ממתק לשבת • הפרק האחד עשר מתוך הספר 'בת מספר 4' ○ לילי מילת
אמון. כמה קשה לבטוח. לדעת שתוכלי להפקיד את חולשותייך הגדולות ביותר בידיו של זה שלצדך והוא ישמור עלייך חזקה. אמון מופר שוב ושוב. על ידי אנשים שחשבנו לחברים, לעיתים על ידי בני משפחה. איכשהו, זה לא לוקח את הרצון הזה לבטוח. אולי משום היותנו יצור חברתי. כמה וכמה פעמים פתחתי את ליבי והצטערתי. אך לשמחתי, פעמים רבות יותר פתחתי צוהר לנפשי פנימה ולא התבדיתי. במשך הזמן והשנים למדתי לשים מבטחי באנשים ראויים שעמדו ועומדים לצדי ומאחוריי, כמו שכבת מגן שעוטפת, והעולם כך נעשה למשהו שנעים יותר להסתובב בו. עדיין יבואו גלים סוערים, טבעם של החיים, אבל בעזרת כמה חברים, גלגל הצלה ייזרק לעברי וייקח אותי למקום מבטחים. אני רוצה להאמין שגם אני לחבריי כמו שהם לי.
בפרק שלפניכם, אחרי חודשים רבים בהם ד"ר ג'ון בל מוכיח להילה שוב ושוב שהוא לצדה ובעדה ותמיד שם עבורה, אחרי כל הזמן הזה בו הוא שר לה שהוא רוצה לאחוז בידה אך יודע שעליו להימנע, הוא זוכה באמונהּ. ההתקרבות שלהם מעוררת חששות אצל דודו, הכומר מרטין, שרואה לתוך נפשו של אחיינו. ג'ון מצדו יודע שההתקדמות עם הילה שברירית, ולצערו, הוא גם צודק.
קריאה נעימה.
פרק 11
"אתה נראה שונה. משהו שונה." הילה הביטה בו כשישבו על הספסל שלהם בצהרי היום, "אתה שזוף, היית בים." קבעה יותר משאלה.
"אני בים בכל יום," חייך אליה. "אבל כן, נכון, הבוקר הפלגתי בסירה של צ'רקס."
"צ'רקס? איזה מן שם זה?" הוא פרץ בצחוק והיא נרתעה מעט, ואחר חייכה חיוך רחב. "נראה לי שהיה לך כיף. אני לא זוכרת ששמעתי אותך צוחק ככה." החיוך נמחק מפניה. "אולי זה בגלל הסיפורים שלי," הוסיפה לאחר מחשבה.
"היי! אני אוהב את הסיפורים שלך." הוא אחז בידה. מאז יום הולדתה הייתה נינוחה גם במגע.
"אתה אפילו לא מבין מה אני מספרת לך." זו הייתה פעם ראשונה שהילה התייחסה לעובדה שכבר חודשים היא מספרת לו את סיפורה בעברית. הם אף פעם לא דיברו על זה. היה להם הסכם שבשתיקה, כמו הסכמים אחרים ביניהם, שעל זה לא מדברים.
הוא זכר מה היה ביום הולדתה ונזהר בתשובתו. "אני אוהב לשמוע אותך מדברת. איכשהו העברית אפילו נעימה יותר." הוא לחץ מעט את ידה וחייך אליה. "תודה שאת מספרת לי, תודה שאת בוטחת בי." היא הפנתה את מבטה ממנו אל הים, אך לא עזבה את ידו. הוא ראה דמעות זולגות על פניה אבל לא העז לומר יותר דבר. גם הבין שהיום היא לא תספר לו במילים. השתיקה שלה כשישבו אחוזי ידיים על הספסל סיפרה המון.
"אתה מפתח רגשות לנערה," אמר לו דודו מרטין כשחזר בערב מהמרפאה.
"אמרתי לך כבר פעם, היא לא נערה. היא כבר בת עשרים, דוד מרטין, ואל תהיה מגוחך, אני הרופא שלה."
"אני לא רואה אותך מבלה שעות רבות עם האחות סינתיה, שהייתה לה דלקת ריאות בחודש שעבר."
"אתה יודע טוב מאוד שהאב פרנסיס נתן לי הנחיה ברורה לטפל בהילה בעדיפות ראשונה ולעשות מה שצריך. יש לו עניין אישי בסיפור."
"או, אני יודע, ג'ון בני, ועשית עבודה נפלאה, ממש עבודת קודש. אבל היא בסדר עכשיו ואני לא רוצה שתתקרב אליה יותר ממה שראוי."
"הילה בסדר רק למראית עין. כל דבר קטן עלול להחזיר אותה למצבה הקודם. אני לא עושה שום דבר לא ראוי איתה, וזה לא לעניין שאתה מרמז על זה אפילו!"
"אני לא אומר שאתה עושה, אני רק מציין שאתה רוצה."
מזל. מזל שהטלפון צלצל, מרעים את השקט שהשתרר בכנסייה השקטה שעל חוף הים.
דודו הביט בו בחרטה כשהאזין לצד השני שבקו. "זו היא."
ג'ון נפנה ממנו כשראה את הבעת פניו. אלוהים. זה כנראה חמור אם הוא נראה ככה.
ההקדמות הכתובות בצורה יפיפה בהתחלה עוזרות להתחבר לפרק לפני הקריאה.
איזה כייף שאת אוהבת!
תודה רבה יקרה❤️
איזו כתיבה רגישה לילי. הקפדת נהדר לכתו באת הניואנסים ברגישות של העסק הזהבו הילהשרויה.
ואכן, עניין האמון הוא דבר חשוב. טובשיש להילה מישהו לבטוח בו ולשטוח את כאבי ליבה, את סיוטי לילותיה. לספר, לשתף מבלי להיות שפיטה. על מעשיהשעשתה או לא עשתה.
זה בהחלט נתיב בריא להחלמה בדרך ארוכה, במסע סבוך.
משום מה הפרק הרגיש לי קצר מהרגיל.
תודה עופר! הפרק אכן קצר הפעם… טיבם של פרקים:)
בשבוע הבא מובטחת דרמה ופרק ארוך יותר. שבת טובה חברי היקר.