פרסום בחי פה

תגובות אחרונות

פרסום בחי פה

עוד כותרות בחי פֹּה

להקת לווייתנים בחיפה ◄ צפו

(חי פה) - ביום שבת, 20/4/24, יצא ליאור אלפסי,...

בחול המועד פסח יוצאים למוזיאונים בחיפה בחינם

בחול המועד פסח כל עם ישראל יוצא לטייל: בפעם...

אולגה בסוב זכתה במדלית ארד באולימפיאדה האירופאית – גאווה לחיפה

הישג יוצא דופן לנבחרת הישראלית באולימפיאדה האירופאית לבנות במתמטיקה מדינת...

שכנה • סיפור קצר מאת אילן סגל

טוב שכנה טובה ממרגרינה טובה. בין הדברים בהם בורך האדם...

"הטיפוס הזה חייב להבין אחת ולתמיד שאם הוא לא בכלא עכשיו, זה כבר בגדר נס"

הקדמה לפרק 33 בספר 'בת מספר ארבע'

מה הטריגר שלכם? אני מאמינה שלכולנו יש איזשהו סף שאם מישהו עובר אותו אנחנו נמצא בתוכנו עמוד שדרה מברזל ונעמוד מולו. משהו בנו יאמר 'עד כאן, לא עוד'. מודה שאצלי יש הרבה כאלה, כמו שאמי הטובה מעידה עליי, נולדתי עקשנית ולוחמת. אני לא עושה הנחות לאחרים. יתרה מכך, לא עושה הנחות לעצמי, לא כשמדובר במשהו שאני מרגישה בברור שיש ביכולתי לשנות או לכל הפחות לתרום למצב לטובה. 

הספר הזה נכתב מתוך תסכול גדול בנוגע לנושא הכואב הזה. יותר מאישה אחת שפגשתי אישית וסיפורה הסתיים באותו עוול נורא – לא די שפגעו בה, גם הסובבים שהיו אמורים לקחתה, לעטוף אותה בזרועותיה ולהחלים את ליבה, פשעו בה בשתיקתם ובכפייה שאף היא תשתוק. זה טריגר עבורי. כפי ששרה חברתי המוכשרת סי היימן למילותיו של אלעד שודלר – רציתי "להתפוצץ ולצעוק בקול גדול – שאין צדק!". הסיפור הזה הוא הקריאה שלי לכם ולכן, ראו כמה אפשר למנוע, כמה אפשר לרפא, עם אהבה.

אני יושבת בארומה צמח כעת, כותבת טור זה לעיתון ובאופן סימבולי כל כך, שר אריק איינשטיין "יש בי אהבה והיא תנצח". בכל זאת ולמרות הכול אני מאמינה בה. ואם מישהו אחד יקרא וישנה, דייני.

בפרק שלפניכם, ד"ר ג'ון ריצ'רד בל הגיע לסף בו הטריגר שלו מופעל ושום דבר לא יעצור אותו.

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו. 

קריאה נעימה,

לילי

פרק 33

‫"הוא אף פעם לא ייגע בך יותר, הילה. הוא לא יגיע מספיק קרוב. אני מבטיח." כמה פעמים אמר לה את המילים הללו ועדיין סירבה לצאת מחוץ לכנסייה. אחרי הוויכוח האחרון שלהם על האפשרות להסגיר אותו למשטרה, וברגע שהבינה שאח שלה מחפש אחריה במנזר, הילה לא נרגעה. הפחד כרסם בתוכה. תחושת הביטחון, שנבנתה בקושי יום־יומי בחודשים האחרונים, נמוגה. שוב חשה שעליה להסתתר. וזה, יותר מכל דבר אחר, העציב את ג'ון.

נכון שהסכים בתחילה שטוב שתישאר בתוך הכנסייה כי אח שלה מחפש אחריה, אך עד מהרה הבין כמה אבסורד הדבר. אח שלה הוא שצריך להסתתר, לא היא. הוא שצריך לפחד שמישהו יגיע אליו.

