"לא יתכן שתספר לו משהו כזה והוא יתפרק. אחרת איך ילמד אותה להרכיב את עצמה מחדש?״ • פרק 22 בספר 'בת מספר ארבע'

הקדמה לפרק זה

בואו נדבר רגע על להיות בצד המאזין. לא הצד שנפגע, אלא זה ששומע עכשיו שמישהי יקרה לנו, מישהי שהיינו מוכנים לקטוף את הירח עבורה לו רק היה ניתן – נפגעה באופן הקשה ביותר לאישה, או לנערה, או וודאי לילדה. איך אוספים כוחות כדי לתת לה את מה שהיא צריכה? איך שמים את עצמנו ואת רגשותינו בצד כשכל מה שאנחנו רוצים לעשות זה להפוך שולחנות, להכאיב למי שהכאיב, לזעוק עד השמים כדי שגם הם ישמיעו קול מחאה? איך?

מי שמפקידים בידינו את הסוד הנורא שלהם, לא צריכים את מפגן ההתפרקות שלנו. הם צריכים אותנו חזקים. הם צריכים לדעת שיש משהו יציב לצד העולם המפורק שלהם. היא צריכה חיבוק עוטף. היא צריכה לדעת שאנחנו ממשיכים לאהוב אותה למרות מה שעברה (כן, כן – היא מאמינה שאי אפשר לאהוב אותה עוד כפי שהיא אחרי הפגיעה) ומעל לכל – היא זקוקה לידיעה שאנחנו מאמינים לה. קשה להאמין, אבל לא מספיק שהנפגעות צריכות לשים את ליבן שותת הדם לראווה, יש מי שידרכו עליו ויטענו שהן משקרות. 

ד״ר ג׳ון בל שלנו הוא מה שכל ה״הילות״ של העולם זקוקות לו. הוא תולה על קולב את העובדה שהוא עומד להתפרק בתוכו ושם את הילה במקום ראשון, מעניק לה את ההקשבה, החיבוק והיציבות שלהם היא זקוקה. אבל מה קורה כשהוא לבדו והסיפור שלה שוטף אותו? הפרק שלפניכם מספר את הכאב שאין לו מנוחה, כאב חוסר האונים שג'ון מרשה לעצמו כשהוא לא ליד הילה. 

קריאה מהנה,

לילי

פרק 22

לא ריצה של קילומטרים עד עתלית, לא שחייה בים, לא ריצה חזרה. שום דבר. שום דבר לא הקל עליו. הוא רק רצה שהכאב העצום הזה שחש יעזוב אותו לרגע. אך לא רק שהכאב לא שכך ככל שנקפו השעות, אלא החמיר, ובכל רגע שעבר הבין טוב יותר את המשמעות של מה שאירע לה.

כשהיה איתה היה המום מכדי להפנים, וגם היה צריך להיות חזק עבורה. לא ייתכן שתספר לו משהו כזה והוא יתפרק. אחרת איך ילמד אותה להרכיב את עצמה מחדש? אבל איך אפשר לחיות מחדש אחרי כזה דבר? איך יעזור לה? איך ילמד אותה להתגבר על משהו שלא הבין בעצמו? משהו שלא רצה להבין. הוא הרגיש כאילו הוא זה שנאנס. הלוואי שזה היה הוא ולא היא. אלוהים. איך? איך? איך?! איך אפשר? מה יעשה בכל הרגשות האלה?!

״שוב ושוב מדמיין את מה שרצה למחוק מראשו״

הוא כבר עבר את חוף הכרמל בריצה, עוד מעט יחזור לשקמונה, לכנסייה. כבר שעות הוא רץ. שוב ושוב מדמיין את מה שרצה למחוק מראשו. הוא רצה למחוק את הידיעה הזאת. הלוואי שלא היה יודע! איך היא חיה? פלא שרצתה למות?

מראות חלפו בעיני רוחו. האיש המנוול בכובע טמבל, הילה וסכין הקצבים בידה, הילה ביום הולדתה השישה עשר, הילה מדממת. "או, אלוהים." הוא נפל על החול וגנח, נפשו מדממת כמו בתגובה ממשית למכת אגרוף על פניו, כמו חריכת חגורה מצליפה, כמו שלא כאב מעולם. אף פעם לא הבין איך מישהו מגיע למצב שבו הוא קורא בכאב בקול גדול.

היום הבין.

ג'ון הרגיש כאילו הזדקן ברגע. הוא היה צריך לדעת שזהו כאב קשה ממכות. בתחילה חשד שאולי חוותה התעללות נפשית, אבל לא שיער מה עוד. אולי כן חשד, כשפגש את החלאה. אולי. מה זה משנה. מה זה משנה, לעזאזל, מה חשב. מה הוא חשוב בכלל.

יותר מעשרים קילומטר ריצה, שחייה בים, וזעקות שבר שלא היו מביישות לווייתן, ולא הרגיש הקלה. ככל שנקפו השעות הרגיש מועקה גדולה יותר. הוא היה צריך להרגיע את עצמו כי כאן בישראל, בניגוד לאנגליה, עוברי אורח על החוף לא מתעלמים מאנשים שמראים סימני מצוקה. הוא התרומם לאיטו והניד בראשו בנימוס לשני הדייגים שעצרו לשאול אם הוא צריך עזרה.

ג'ון נכנס אל כנסיית גריגוריוס. השקט והשלווה ששרו בה ניחמו אותו. חוץ מדודו לא פקדו אנשים רבים את הכנסייה, שלא כמו מנזר הכרמליתים, שיש בו תכונה מרבית שעות היום. הייתה זו נחמה רגעית. הוא לא הלך לכיוון החדר שלו. היום, בפעם הראשונה לאחר חצי שנה שהוא מתארח כאן, נכנס לחדר התפילה. הוא הלך לאיטו, גרר את רגליו העייפות, את ליבו המדמם ואת ייאושו אל פסל הבתולה, וקרס על ברכיו.

"מאדר מרי, פליז. פליז, קם טו מי." כבר לא נותר בו קול גדול אבל הדמעות שייחל להן, שסירבו לרדת כשאביו מת, ונותרו בעיקשותן גם בשעות האחרונות על החוף, פרצו סוף סוף, ואיתן נשטפה תפילה. רועד מול פסל מריה הקדושה, ראשו שמוט ונשימותיו כבדות עד שהאטו, לא מתוך השלמה, הוא פשוט הצליח להתיש את עצמו מספיק. כשיצא מחדר התפילה ראה בזווית עינו את דודו עומד בפתח תא הווידוי, חיוך עצוב על פניו. הוא לא ניסה לשוחח עם ג'ון. זה מה שהעריך במשפחה שלו. הם ידעו בדיוק מה לתת לו, בלי מילים. שיחה הייתה הדבר האחרון שרצה עכשיו.