"הצלמנית המלכותית" – חייבים לשמוע את ה'קליק' • יצחק טויטו

(חי פה בסיפורים) – יצחק טויטו • מחבר הספר "לאסוף מתנות מהרצפה"

כמו לעלות לגמר המונדיאל בלי מסי…

"עזוב, זה לא זה".
"מה לא זה?"
"כלום, נאדה, גורנישט, זה מה שיש לך". אמרתי, בוחן את הטלפון שלו בבוז.
"נראה לך שלהרים את הנייד כל דקה וללחוץ על משהו שלא משמיע
אפילו 'קליק', זה נקרא לצלם? זה זלזול, זו בושה, זה אפילו מטופש.
זה כמו שמאמן ארגנטינה יעלה לגמר של המונדיאל בלי מסי. מעליב".
"עד כדי כך?"
"טוב, תקשיב". אמרתי, תוך שאני מרחיק את הנייד שלו בשאט נפש.
ומכיוון שנוסטלגיה תמיד באה עם חיוך, נמרח אחד מאלה על פני ללא כוונת מכוון.
"תבין", הסברתי בסבלנות, "לצלם זה חגיגה. לא כל אחד זכה
שתהיה לו מצלמה ואלה שכן זכו, התבקשו על ידי האחרים
לצלם אותם, והצלם אמר תמיד: 'אל תדאג, אשלח לך את התמונות בדואר'.
עכשיו ככה, למצלמות הייתה היררכיה ברורה ובלתי ניתנת לערעור.
בשפיץ עמדה 'ניקון', קרוב אליה 'קנון' והיו גם:
 אולימפוס, ישיקה, אגפה, קודאק, מינולטה, פוגי'קה ועוד…
(רק שלא יעלבו לי האחרות).
והיה לה למצלמה, מקום מכובד, שמור ומוגן באחת המגירות בבית,
או במקום נסתר כלשהו ששום רע לא יאונה לה.
מלכה אמיתית.

ה'קליק'

וכל זה למה? מכיוון שהיא, הצלמנית המלכותית, הייתה האחראית היחידה
והבלעדית על תיעוד חוויות החיים שלנו מכל מקום ומכל זווית.
אבל שים לב, לא כל דבר ולא כל פגע, שכן, את המלכה לא מטרידים בזוטות.
לא מטריחים אותה בצילום העוגה התופחת בתנור, או הלק הצבעוני החדש.
אותה מוציאים ממקומה בדחילו ורחימו, רק כשמשהו טוב עומד להתרחש.
הילד מניח תפילין בפעם הראשונה, הזאטוט שהתחפש לקאובוי
או לאינדיאני בפורים, גם אם התחפושת יושבת עליו לא מי יודע מה, אז מה?
קצת דרך ארץ, היא בת חמש עשרה התחפושת, ועברה כבר את כל האחים,
בני הדודים והשכנים.
ולא רק. למשל, ראוי להטריד את המלכה בהנצחת האושר שעל פני הילדים
לאחר שסיימו את בניית ארמון החול על שפת הים.
את הדרדס שרק התחיל ללכת ועכשיו גילה את מיקומו של שוקולד ה'שחר'
ודקה אחר כך, פניו הפכו צבעם לחום כהה, שפתיו נמתחות בחיוך מסופק
של המאושר בתבל כאילו בזה הרגע כבש את האוורסט ולשונו מחליקה
לכל הצדדים כדי לא להחמיץ אף לֶק חלילה.
אפשר גם להטריד אותה בשקיעה נוגה בקיסריה, או בתצפית לעברה מפסגת
סטלה מאריס שבחיפה.
היא אוהבת את המראות האלה ונענית להם בכל לחיצה על הכפתור. 'קליק.'
חייבים לשמוע 'קליק'. אם לא, לא צילמת.

תבין יקירי, אם אתה מתכוון להטריד אותה בשטויות מודרניות, קח בחשבון
שהיא תתקומם ותפגין.
רגע, עוד משהו. היא מתעבת סלפי, רק שתדע.
ואם בכל זאת ניסית, היא תשבש לך הכל.
איך? מה איך, היא תוציא לך תמונה מטושטשת, מעוותת וגרועה ברמה כזאת
שאתה לא תזהה את עצמך באין תמונה שקיבלת.
ככה זה עם מלכות.
עכשיו תראה, היה פילם… א… אתה לא יודע מה זה פילם?
נו, זה סרט גלילי כזה, שמרכיבים במצלמה.
יש כאלה של 12, יש של 24 ויש, של 36 תמונות אפשריות.
אתה לא מבין על מה אני מדבר אה?
לא חשוב, תעשה גוגל או ויקיפדיה.