כמה מעוות המצב. האדם הזה הוא מהזן השפל ביותר, ואף שנתפס, אף אחד לא מתכוון למצות איתו את הדין. האיש העלוב הזה מתהלך בעולם כאילו הוא בלתי פגיע. ולמה שלא יחשוב כך. כל ההתנהגות של כל מי שסביבו לימדה אותו להאמין שהוא לפחות אלוהים.

אימא שלה ידעה ושתקה. האב פרנסיס יודע ושותק. הילה עצמה שותקת. רק יפית עשתה מעשה שלפחות הוציא את הילה מהבית. רק יפית לא שותקת. תודה לאל על האחות הזאת שלה. עם זאת, להסתתר אינו פתרון שג'ון מוכן להביא בחשבון. הטיפוס הזה חייב להבין אחת ולתמיד שאם הוא לא בכלא עכשיו, זה כבר בגדר נס.

וזה רק מפני שידיו של ג'ון כבולות. מישהו צריך להביט בו בעיניים ולהבהיר לו שהוא צריך לעוף מהפרצוף של הילה ומחייה מרצונו, מתוך הבנה שהיא לא לבד עכשיו ושהוא, עמית סבן, הדבר הכי רחוק מאלוהים. אך מצבה של הילה לא רק לא השתפר, אלא החמיר. לילות ארוכים כמעט לא עצם עין. הוא היה עייף וכועס. ובעיקר מתוסכל מחוסר הצדק המשווע שבמצב.

ג'ון חשד שעמית סבן עדיין מרחרח כמו כלב סביב מנזר סטלה מאריס. הוא טיפס במעלה ההר ועצר בקפלה. אולם כאן לא היה לו מזל. אלוהים לא מתכוון להקל עליו בעימות פנים מול פנים עם עמית. הוא המתין מעט לפני שגמע בנחישות את הדרך הקצרה למנזר.

האב פרנסיס נבהל כשראה אותו, אך נרגע מעט כשהבין שהילה בסדר וג'ון לא הגיע כדי לקרוא לעזרה. ג'ון בחן את האב פרנסיס. עיניו המודאגות נדדו ללא הרף אל דלת המנזר. "הוא ממשיך לבוא לכאן?"

"כן," הודה בדאגה, "בכל יום. הייתה לו החוצפה לדפוק על דלת הבית שלי ולהאשים אותי שאני מדרדר את אחותו לנצרות. היית מאמין?" הוא נראה המום כששחזר את השיחה עם עמית סבן.

"אבל אתה? מה אתה עושה כאן, ד"ר בל? סיכמנו שעדיף לשמור על פרופיל נמוך. אסור שחלילה יעקוב אחריך אל כנסיית גריגוריוס. זה היה מצוין, אגב, תרגיל ההסחה שעשית באותו ערב. אני בטוח שעקב אחריך. הוא שאל עליך."

"או, מה הוא שאל?"

"הוא שאל איפה אתה ואם הפלגת חזרה כי הוא ראה אותך ליד הנמל." ג'ון כעס על עצמו שלא זיהה שמישהו עוקב אחריו. אבל לפחות היה לו שכל להתעכב באזור הנמל וכעת הנתעב חושב שהוא עוזב את ישראל.

"אז מה באמת –" האב פרנסיס לא סיים לשאול כשנשמע פעמון הכניסה למנזר. הוא נראה מוטרד ועייף, אבל לג'ון זה בדיוק התאים. "תן לי לטפל בו, האב פרנסיס."

"אני לא חושב שזה רעיון טוב, בני."

"אתה תצטרך לסמוך עליי אבי, ככה אנחנו לא יכולים להמשיך."

"ג'ון בל, חשבתי שהביקור שלך בארץ הסתיים." ג'ון לא ענה. הוא פתח את שער המנזר, זז הצידה ואפשר לו להיכנס, דבר שכנראה הפתיע את עמית סבן. הוא היסס.

