"רגליה החלו לנוע בקצב שהלך והתגבר, היא עצמה עיניה והייתה חופשייה" • פרק 23 בספר 'בת מספר ארבע'

הקדמה לפרק זה

הו, הים, הגלים, הסירה, להיות אחת עם הקצב על פני המים. אפשר לקרוא ואולי תחושו את אהבתי הגדולה לתנועה ולמרחבי הים. תוסיפו לזה שיר טוב וריקוד ואני בפסגת העולם שלי. קורה לכם שאתם על רחבת ריקודים והדי.ג'יי מפתיע עם שיר ששכחתם מקיומו והרגליים מקבלות חיים משלהן, המוח שכח שהן כבר לא מה שהיו פעם ואתם אחד עם המוסיקה והתנועה? כשהשיר הנכון לי מתנגן ברקע, סיבולת לב ריאה היא לא פקטור ובמהרה אני מוצאת את עצמי אחרי שעה, שעתיים, שלוש… קופצת כאילו אין מחר.

סיפרתי כאן בפרקים קודמים על ריקודי הפלמנקו שזכיתי לרקוד מספר שנים. כאן, בסיפור של 'בת מספר ארבע', אנחנו עם הטנגו של משפחת סבן הארגנטינאית, מעמיקים את ההבנה שמאחורי הבעות הפנים והתנועות של הרקדנים. מקווה שתאהבו את הפרק הבא כמו שנהניתי לכתוב אותו.

עוד אהבה גדולה שלי היא סרטי הקולנוע הקלאסיים. היום קלאסיקה זה סרטי שנות ה80. אך אני הולכת רחוק-רחוק עם אהבה זו, לתקופה שלפני הולדתי, אל שנות החמישים והשישים.  אני מניחה שהכינוי של הילה שמכנה אותה האב פרנסיס, אודרי הפבורן, מסגיר אותי בעניין אולי מי שהדביק אותי בקסם הוא אבא שלי היקר. עד ליום זה, אנחנו נשב מרותקים לצפות בחופשה ברומא או שיר אשיר בגשם ועוד ועוד. 

בפרק שלפניכם, הילה לוקחת אותנו לעולם שכולו ריקוד ואיך עושים מוזיקה עם הגוף. ומי מתאים ללוות אותה מלבד אנתוני קווין? מי שאינו מכיר את הסרט זורבה היווני, ודאי מכיר את המנגינה, שנראה שאין חתונה ישראלית בלי פעם אחת זורבה על הרחבה. מי מכם מצליח להחזיק עד סוף השיר בלי להישבר?     

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו. 
קריאה נעימה,
לילי

פרק 23

"בריקוד הטנגו יש קשר עמוק בין האישה הרוקדת לגבר. גם כשהיא רוקדת צעדים אחדים לבדה, היא נוטפת אנרגיה שאמורה למשוך אליה את הגברים ובייחוד את בן זוגה לריקוד, שכולם ירצו אותה, שהיא תהיה בלתי מושגת." הילה ידעה שזה נשמע נורא במובנים רבים, כאילו כל מה שאישה רוצה זה שגברים יעגבו עליה. אולם זה לא כך. היא פשוט אישה שמחוברת לנשיות שלה, שיודעת לספר את סיפורה בתנועות גופה, ומחכה לכמיהה הזאת, לתשוקה הזאת מבן הזוג.

‫"בגלל זה הטנגו הוא ריקוד שמתאים לבני זוג בשֵלים, פחות לצעירים וצעירות. ילדות יכולות לרקוד בכישרון רב, אבל אם רוצים להגיע ללב הטנגו צריך להתבונן בזוג מבוגר. כזה שכבר לפחות באמצע חייו. כל קמט מביא עומק לתנועה, כל ניסיון חיים נצרב בגוף. הרקדנים נושאים עליהם את צלקות האירועים שקרו בחייהם." הלוואי שיכולתי לשאת את הצלקת שלי ולרקוד אותה, חשבה. מה עושים כשהצלקת קשורה לריקוד עצמו?

‫"אני הייתי המוכשרת מבין האחיות. כפות הרגליים טופפו מאליהן בהתאם למקצב. בהרבה מובנים הריקוד נתן לי דרך לבטא את כל מה שלא הצלחתי לומר במילים. אני לא דומה במראה שלי לאף אחד מהאחים. וגם, בניגוד למשפחה הארגנטינאית שלי, שהם אוטוסטרדה מילולית חסרת מעצורים, אני איטית בדיבור. הם היו רומזים, וגם שמעתי אותם מדברים מאחורי הגב שלי, שאני מהילדים האלה, איך שהם קוראים להם – ‘האחרים’, האוטיסטים. מדהים איך האמנתי לזה. עד שהלכתי לבית הספר וראיתי שאני די רגילה בדיבור שלי. כלומר, לא הכי פטפטנית, אבל היו ילדים שקטים כמוני ולא אמרו עליהם שיש להם אוטיזם.

‫בכל מסיבה, והיו המון מסיבות, הייתי רוקדת. כי אם יש משהו שהארגנטינאים יודעים לעשות זה מסיבות. לא סתם רוקדת כמו שאר הילדים. היו נותנים לי את הבמה של המבוגרים. זה היה חריג. אהבתי לרקוד, ג'ון. אהבתי כל כך. זה היה יותר מאהבה, זה היה צורך. אחרי ריקוד כזה הרגשתי שלמה יותר. רגועה יותר. הייתי ישנה טוב יותר."

‫"היית רוקדת? איתו?" והנה שאלת השאלות.

