה אחזה בו ומשכה אותו מטה, בגדיו החגיגיים נתכסו עפר, שנייה קצרה בטרם נשמע הפיצוץ שהעיד כי 'היכל אברהם' עולה בלהבות. אליהו הביט סביבו אך הזר נעלם. גברים, נשים וילדים מבוהלים התקהלו סביב. הוא התרומם וסקר את הקהל. מבטו נעצר כשראה אותו, את שיח' טַאי, עומד בקצהו השני של הרחוב ומתבונן בשקט בנעשה. לרגע קצר אחד נפגשו עיניהם בדממה.

בלילה ההוא נדדה שנתו של אליהו. אחרי שסיימו בריוני קמישלי להשחית את בתי הכנסת הצהירו שהם מכירים את כל בתי האב היהודיים ואף אחד לא יימלט מידם. השיח' טַאי, עבדקן בעל עיניים שחורות חודרות, הדמות שעל פיה יישק דבר בכל קמישלי, שלח את המפגינים לבתיהם וקרא להם להתייצב בכיכר העיר עם הנץ השחר. 

אליהו, חנוק ואובד עצות, עלה אל גג ביתו וניסה להסדיר מחשבותיו. הוא השקיף על בתיה של קמישלי, שהוארו כעת בפתילות חלושות. מדי פעם הבליחו גחלי 'היכל אברהם' באור הירח ומשכו את עיניו אל המקום שבו התפלל אתמול שחרית, תמים למה שיביא עימו היום. עודו שקוע במחשבותיו, הבחין באיש שנשא כלי נשק צועד לכיוון כיכר העיר, שם הניח אותם וחזר אל מחסן הנשק להביא עוד. לרגע הרים האיש את פניו ולאור הירח נגלו פני השיח' טַאי.

את תפילת שחרית התפלל אליהו על גג ביתו, ברקע נאסף ההמון בכיכר העיר לשמוע את נאומו של השיח' לאור הכרזת הציונים על מדינה יהודית. השיח' הביט בחיוכיהם של הפורעים ממאורעות ליל אמש ובכלי הנשק הרבים שערם במו ידיו בכיכר, והחל לנאום. אליהו סיים את תפילתו וסגר בדממה את ספר התפילה. ברקע שמע את קולו העמוק של השיח' מהדהד, "מי שחפצה נפשו בדם הציונים, מוזמן לקחת נשק וללכת להילחם בגבול. בעיר שלנו, בהשגחתי, לא תיפול שערה מראשיהם של תושבינו המכובדים היהודים. אלו דבריי ועתה סורו מעליי וחיזרו לכאן עם צאת השבת, למען נבנה מחדש את 'היכל אברהם'."

הוא שמע רחש מאחוריו, הסתובב וראה את המיילדת נרגשת, מבשרת בקול רועד, "מברוק, הגיע לך בן."

הגיבו כאן לכתבה

15 תגובות
  1. לילי מילת אמר/ה

    תודה ענת! לא קראתי ואשמח:)

  2. ענת עובד אמר/ה

    סיפור מקסים. בדיוק עכשיו אני קוראת את הספר בית הסודות של מיכל רוזן שמזכיר את הסיפור שלך. אעביר לך אותו בהמשך אם לא קראת

  3. לילי מילת אמר/ה

    תודה רבה שיק, משמח אותי שנהנית מהסיפור, בייחוד שיש בו יסוד סיפורי שעבר במשפחה כדרך התורה שבעל פה:)

  4. שיק אמר/ה

    ליל, אהבתי מאוד את הסיפור ואת אופן כתיבתו.

  5. לילי מילת אמר/ה

    עופר! איזה כייף שאתה כאן, התגעגעתי לתגובות שלך.
    תודה רבה ומקווה שתהיה פה גם בסופ״ש הקרוב.

  6. עופר אמר/ה

    שיואו לילי, איזו מרגשת שאת. תודה על הפרק ה(בלתי) נשכח.
    כמה יפה שאת כותבת.
    והפתיח החינני המשובץ ביהלומים מבריקים המעלים לי חיוך בקריאה.
    תודה, תודה. תודה!

  7. לילי מילת אמר/ה

    תודה רבה רפי!

  8. לילי מילת אמר/ה

    תודה רבה רות, מרגש ומשמח שמצאת טוב בסיפור.

  9. רפי רפאל - חסון. עיתונאי בכיר אמר/ה

    כל הכבוד לך לילי מילת. שבוע טוב ומבורך

  10. דר רות לירון אמר/ה

    סיפור פשוט על אנושיות שאינה שייכת לדת .נכנס אל הלב. בימים אלה במיוחד.

    אמשיך לחפש את סיפורייך .
    תודה
    רות

  11. נורית עובד אמר/ה

    מקסים ומרענן לזכר ביום הזה אהבתי

  12. לילי מילת אמר/ה

    משה! כייף שאתה קורא, נתראה כאן בשבוע הבא.

  13. לילי מילת אמר/ה

    תודה רבה מירה אהובה, כייף לשמוע ממך.

  14. מירה גלס אמר/ה

    לילי יקרה. אכן מתנה משמחת לשבת תודה

  15. משה אמר/ה

    כתבה עלכך יפה ומעניינת
    היא סופרת קטלניתתתתת
    מחכה כבר לשבוע הבא

הגיבו כאן לכתבה