"זה לא מספיק רחוק בשביל שארגיש חופשייה"

הטור מוקדש לחברתי הסופרת היקרה, מיכל אדמוני, שנרצחה יחד עם בנה גיא בטבח בכפר עזה. יהי זיכרה וזכר כל אהובינו שנקטפו מאיתנו ברוך.

גם כשנחלצים מתופת, ייקח זמן לקורבנות לחוש חופשיים. ואולי אף פעם לא יזכו לחוש כך. אנחנו בימים שחורים משחור. מתקתקת כאן על המקלדת. מרגישה פריבילגית. יש כה רבים שלא יכולים לעשות זאת. כה רבים שלא יוכלו לעשות זאת יותר. כה רבים ורבות שהשעון שלהם חדל לתקתק. להמשיך? לא להמשיך? 

ביום חמישי האחרון, על שפת הכנרת אחרי שקיעה, עוד רקדנו לצלילי אהוד בנאי וברי סחרוף, תמימים למה שיגיע בשבת שתבוא. "צריך להמשיך וללכת," שר אהוד הנפלא ואני, כמו דורי בסרט "למצוא את נמו", מוצאת את עצמי חוזרת כמו מנטרה על השורה הזו בשיר, פעם עם דמעות, פעם עם נחישות, הרבה עם כאב. 

בין מבזקים, בין חברים שאבדו, בין אלו שאיבדו והפחד ממה שעוד יאבד, לבין לילות ארוכים וימים נמתחים – חושבת על אלה, הנפגעים והנפגעות בתוך המשפחות, כמו הילה סבן, גיבורת הספר – מה קורה איתן ואיתם בימים כאלה של מלחמה? האם הן נשכחות ונדחקות לפינה בטענת ההישרדות, כי אין לנו זמן עכשיו בשבילן?

בפרק הנוכחי, ג'ון מבין שייקח זמן להילה לחוש שוב מוגנת, אם בכלל.
קריאה נעימה ושמרו על עצמכם בבקשה,
לילי

פרק 35

ג'ון דילג במורד ההר. עבר חודש מאז התעמת עם עמית סבן והיום קיבל חדשות מצוינות. הוא סמך על החדשות האלה כדי להוציא סוף סוף את הילה מהכנסייה, לפחות לחוף הים הקרוב, לספוג קצת שמש. היה מחריד לראות כמה חיוורת ודקיקה הייתה. בכל פעם שחוותה התדרדרות נפשית כמעט ולא אכלה ונראתה חולה עוד יותר. ג'ון נלחם איתה על כך.

בהתחלה הייתה לועסת ושולחת בו מבטים כועסים אבל הוא לא ויתר. נפש שבורה וגם גוף שבור הם מתכון לאסון. כששאל אותה מה היא אוהבת לאכול התחרט על השאלה עוד לפני שסיים אותה. "אני מצטער, את לא צריכה לענות," הרגיע אותה. הוא החליט להניח לנושא והכין לה את הארוחות שהוא אוהב.

"נקניקיות לארוחת בוקר? זה מה שאוכלים באנגליה?"
"אל תבטלי את זה לפני שניסית." חייך ולעס ברעבתנות. התנהגות שלא תאמה את כללי הנימוס באנגליה, אבל כאן זו ישראל והוא אימץ בשמחה את כללי המקום.

הילה לקחה ביס קטנטן והוא ראה בעיניה שטעים לה, גם אם לא הודתה בכך. הוא חייך חיוך מרוצה וקרץ לה, והיא הצביעה לעברו במזלג באיום שהצחיק אותו. בזווית העין ראה את דוד מרטין מביט בהם בהרהור תוך כדי שתיית תה. הדוד שלו הבהיר כבר מזמן מה הוא חושב על יחסיהם ובכל זאת, אפילו הוא לא יכול היה לעמוד בקִסמה של הילה.

בכל יום שעבר ראה איך דודו מתרכך, משתדל להבחין מה היא אוהבת לאכול ומקפיד לקנות עוד מאותם מאכלים, וגם חטיפים, שלא החזיק קודם לכן במטבחו. כמו חטיף הבוטנים הזה עם השם המצחיק, שעיניה של הילה אורו כשראתה אותו. "במבה!" קראה בשמחה. דוד מרטין חייך וזרק גם לעברו שקית. הוא היה מוכן לאכול אלף כאלה רק כדי לראות את הבעת העונג על פניה. אבל באמת שלא צריך היה להעמיד פנים. זה אכן היה טעים. אי אפשר לטעות עם בוטנים.