טוב, תחזור בשבוע הבא

אז, אחרי שסיימנו את כל שלושים ושש האפשרויות שבסרט הצילום
אנו טסים לפוטו, זו החנות לפיתוח התמונות, לא חסר כאלה והיו 
עוד הרבה לפני האחים 'פרג', או 'סטודיו גברא'.
בחיפה, בהדר, היו פוטו 'חנין' ופוטו 'ברנר', זה שהיה ממוקם בפינת
החלוץ ושפירא, בדיוק מול דוכן העוגות והקרמשניט השמיימית
וגם 'צנטרל', או משהו כמו 'קליינמן' ועוד רבים וטובים שמן הסתם שכחתי.
איפה היינו? אה, כן, טסנו לאחת מחנויות הפוטו – צילום,
מסרנו את גליל הסרט וקיבלנו את ספח המעטפה לזיהוי, כשנחזור.
התמונות יהיו מוכנות בשבוע הבא.
זהו, עכשיו מחכים שבוע. שבוע מורט עצבים
כי הראש לא מפסיק לעבוד ולשחזר. איך יצאו התמונות?
ומה אם זזתי קצת? ואולי השמש לא הייתה במקומה?
כי אני בטוח הייתי במקום.

לאחר שהתבגרנו בשבוע, חוזרים עם הספח למוכר, שעכשיו, מחפש
בקרטון גדוש מעטפות את זו שלך. והוא מחפש ומחפש…
ואתה מחכה, מעביר משקל מרגל לרגל, לא רגוע, כוסס ציפורניים,
מה אם הוא לא ימצא את המעטפה, אולי התמונות עדיין לא מוכנות, ועוד
אין ספור אוּלָיִּים כאלה, כולם תעלולי השטן בכבודו ובעצמו.
ואז, בום, הוא שולף באיטיות, בזהירות ובתיאטרליות מעטפה מהקרטון,
משל מצא זה עתה את מנורת בית המקדש המוזהבת שנבזזה על ידי הרומאים.

עוד פעם השמש זזה?

לאחר התשלום אתה פותח בידיים רועדות את המעטפה
ובהתרגשות עובר על התמונות.
יש רק עשרים? הרבה נשרפו…? איך זה?
עוד פעם השמש זזה? כי אני בטוח הייתי במקום.
עם הניצולות אתה הולך הביתה, תוך כדי בירור במוחך
אילו רגעים יקרים עלו בלהבות ונכחדו.

עכשיו עוברים לשלב הבא, לרגעי הנחת.
פותחים את האלבום, זה עם הניילון שמיועד לכיסוי התמונות
ולשימורן ומסדרים את התמונות במקומן. לפי קטגוריות.
בעוד שנים לא רבות הן קצת יצהיבו, אז מה, גם השיער שלנו
מלבין עם הזמן.

נוסטלגיה באה עם חיוך

אתה אולי לא תאמין, אבל המצלמה שלי קצת כועסת, מרגישה נבגדת.
היא הבחינה בנייד הצמוד אלי ורואה בו יריב שנוא וכך, היא תלויה
על קולב ומזעיפה פנים בכל פעם שאני עובר לידה.
אין לה מושג שהוא לא מתחרה, לא קרוב אפילו".
רק עכשיו שמתי לב שחיוך רחב מרוח על פני ידידי.
"אתה רואה" אמרתי לו, "נוסטלגיה באה עם חיוך. תמיד".
הוא בחן את הנייד שבידו, העביר את מבטו אלי ואמר בהרהור:
"כמו לעלות למשחק הגמר בלי מסי, אה?"
"מ י נ י מ ו ם."

עוד סיפורים נפלאים פרי עטו של יצחק טויטו, בספרו 'לאסוף מתנות מהרצפה' • לפרטים נוספים ולרכישה, היכנסו לקישור:

יצחק טויטו

יליד חיפה, ובעל תואר שני בחינוך ותואר ראשון בחינוך גופני.
בשנה החולפת הוציא לאור את ספרו העלילתי "לאסוף מתנות מהרצפה" הגדוש ברעיונות פורצי שגרה, השזורים כבדרך אגב בעלילה ושהקורא מוזמן פשוט לאסוף מהרצפה.
איציק נמצא כעת לקראת סיומו של ספרו הבא.

עוד סיפורים של טויטו שפורסמו בחי פה: