הסוד שכנראה ידעה. ידעה והסתירה • פרק 5 בספר 'בת מספר 4' • לילי מילת

ממתק לשבת• הפרק החמישי מתוך הספר 'בת מספר 4' ○ לילי מילת

מה תעשו אם תגלו כי מישהו פגע במישהו יקר לכם? מה תרגישו אם תדעו שזה משהו שקרה מתחת לאפכם במשך שנים? ואיך תמשיכו הלאה כשתבינו שהפוגע יקר לכם לא פחות מהנפגע? כל אחת מהשאלות הינה חומר נפץ בפני עצמה. כשתסיימו לקרוא את הפרק החמישי בספרי, בת מספר ארבע, תוכלו לעשות אחד ועוד אחד ולדעת מה קרה להילה. אף אני, שכתבתי את הספר, דומעת כשאני קוראת שוב על אחותה, יפית, שאחרי הגילוי לא תוכל להיות יותר מה שהייתה לפני כן.

בעודי שוקדת על עבודה לאוניברסיטה, נתקלתי במאמר שציטט מדוח שעסק במניעת ניצול מיני של ילדים והוגש לשר החינוך עוד בשנת 1989. בסטטיסטיקה המזעזעת נכתב כי "אחת מכל ארבע בנות ואחד מכל שבעה בנים ייפגעו מתקיפה מינית בטרם הגעתם לבגרות". (להב הגר, 2009). הזדעזעתם? אז קבלו השערה עדכנית לשנת 2014 בה נאמר כי אחרי שקלול הפגיעות שאינן מדווחות לרשויות, אך מדווחות למרכזי הסיוע, מדובר באחת מתוך שלוש. (עינב מיכל, 2014). אחת מתוך שלוש.

אנחנו בפתחו של העשור השלישי של המאה ה-21 ועדיין יום האישה הבינלאומי רלוונטי. חגגנו אותו השבוע, את היום הזה בו אנו מודעים ומוקירים נשים. אנחנו כחברה זקוקים ליום הזה לא כדי להוקיר, אלא כדי לעקור את שורש הרע הזה. בפתחה של שנת 2023, התוודענו בתוכנית המקור (רשת 13) אל סיפורה של הילה צור, שבאופן אירוני חולקת את שמה הפרטי של גיבורת ספרי. האומץ של הילה צור לצאת בריש גלי כנגד האנשים שפגעו בה יותר מכל, אלו שהיו אמונים על הגנתה, אלו שהיו אמורים להיות לה לבית, נתן לנשים ונערות רבות אחרות את הכוח להשמיע את קולן.

כשניגשתי לכתוב את הספר לפני מספר שנים, שאלתי את עצמי 'מי שמך להן לקול?'. התשובה הייתה, 'מי אם לא אנו, הסופרות והסופרים, ישמיע את קולן המושתק?'. וזה אולי הדבר הכואב מכול. לא רק שנפגעו, הדרישה מהן "היי שקטה, כאילו אין בך דופי" (רחל שפירא) לא תצמיח מעפר שושנה. כך, את ספרי הקדשתי לזו שהכרתי והושתקה, "לָךְ, בַּשֶּׁקֶט שֶׁהוֹתַרְתְּ, אֶת הֵד קוֹלֵךְ אֶשָּׂא".

בפרק שלפניכם, הילה ממשיכה לספר לג'ון בשפת הסתרים, העברית, שאינו מבין עדיין. ג'ון רואה את כאבה ורוצה להושיט לה יד. הוא לא באמת יכול לעשות את זה, אז הוא מספר לה בשפה הפרטית שלהם, עם גיטרה ושירה. ובינתיים, אנחנו חוזרים ליפית, בבית החולים כמה חודשים קודם לכן, ולרגע בו היא מגלה את הסוד הנורא שנשמר מפניה שנים רבות. שומרת הסוד היא לא פחות ולא יותר מאשר אמא שלהן.

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו.
קריאה נעימה.