"אולי אתה רוצה לעשות איתי סיבוב בגן," ג'ון אמר והחווה בידו, משתדל לא לחשוב על הטיולים הנעימים עם הילה, אפילו לא על הטיולים הפחות נעימים. כל דבר איתה היה קדוש בזיכרונו. הדבר האחרון שרצה זה לזהם את המחשבות הטובות שלו עליה עם מה שעמד לקרות.

"אולי אתה רוצה לעשות איתי סיבוב בגן" (גינת מנזר הכרמליתים, צילום: לילי מילת)
"אולי אתה רוצה לעשות איתי סיבוב בגן" (גינת מנזר הכרמליתים, צילום: לילי מילת)

‫"אחריך," ענה לו בשחצנות. הם החלו ללכת זה לצד זה. אין סיכוי שהוא מפנה לאדם הזה את הגב.

"אחותך לא נמצאת כאן במנזר."

"כן, זהו, שאני לא מאמין לזה."

"לא ממש אכפת לי ברגע זה לְמה אתה מאמין או לא," אמר לו ג'ון כשרחקו מספיק עמוק אל תוך הגן.

"סליחה?"

"שמעת אותי. אבל כדי שאהיה ברור אומר את זה שוב. לא ממש מעניין אותי אם אתה מאמין לזה או לא. הילה לא נמצאת כאן."

הייתה לעמית החוצפה להתעצבן ולתפוס אותו בחולצתו. "איך אתה יודע איך קוראים לה?! איפה היא?"

ג'ון לא היסס להניח יד על צווארו של הפושע. כבר הרבה זמן חיכה לזה. ‫"לא עניינך. בתשובה לשתי השאלות," ענה בשלווה שרק הרתיחה את הדם הארגנטינאי של האדם שלפניו.

"אני מזהיר אותך –"

"לא!" קטע אותו. "אני זה שמזהיר אותך. אזהרה אחת ויחידה."

"אתה מבין שאתה מחזיק את אחותי כאן. יהודייה במנזר קתולי. מה אתה חושב שיהיה למשטרה לומר על זה." אלוהים, האיש הזה באמת שחצן.

"לא יודע, אולי כדאי שנשאל אותם?" ענה לו בשלווה מאיימת. "יותר טוב, אולי נשאל אותם מה העונש על כזה דבר?"

"אתה חושב שאתה בלונדון? בישראל לא יסכימו לכזה דבר. חטיפה, ועוד של יהודייה על ידי נוצרי זה עניין רציני, ג'ון בל."

"‫‬אתה חושב שאתה בלונדון? בישראל לא יסכימו לכזה דבר." (לונדון גרפיטי, צילום: לילי מילת)
"‫‬אתה חושב שאתה בלונדון? בישראל לא יסכימו לכזה דבר." (לונדון גרפיטי, צילום: לילי מילת)

‫"מממ, בוא נראה. אתה יודע מה היה העונש על גניבה בימים עברו?"

"מה קשור גניבה עכשיו?" עמית נראה מבולבל לרגע. ככל הנראה מקור הרוח של ג'ון וגם מכיוון השיחה.

"בוא תלך איתי רגע בשיחה ההיפותטית הזאת," אמר לו ג'ון. עכשיו כבר לא אחזו זה בזה, רק עמדו נכונים לקרב, כל אחד מנסה לאמוד את יריבו. "בטח יש לך ידע בהיסטוריה. בימים עברו כשמישהו היה גונב, מה היה עונשו?"

"כורתים את יד ימינו," ענה לו כמעט בשעמום. "מה אתה מנסה לומר?"

"תכף אגיע לזה. אם מישהו היה משקר היו…"

"חותכים את לשונו, נו, בחייך, אין לי סבלנות לשטויות שלך."

"מה. אתה. חושב. שהיו. עושים. לאנס?" שאל אותו בחדות, מדגיש כל מילה, ועיניו יורות את החץ שרצה לירות בעמית סבן היישר ללב.

הוא החוויר. עורו השחום הצליח להלבין כשהצבע עזב את פניו. באמת האמין שאף אחד לא יודע שאנס את אחותו הקטנה. באמת חשב שהיא תיקח איתה את הסוד הנורא לקבר.

ג'ון לפת שוב את צווארו של האיש ששנא כל כך, והידק. לא היה צורך ללחוץ חזק כשרוח הלחימה עזבה את גופו של יריבו ואת מקומה החליפה אֵימה. מצוין. הגיע הזמן שהוא זה שיפחד. בכל זאת, השאיר את ידו במקומה כדי להדגיש את הדברים הבאים שיש לו לומר. "אם אי פעם תנשום ליד הילה, אם אי פעם תראה אותה מרחוק ותעז להתקרב אליה, אם אי פעם תמלמל את שמה על שפתיך, יהיו לזה תוצאות שאתה מאוד לא תאהב. זו לא הבטחה, זו שבועה."

עמית ניער מעליו את ידו של ג'ון, התאושש מההלם ואמר ביהירות הרגילה שלו, "היא בחיים לא תתלונן במשטרה." זה עצבן את ג'ון במיוחד, כי ידע שהוא צודק.

"היא לא צריכה להתלונן כדי שמשהו יקרה, עמית סבן. מספיק שאני אדע. אני אטפל בזה. לא יהיה מקום שתוכל לברוח אליו בלי שידעו מה עשית."

"היא לא תיתן לך לומר. היא אף פעם לא תפגע באחיות שלה. אף אחד לא ירצה להתחתן איתן אם יצא שם רע למשפחה." לא ייאמן. אלה היו בדיוק מילותיה של הילה.

"דבר ראשון, יפית תחלוק עליך בנושא הזה." לשמע שמה של האחות השנייה עמית שוב החוויר. יופי, שיבין שזה לא נשאר רק כאן במנזר. שיחשוב שג'ון יודע יותר ממה שאכן ידע. גם אם לא היה בטוח שיוכל לממש את איומו בעתיד, מה שחשוב עם פושעים מהסוג הזה הוא שיאמינו לך. "דבר שני, אני לא צריך את המשטרה כדי לטפל בך.

אנחנו, הנוצרים, כפי שאתה אוהב לקרוא לנו, יודעים לשמור זה על זה." הוא המתין שההבנה תשקע בפניו של יריבו והוסיף, "אל תנסה אותי. ובפעם הבאה תיקח את התיירים שלך למקום אחר."

האב פרנסיס עמד בפתח המנזר כשחזר מה'טיול' הקטן עם עמית סבן. האחרון יצא באף מורם והייתה לו החוצפה לכוון אצבע משולשת אל הכומר, אבל ג'ון ידע שהוא לא יחזור לכאן וזה מה שהיה חשוב. הוא לא רצה לחשוב מה זה אומר לגבי נשים אחרות שייתקלו בפושע לא מורשע זה בעתיד. לצערו, כל עוד המשפחה תסרב להתלונן עליו, זה כל מה שאפשר לעשות.

לילי מילת
לילי מילתhttps://lilimaylat.com/
חיפאית שמצאה את ביתה בקיבוץ ליד הכנרת. אוהבת קפה, ים, אנשים ותרבויות. יועצת פנג שואי וסופרת. עובדת על למצוא את הדופק הסדיר והמשתנה בבתי המגורים ובסיפורים. סיפורים קצרים פרי עטה, באנגלית ובעברית, פורסמו באסופות שונות וברחבי הרשת ואף זכו בפרסים. ספריה: בית התאומים המסתובב (הוצאת סער), כלת הים (הוצאת מטאור), בת מספר ארבע (הוצאת מטאור). לקריאת סיפורים קצרים והיכרות נוספת, בקרו באתר הבית של לילי: קישור

כתבות קשורות לנושא זה

5 תגובות

  1. היי לילי.

