מנהל ביה"ס וגם "המורה לצִיעוּר" • ילדות בחיפה של פעם ◄ יורם כץ

"ימים של גאולה" – ספרו של יורם כץ • עוד סיפורים

המנהל צוער" – חלק א'

לאחר שסיימנו שלוש כיתות ועלינו לכיתה ד', קיבלנו חותמת רשמית להשתייכותנו לשכבה הבוגרת ועברנו לבניין הראשי של בית הספר. עזבנו גם את החצר הקטנה של ילדי כיתות א'-ג', אליה נאסר עלינו מעתה להיכנס, וכעת שימשה אותנו בהפסקות החצר הגדולה.

כל בוקר נהגנו להתאסף בחצר למסדר הבוקר היומי, שנפתח בדברים מפי המנהל מר צוער, איש נמוך קומה, קירח ומטיל אימה.

"שחוברה לה יחדיו"

מר צוער נהג לעמוד, מורם מעם, מול המיקרופון שהוצב במעלה המדרגות שהשקיפו על החצר, והפליא להוכיח את צאן מרעיתו בדברים קשים, ולגעור בנו על התנהגותנו הלא ראויה. משנסתיים מופע התוכחה, הייתה אחת התלמידות מן הכיתות הבוגרות תופסת את מקום המנהל מול המיקרופון, ומקריאה, ברגש רב, מזמור מתהילים (בדרך כלל מזמור קכ"ב). וכך, במשך כחמש שנים רצופות, כמעט מדי יום, שבות היו רגלינו ועומדות בשערייך, ירושלים הבנויה, כעיר שחוברה לה יחדיו.

התוצאה של שטיפת המוח הזאת היא שמזמור קכ"ב לא עזב אותי מאז. הוא נשאר תקוע במוחי, ולעיתים אף משרת אותי בדרכים בלתי צפויות. לפני מספר שנים, נקלע בדרכי אברך תימהוני, שניסה לשכנע אותי להניח תפילין ולשוב לדרך ישראל סבא. כיוון שאצה לי הדרך, וחיפשתי דרך להיפטר מן הטרחן הזה, פצחתי בציטוט מלא רגש של מזמור קכ"ב מתחילתו ("שיר המעלות לדוד") ועד סופו. האיש הקשיב לי בפה פעור, ואחר כך לחץ את ידי, הסתובב, והלך משם, כשדמעות זולגות מעיניו.

אחרי המזמור, היה משתלט על המיקרופון המורה להתעמלות, דן אבידר (או, בהעדרו, המורה סימה), כדי לעזור לנו לחלץ את עצמותינו הרכות בהתעמלות בוקר מרעננת.

המקום המפחיד ביותר בביה"ס

אחרי תהליך הרענון, היינו מסתדרים בזוגות ומטפסים במדרגות אל תוך בניין בית הספר לצלילי השיר "מול הר סיני", שהתנגן בקול תרועה ברמקול החורק, ושנבחר, מסיבות בלתי ברורות, ללוות אותנו מדי יום בפתיחת יום הלימודים (גם השיר הזה שב אליי מדי פעם, ואז הוא משתלט עליי, וחוזר ומתנגן במוחי ללא שליטה).

אחרי הכניסה לבניין בית הספר, היינו עולים בגרם המדרגות הראשי הכפול בדרך לכיתות, תוך שאנו נזהרים שלא לגעת במעקה, שכן נגיעה במעקה נתפסה, משום מה, על ידי המנהל צוער כביטוי לזלזול ומרדנות.

ילד ששכח את כלל הברזל הזה, היה סופג זעקה בנוסח "הורד ידך מן המעקה!" ואם לא הגיב בזריזות הנדרשת, זכה בחבטה על כף ידו, ובנוסף גם בנזיפה קשה.

במקרה בו האחיזה במעקה נתפסה כחתרנית במיוחד, זכה האנרכיסט הצעיר אף בזימון למשרד המנהל.

חדר המנהל היה בקומה הראשונה, בסוף המסדרון שמשמאל לגרם המדרגות. היה זה המקום המאיים והמפחיד ביותר בבית הספר, ואליו זומנו התלמידים שנתפסו בעבירות חמורות במיוחד. כדי להיכנס אל המנהל, היה על הנאשם לעבור דרך חדר המזכירות, ולהשתזף במבטה החמור של המזכירה.

"ריטה מורה לציעור"

אני נחשבתי לתלמיד מצטיין ויקיר המורות, ולא שיערתי בנפשי שאצטרף אי פעם לקבוצה המבוהלת של התלמידים שהמתינו למפגש המסעיר עם המנהל. למרבה הצער, כפי שיתברר בהמשך, זימן לי הגורל מספר לא מבוטל של מפגשים כאלה, עם מר צוער וגם עם המורה יוסף (יוּסוּף בפי העם) שירש אותו.

ריטה הייתה מורתנו לציור (או "ריטה מורה לציעור", כפי שנהגה להציג את עצמה) בכיתה ד'. היה פעם מקצוע לימודים כזה, ציור, ואחת לשבוע זכינו בשעת לימוד שלמה, בה למדנו את סודותיו.

אני, אישית, הייתי (ועודני) משולל כל כישרון בערוץ יצירתי זה. בגן הילדים היו לי עדיין יומרות אמנותיות שהתבטאו ביכולתי לצייר שוב ושוב במיומנות יצירה ייחודית, שכללה בית דו-ממדי, פרח, עץ ברוש, שמש ופרפר ענק מרחף ביניהם. אך משהגעתי להכרה שבכך מתמצה הרפרטואר היצירתי שלי (שאם להודות בכך, לא השתנה הרבה עד עצם היום הזה), ויתרתי על עתיד אמנותי והשלמתי עם חוסר כישרוני המוחלט בתחום. אפילו אמא הכירה במגבלותיי אלה, וכזכור, מחברות כיתה א' שלי היו עמוסות בציפורי ענק מוזרות פרי מכחולה, שצוירו אחרי שהלכתי לישון.

לא ייפלא על כן שלא ממש חיבבתי את שיעורי הציור, שהעמידו אותי פנים אל פנים מול חוסר הכישרון שלי.

אירוע כאוטי

כיאה לאמנית, הייתה ריטה אישה עדינה וטובת לב, אך, כמו לא מעט מורים שכוונותיהם טהורות, היא חסרה את אותה תכונה חמקמקה ובלתי מוסברת, בה ניחן מלידה מורה טבעי, והגורמת לבני תשחורת לחוש כלפיו יראת כבוד בלתי מותנית. התוצאה הייתה ששיעור הציור הפך מדי שבוע, זמן קצר לאחר תחילתו, לאירוע כאוטי למדי, כשהמורה מאבדת שליטה במתרחש.

הדברים הלכו והידרדרו, עד שיום אחד פרצה המורה ריטה לציעור בבכי מר, נטשה את הכיתה, ואצה לחפש נחמה והצלה אצל המורה מינה, המחנכת.

המחנכת התגייסה לנסות ולהשיב את כיתתה לתלם, אך משגם התערבות החינוכית הזאת לא הביאה לתוצאה המיוחלת, הופעל נשק יום הדין, ובאותו יום מר ונמהר, הופיע המנהל צוער בכבודו ובעצמו בכיתה הסוררת, כדי להטיל מורא שמיים בלב הנוער.

ההמשך בשבוע הבא: ה-Showdown  – "המנהל צוער ואני".

יורם כץ

יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.

ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".

מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.

הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.

הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:

"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:

סיפורים נוספים שפורסמו בחי פה מתוך ספרו של יורם כץ – 'ימים של גאולה':