פרק 5

"‬יש לה כל כך הרבה בנות. נראה לי שזאת הסיבה שהיא לא טרחה עם השמות. אני הייתי הרביעית אז קיבלתי את השם קוואטרו. לא הכי מקורי, אבל אני לא זוכרת שאי פעם קראה לי הילה. לא חשבתי שהיא אפילו יודעת מה השם שהיא עצמה נתנה לי. בינינו האחיות היינו צוחקות ואומרות שהבנות של משפחת סבן יודעות לספור עד שש"‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬.

קוואטרו. הילה. סבן. שש. זה כל מה שג'ון הצליח להבין. קוואטרו? זה בספרדית, האם היא דוברת ספרדית? הוא לא העז לשאול אותה. כל עוד דיברה הוא שתק.

"‬ארבעה בנים. אתה לא מכיר את זה בכלל כי אתה נוצרי, אבל אצלנו היהודים יש בכל שנה את חג הפסח. בכל שנה קוראים את הגדת הפסח המייגעת כי עד שלא מגיעים לשולחן עורך אי אפשר לאכול. והריחות של האוכל של אימא שלי מגרים את בלוטות הטעם. אתה צריך לטעום את האמפנדה מקמח מצה במילוי בשר של אימא שלי, ד"ר ג'ון. היית מתעלף". ‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

אוקיי. בנים. נוצרי. יהודים. פסח? פסחא? שולחן. אימא. אמפנדה, הוא לגמרי יודע מה זה. אז הם כן מספרד או אולי מארגנטינה. כה קשוב היה למה שאמרה ולא שם לב ששתקה, עד ששמע אותה מושכת באפה. "זה בסדר, הילה. אני איתך. אני מבין". אולי הוא לא מבין את כל הסיפור, אבל הוא כן מבין את הכאב שלה, את הגעגוע לחיים שלה, גם אם ברחה מהם מסיבה שעוד נותר לו לגלות מהי.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

ג'ון הופתע שחזרה לסַפר. "בהגדה הזאת יש ארבעה בנים. אחד חכם, אחד תם, אחד רשע ואחד שאינו יודע לשאול. ארבעת הבנים, האחים שלי, תמיד הקריאו את הקטעים האלה, ותמיד רבו כי אף אחד לא רצה להקריא את הרשע. אבל אבא. אבא תמיד הכריח אותו להקריא את הקטע הזה. זה תמיד הצחיק אותנו, אבל כשאני חושבת על זה עכשיו אני שואלת את עצמי אם אבא ידע שיש לו בן רשע. בן ר ש ע, רשע, רשע". הילה לא הפסיקה ללחוש את המילה הזאת שלא הבין, אבל הבטיח לעצמו לבדוק מייד כשיחזור לכנסיית גריגוריוס. שוב הרגיש צורך לאחוז בידה, אבל לא יכול היה. הוא לא יכול לנחם אותה במגע, אבל יש משהו שהוא כן יכול לעשות ושהיא כן אהבה. הוא יכול לומר לה בשיר מה שהוא רוצה לתת לה. הדמעות שלה המשיכו לרדת כשהביטה בים שנשקף מחלון חדרה. אולי על הסורגים היא מביטה, לא ידע. רק ידע שלא תספר לו יותר היום.

הוא לקח את הגיטרה ושר לה את מה שרצה לעשות.

I'll tell you something, I think you'll understand"
."When I say that something, I wanna hold your hand

ג'ון ידע שבחר נכון כאשר קצה פיהָ התרומם בחיוך קטן מבעד למסך הדמעות שרצה כל כך להסיט.

יפית – 1 באפריל 1971, בית החולים רמב"ם

"תראי, גברת סבן, כמו שאמרתי לך לפני שנתיים, אני לא יכול לעשות הרבה בנושא אם הילה לא תתלונן במשטרה נגד מי שפגע בה"‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬.
"‬מה?! מי פגע בהילה? על מה אתה מדבר? על מה הוא מדבר, מאמא? ומה לכל הרוחות קרה לפני שנתיים?!" לפתע נזכרה שהילה הייתה מאושפזת לפני שנתיים ואימא שלהן אמרה שזה היה קלקול קיבה. ‬פחד עטף אותה וגופה החל לרעוד ללא שליטה.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

הרופא כחכח בגרונו לפני שהישיר אליה מבט נחוש. נחוש לספר את מה שאימה כנראה ידעה. ידעה והסתירה. "לפני כשנתיים, כשהילה בלעה קופסה שלמה של כדורי אקמול, היא עברה שטיפת קיבה ובדיקות כלליות. התברר שהייתה בהיריון ובעקבות זאת נגרמה הפלה. היינו מחויבים לבדוק אותה בנוכחות עובדת סוציאלית וכך גילינו שמישהו, ובכן, שמישהו פגע בה מינית, במשך זמן רב"‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬.

לא יכולה לנשום, לא יכולה לנשום, לא. "מאמא?" רועדת הביטה באימה, שהחזירה אליה מבט נפחד, וחוסר האונים הפך לזעם באחת. "מיייי??? מי פגע בה? מי?" היא קפצה על רגליה, מוכנה להרוג כל מי שזז.
כשלא ענו לה תפסה את אימה בצווארון חולצתה ומשכה. "עכשיו תגידי מי פגע באחותי. עכשיו!"
הרופא משך אותה מאימה. "אני מבקש ממך, אממ, יפית, אני מבקש ממך, בואי נירגע".
"‬להירגע?! מישהו. מישהו". היא התקשתה לבלוע את רוקה. "מישהו אנס את אחותי ואתה אומר לי להירגע?! מישהו פוגע באחותי במשך, מה? שנים? ואתה אומר לי להירגע?!" היא צרחה בהיסטריה שגאתה. הרופא היה צריך לכבול אותה בידיו. שתי אחיות נכנסו, אבל הוא אמר להן להניח להם.‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬

מצרחות, לבכי, ליפחות, לרעידות שקטות, היא לא ידעה כמה זמן עבר, אבל הרופא הזה, יאמר לזכותו, נתן לה להוציא הכול. בסוף, כשנרגעה מספיק, שאלה את מה שחשוב. היא לא ידעה מי זה, אבל ידעה כבר מפני הדברים שהתשובה תגמור אותה, לא פחות. "מי?"
ואימא שלה שתקה.

"‬אני מצטער, יפית, אבל לא אימא שלך ולא הילה סיפרו לנו במי מדובר. אני רק יודע שבלילות, כשהייתה מאושפזת, אני לא יכול לשכוח את זה וגם לא האחיות שהיו במשמרת, הייתה בוכה מתוך שינה, לא משנה כמה חומר הרגעה נתתי לה, כמובן במסגרת מה שמותר, וכל מה שחזרה עליו זה 'אימא. לא'. ועוד שם, אני לא בטוח כי עבר זמן אבל רשמתי את שמו בתיק." הרופא ניגש לשולחן שלו, הציץ בתיק של הילה ואמר את המילה שתהרוס את חייה לעד. "עמית. זה השם שאמרה"‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬.

"עמית?" לחשה באימה, "לא לא לא לא לא. עמית? עמית? ע־מית?!" היא נחרדה לראות את פניה המאשרות של אימה. כבר לא יכלה להחזיק את עצמה, גם לא על הכיסא, וקרסה על ברכיה, ראשה על הרצפה. ידיה מכות באריחים הקרים, "לא. לא. לא. לא. לא. נו פְּוֵודֶה סֵר. לא יכול להיות. לא"‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬‬.

לילי מילת היא סופרת מוערכת ילידת חיפה. ספרה בת מספר ארבע (הוצאת מטאור) ראה אור לפני כשנה וזכה לאהדה רבה בקרב הקוראים. ספרה הראשון כלת הים (גם הוא בהוצאת מטאור) זכה להצלחה רבה ואף כיכב ברשימות רבי המכר בארץ.