‫"הילה," הוא חיכה שיסיימו את ארוחת הערב כדי לספר לה. אפילו שאלה חדשות טובות, אין לדעת כיצד תגיב אליהם. "אני צריך לספר לך משהו. לא, אל תדאגי, זה לא משהו רע," הוסיף כשראה את פניה נופלות. היא הביטה בו בדריכות.

‫"האב פרנסיס עדכן אותי ש… שהוא עזב. שהוא עבר לגור בירושלים." ג'ון לא אמר את שמו. גם לא יכול היה לכנות אותו אח שלה. זה טימא בעיניו את משמעות המילה.
הילה שתקה.
היא לא נראתה שמחה, גם לא נראתה שהוקל לה. היא גם לא נראתה עצובה. הדאיג אותו שהיא לא מביעה שום רגש.

"זה, זה טוב, הילה. את יכולה להיות יותר חופשייה. את…" הוא גמגם. לא ידע מה לומר ואיך.
"חופשייה, ג'ון? ממה חופשייה? מהכלא הזה שהוא הגוף שלי? מהמחשבות שלי? מהזיכרונות שלי? איך אהיה חופשייה? כי הוא עבר לירושלים? הוא יכול בכמה שעות לחזור. זה לא מספיק רחוק בשביל שארגיש חופשייה."

"הוא לא יתקרב אלייך, הילה." 
היא גיחכה במרירות. "ולמה אתה בטוח כל כך?"

ג'ון שתק, חשב איך לספר לה על ה'שיחה' הקטנה שניהל עם עמית סבן.
"הוא לא יתקרב אלייך. אני יכול להיות בטוח כי ראיתי איך הוא נראה כשאמרתי לו בדיוק מה יקרה אם יעז לנשום לכיוון שלך אי פעם בחייו."

"אתה מה?! מה עשית, ג'ון? אמרתי לך לא לומר שום דבר לאף אחד."
‫"לא אמרתי שום דבר לרשויות, אבל זה לא אומר שאתן לו להתהלך בעולם כשהוא חושב ששום דבר לא יקרה לו, שאף אחד לא יעשה משהו כדי להגן עלייך. לעזאזל, הילה, אני לא אסכים לזה!"
"אתה לא תסכים לזה? מי אתה חושב את עצמך בכלל?! באיזו זכות אתה מדבר על חיי מאחורי הגב שלי?! אוי אלוהים, אם אנשים ידעו… האחיות שלי."

"האחיות שלך בסדר גמור. את האחיות שלך לא מעניין מה יקרה להן. אַת זאת שמעניינת אותן. האחיות שלך יודעות מה נכון ומה חשוב. הן יודעות שאת הכי חשובה. רק את לא חושבת על עצמך ככה."
"ואתה נעשית מומחה למשפחה שלי? מה לך ולאחיות שלי?!" הילה ממש רעדה. מזעם, מכאב, מפחד, מאי־הבנה איך העולם שלה עם ג'ון התמזג עם העולם שעזבה.

‫"היי, היי," ניסה להרגיע ולאחות את שבריה בחיבוק מרפא. "די, ליטל דרלינג. את מוגנת עכשיו. אני יודע שקשה להאמין בזה, אבל הכול יהיה אחרת." הוא המשיך לומר מילים שלא ממש שמעה, רק התרכזה בצליל קולו, קול שמן הלילה הראשון הילך עליה קסם.

הצליל ושלוש המילים שחזר עליהן בין לבין, "מיי ליטל דרלינג."הם ישנו באותו חדר. המיטה שלו בצד אחד ושלה בצד השני, והדלת פתוחה, לדרישתו של הכומר מרטין, שגם כך מתח את גבולות האסור והמותר בכנסייה שלו הרבה יותר ממה שחשב לאפשרי. אולם את הלילה הזה ג'ון העביר כשהוא יושב למראשות מיטתה והיא שעונה עליו. זה לא בריא. בכלל. אבל אלוהים, הוא הרגיש שזה נכון.