"הוא לימד אותי, ג'ון. הוא לימד אותי לרקוד. הוא רקדן מדהים. כשהוא על הבמה כולם מהופנטים. אף אחד לא אוכל אפילו. כולם מסתכלים." גם אני. "גם אני הייתי מסתכלת. ומאוהבת באח שלי. אולי אני אשמה בזה. ובכלל, לפעמים אני חושבת שאולי –"

‫"סטופ איט. זה שהיית תולה עיניים מעריצות באחיך הגדול, במשהו שהוא הצטיין בו, לא הביא עלייך את מה שהוא עשה לך." היא חייכה אליו בעצב, תוהה אם זה נכון. ‫"ליסן טו מי, הילה. אולרייט, יש לי שאלה אלייך. כשהיית מסתכלת עליו רוקד, האם מתישהו חשבת איך זה יהיה להתנשק איתו?" הבעת הדחייה על פניה ענתה לשניהם. ‫"לא חשבתי ככה. ואת צריכה לדעת עוד משהו. גם אם היו לך מחשבות חולפות כאלה, זה עדיין לא אומר שבאמת רצית כזה דבר. המוח של ילדים מתבגרים הוא קצת בבלגן. זה לא אומר שום דבר על מה שהם רוצים באמת. כשנער מפנטז על משפחה אחרת משלו כי ההורים לא הרשו לו ללכת למסיבה שהוא רצה להיות בה, זה לא אומר שהוא באמת רוצה שהם ייעלמו מהחיים שלו, נכון? מחשבות הן משהו חולף. את הערצת את אחיך הגדול. והוא… הוא עשה את זה. הוא." 

הילה לא הרימה את ראשה. היא רצתה להאמין לג'ון, בכל ליבה. אוי, הכול אצלה מעורבב בראש וכבר לא ידעה מה נכון ומה לא. היא הרגישה את ידו האחת עוטפת את ידיה שנעצו ציפורניים זו בזו. השנייה הרימה את הסנטר שלה בעדינות. בפעם המי יודע כמה הופתעה שהמגע שלו לא מרתיע אותה.

‫"תגידי לי שאת מבינה, הילה." 

‫"אולי יום אחד, ג'ון," ענתה לו בכנות. הוא הנהן קלות, במשך זמן מה, כאילו אומר משהו לעצמו, עד שהשתכנע להרפות מן הנושא לעת עתה.

הים רגע מעט כשהפליגו לעבר השקיעה. הלב של הילה כאב פחות כשנשמה עמוק. הים הזה מרפא, גם צ'רקס והסיפורים שלו, וג'ון. גם הגיטרה והשירים. הערב ניגן הרבה, ומשירים שקטים עבר לרוקנרול וזה עשה לה חשק לרקוד. כבר מזמן לא הרגישה רצון לנוע. זה תמיד היה קשור בזיכרונות שרצתה לשכוח.

כשג'ון הפסיק כי צ'רקס אמר שהוא צריך לאכול משהו, הם נהנו קצת ממנגינת הגלים והרוח. ואז החלו לדבר על סרטים ועל מוזיקה וצ'רקס אמר שהביטלס זה נחמד, אבל היוונים יודעים לעשות שמח וזה הרבה יותר טוב. הם החליפו עקיצות ברוח טובה ולבסוף צ'רקס הכריז שאין שום דבר שיכול להשתוות לאנטוני קווין רוקד ב'זורבה היווני'. ג'ון עשה את הפרצוף הציני שלו וצ'רקס אמר שהוא כבר יראה לו.

הוא חיפש עד שמצא את הטייפ הקטן שלו ואת הקסטה, העביר אחורה עד הסוף ולחץ על כפתור ההפעלה. זה התחיל איטי וג'ון אמר לו באירוניה שבטח שזה שמח. צ'רקס האדים והשתיק אותו עם היד כאילו אמר לו, חכה־חכה.

הילה לא ידעה מה דרבן אותה להצטרף לוויכוח.

היא אהבה את השיר הזה. זכרה גם שצפתה בסרט הזה כמה פעמים עם אביה והייתה הפעם ההיא שרקדו בסלון הקטן שלהם, היא ואוּנוֹ ודוסה יחד עם אנתוני קווין, ואביה צחק ומחא כפיים כשלא התייאשו ורקדו עד סוף השיר.

היא התרוממה, הסירה הייתה יציבה בתנועתה כמזמינה אותה לחולל.

רגליה החלו לנוע בקצב שהלך והתגבר, היא עצמה עיניה והייתה חופשייה. היא לא הייתה בחדר, לא במנזר, לא בכנסייה ואפילו לא על הסירה של צ'רקס. אלא עם אביה ואחיותיה על חוף הים, רוקדת איתם.

כשהשיר הסתיים הילה פקחה עין מהוססת. צ'רקס התאושש ראשון ומחא כפיים סוערות. הוא צחק ואמר לג'ון שהנה, אי אפשר לרקוד 'חיפושית', ככה קרא לביטלס, כמו שרוקדים זורבה. אחר כך ירד למטבח להביא עוד שתייה והילה ראתה בפעם הראשונה כל כך הרבה הבעות פנים חולפות על פניו של ג'ון, עד שלא ידעה להפריד הבעה אחת מהאחרת.

לבסוף, רצתה שהסירה תבלע אותה. מה חשבה לעצמה. היא מיהרה להתיישב והביטה בשמש, שכבר מעט נותר ממנה ליום זה, והרגישה שליבה תכף שוקע איתה.

ג'ון התיישב לצידה. "אַיים ספיצ'לס. יו אר אמייזינג. אמייזינג," לחש ושילב את האצבעות האין־סופיות שלו בשלה. "הילה," הוא אמר והיא הרימה עיניים. "תודה. איט ווז ביוטיפול."

היא לחצה את ידו בתשובה. מספיק רגשות ליום אחד.