    ברצוני להוסיף ולכתוב ששם הספר ותגובת אימה של הילה, גרמה לי לחשוב על תקופת השואה. כי גם שם התייחסו לאנשים כמו מספרים וביטלו לחלוטין, את זהות האנשים והפכו אותם לרוחות רפאים שקופות ולשלדים.

    תגובתה של אימה לזוועות שהילה עברה, או יותר נכון לכתוב, אי תגובתה של אימה, או של כל מי שעומד מהצד ונותן לפושעים יד חופשית להמשיך בפשעיהם המזעזעים, מקבילה בעיניי לכל אילו שבגדו בחבריהם, בשכניהם ואף במשפחתם והסגירו יהודים לנאצים, או עמדו בצד ואכלו גלידה בעוד שהם עדים לרצח עם שלם שנקבר בקבר אחים, כמו שהתרחש בפולין, אם אני לא טועה.

    תהליך הדה-הומניזציה שהילה עברה במשפחתה, החל מרגע לידתה, כשהחלו לקרוא לה קווטרו, ועד האשמתה בהריסת שם ומוניטין המשפחה, במידה והיא תחשוף את אחיה הרוצח לעיני כל, גורם לכל הקורבנות שחוו התעללות כלשהיא בחייהם, להפוך למעין זומבים, שאולי חיים מבחינה פיסית, אך מתים מבפנים.

    הקורבנות נשארים עם תחושות האשמה עצמית רבות, ביטחון אישי ועצמי אפסיים, ושנאה תיעוב עצמיים עצומים, שלמרבה הצער ולעיתים קרובות מדי, מביאים אותם לידי התאבדות.

    לכן, בעיניי, חיות הטרף האלו וכל האנשים שעמדו מהצד ולא עצרו את הפשעים המזוויעים הללו, הינם רוצחים.

    שבת שלום וחג שמח לך ולבני משפחתך.

    • שרינה יקרה,
      כתבת לי כאן רגע לפני הימים הנוראים שנפלו עלינו. לו הייתי מגיעה להודעותייך הכה עמוקות ולתובנותייך המרגשות, ודאי הייתה לנו שיחה אחרת מעל גבי העיתון…
      ראשית אייחל לשלומך, כתבת שנולדת באשקלון ואת גרה בדרום ואני תקווה שאת ובני ביתך שלמים ובריאים.
      הדבר השני הוא להודות לך. קראת את הספר ואת הדמויות ואת מה שרציתי להביע כפי שייחלתי שיהיה כשיגיע לקוראים.
      ביום כזה, אני אמורה לכתוב בלוג נוסף ולהעלות עוד פרק ובפעם הראשונה מזה שבועות רבים אני מתקשה להמשיך וללכת.
      ובהקשר לכל הנפגעות בתוך המשפחה, הנושא של הספר והדברים שהעלית כאן, אני עוצרת וחושבת, מה איתן בימים אלו? האם הן נזנחות עוד יותר בעת מלחמה? כואב מאוד לחשוב על כך. חוסר האונים מקומם.
      מקווה שתמשיכי לעקוב אחר הפרקים הבאים עד לסיומו של הספר.
      ושניפגש כאן לאסוף את שברי המלחמה ולדון בספרות וספרים ונצא מהאיום הקיומי שנפל עלינו.
      שמרי על עצמך. ותודה שוב שהיית כאן וכתבת כדי לספר.

  2. היי לילי.

    רק לפני יומיים, נחשפתי לספר החשוב והמרתק שלך באתר הזה, ומהרגע הראשון,
    לא הצלחתי להפסיק את הקריאה.
    סיימתי לקרוא את כל הפרקים לפני שעה קלה, ואני מחכה בקוצר רוח לפרקים הבאים.

    אני לא ילידת העיר חיפה, אך הזכרת לי כמה דברים מילדותי, בעיר אשקלון.
    בדיוק כמוך, נולדתי וגדלתי בעיר עם ים,
    עד גיל 15.5, כשעברנו לערד.

    את אהבתי העמוקה לים, קיבלתי מאבי, שאהב להתבודד בשקט של הגלים ולדוג.
    ולמרות שכמעט טבעתי מס' פעמים בים ובבריכה, עד היום הים והמים עדיין מהווים תרפיה עבורי. חוץ מכל החוויות שלי בים באשקלון, הזכרת לי גם את כל משחקי הילדות ששיחקתי בשנות ה-80, כמו הגוגואים.

    השם שבחרת לתת לספרך, בת מספר ארבע, מיד יוצר סקרנות וחיבור עמוק לדמות הראשית, הילה, ולכל מה שהיא עוברת במהלך הספר. כי מלכתחילה, מהרגע שנולדה, משפחתה לא התייחסה אליה כמו בת אדם, עם מחשבות, תחושות, רגשות, מאוויים וחלומות משל עצמה, אלא כאל מספר נטו. הם הפכו אותה לרוח רפאים שקופה ואילמת, עוד לפני הפשע המזעזע שהיא עברה, והחמירו את מצבה, כאשר מנעו ממנה לזעוק, לצרוח ולחשוף לעיני כל את רוצח הנשמות, אחיה.

    המשפט "מה יגידו או מה יחשבו עלינו", יותר חשוב למשפחתה ולמשפחת קורבנות רבים, מאשר הקורבנות עצמם. וזה הכי כואב, כי זאת בגידה בעיניי בקורבנות.

    כשהתחלתי לקרוא את הספר, הוא מיד הזכיר לי וזרק אותי היישר לתוכנית הכואבת והמטלטלת בתוכנית החשיפות "המקור",
    על אחות שנאנסה ע"י אחיה, אך כל המשפחה אילצה אותה לשתוק במשך כל השנים, בשם המשפט הנ"ל – "מה יגידו או מה יחשבו עלינו". אך הקטע הכי מקומם וכואב בתוכנית, היה הקטע שהקורבן מגלה שכל משפחתה בגדה בה ובאימון שלה לאורך כל השנים, כשהיא המשיכה להיות בקשר עם האח שלה.

    הנושא שבחרת לעסוק בו כ"כ רלוונטי, חשוב ומטלטל. ולצערי הרב, הוא תמיד יהיה רלוונטי. מהרגע הראשון, נכנסתי עמוק לתוך הסיפור והדמויות העמוקות, והרגשתי כאילו חזרתי אחורנית לתקופה שבה העלילה מתרחשת. אהבתי מאוד גם את התקצירים שאת כותבת לפני כל פרק, כי הם גורמים לקורא לחשוב על נושאי הפרקים יותר לעומק ולקבל נקודות מבט שאולי לא חשב עליהן קודם לכן.

    האופן העמוק והחשוף שבו את מתארת כל דמות ודמות, גורם לי לחוש את מחשבותיהם, הרהוריהם, כאבם וייסוריהם, עד רמת העצב בגופי. הכתיבה העמוקה והקסומה שלך, גורמת לקורא להזדהות עם כל מה כל דמות עוברת בעוצמה רבה. במיוחד ניתן להזדהות עם מחשבותיה, תחושותיה, רגשותיה, כאביה וייסוריה של הדמות הראשית, הילה.

    תודה לאל, לא עברתי את מה שנשים, נערות וילדות עוברות בכל יום, אונס בתוך המשפחה, אך עדיין הרגשתי כאילו אני זאת הילה והילה זאת אני. כך גם הרגשתי כלפיי הדמות של ג'ון, יפית וכל שאר הדמויות אשר רצו להעניש את גוזל ורוצח הנשמות, אחיה.

    כך אני רואה חיות טרף כמוהו, שטורפים את התמימות, הביטחון האישי ואת החיים, של נשים/גברים, נערות/נערים וילדות/ילדים רבים כ"כ. כרוצחי נשמות תמימות וחפות מכל פשע, כי לא רק שהם פוגעים פיסית, נפשית ורוחנית בקורבנות, אלא הם גם מצליחים לצאת חלק מלעמוד לדין, ע"י זה שהם מאיימים שהם יהרגו את כל המשפחה של הקורבן, או מאשימים את הקורבן בפשע עצמו, או אומרים להן/ם שהם יהרסו את המשפחה כולה אם הם יתלוננו.

    ואם במקרה ובטעות מאמינים לקורבנות והם כן עומדים לדין, הקורבנות נאלצים לשחזר שוב ושוב ושוב את הפשעים שצילקו לעד את גופם, נפשם ורוחם, במשטרה, בפרקליטות ובבית המשפט,
    תוך כדי השפלות ושאלות חודרניות מדי.

    לצערי הרב, אנו רואים יותר ויותר את ההתחשבות הלא ברורה לי כלל וכלל, ברוצחי הנפשות האלו, בבתי המשפט בארץ, במקום לתמוך ולסייע לקורבנות להעמיד את הפושעים לדין, ולתת להם סיוע נפשי בסבסוד המדינה, ע"מ לנסות ולרפא את נפשותיהם המצולקות והמדממות.

    לכן, אני שמחה שיש אנשים כמוך, שהינם מגדלור אשר מאירים זרקור עצום על הנושא המטלטל והכואב הזה, שאותו צריך לעקור מהשורש.

    שבת שלום וחג שמח לך ולבני משפחתך.

  3. את אלופה. ניחנת במתנת אל. מצד אחד יכולת הכתיבה המיוחדת והמרגשת שלך! היכולת לקבץ אותיות למילים ומילים למשפטים המתחברים לפרק אדיר ונהדר. מהצד השני הרגישות הזו שבך לראות את עוולות העולם ולא לשבת בחיבוק ידיים אלא לעשות משהו להניע על מנת להניא מדברים נוראיים שיקרו שוב.
    תודה לילי על פרק נוסף שכתוב היטב. פרק שהתעמקות במילים מכניסה את הקוראים פנימה אל אותה הוויה כאובה ונוראית.
    תודה על קריאת השופר שאת מהדהדת החוצה.
    וג'ון? וואחד בל אמיתי. להתאהב בדמותו בכל קריאה מחדש
    חג שמח ושוב תודה

השאר תגובה

נא להזין את התגובה שלך!
נא להזין את שמך כאן

כל הכתבות בחי פֹה

להקת לווייתנים בחיפה ◄ צפו

(חי פה) - ביום שבת, 20/4/24, יצא ליאור אלפסי, עם ביתו שני ומספר חברים, להפלגה מול החוף השקט בחיפה. לפתע ראו השייטים להקה של...

בחול המועד פסח יוצאים למוזיאונים בחיפה בחינם

בחול המועד פסח כל עם ישראל יוצא לטייל: בפעם ה-19: מעל 170 אתרי מורשת, מוזיאונים, סיורים מודרכים ברחבי הארץ ועסקי תיירות מהדרום ייפתחו בחינם...

אולגה בסוב זכתה במדלית ארד באולימפיאדה האירופאית – גאווה לחיפה

הישג יוצא דופן לנבחרת הישראלית באולימפיאדה האירופאית לבנות במתמטיקה מדינת ישראל ומערכת החינוך מתבשרות בהישג מעורר השראה וגאווה של נציגות נבחרת ישראל במתמטיקה, שהשתתפו באולימפיאדה...

מכבי חיפה: "זה לא חג החירות כל עוד 133 חטופים עדיין בעזה" ◄ צפו בסירטון המצמרר

לפני שריקת הפתיחה של ניצחון משחק הבית של הירוקים מכבי חיפה נגד האדומים הפועל באר שבע באיצטדיון ע"ש "סמי עופר" בחיפה שנערך ביום שבת, 20.4.2024 הקרינה...

שכנה • סיפור קצר מאת אילן סגל

טוב שכנה טובה ממרגרינה טובה. בין הדברים בהם בורך האדם עם לידתו נמצאת גם הראיה. נכון שישנן שיטות שימור ותרגולת המשפרות ומוסיפות רבות ליכולות שלנו....