"אמרתי לה לבחור בפָמִילְיָה. אמרתי לה תקריב עצמה. ולמה אמרתי לה ככה?"

הקדמה למעבר לעונת הסתיו ופרק 32 בספר 'בת מספר ארבע' 

הייתי רוצה לחשוב, להאמין, שגם כשהורים עושים את הנורא מכל ולא עומדים לצד ילדם או ילדתם שנפגעו, שיש בהם חרטה. הייתי רוצה להאמין שהם מתייסרים באיזשהו אופן. לא בגלל שאני רוצה שמישהו בעולם הזה יסבול סתם אלא, בגלל שאני רוצה בכל מאודי לדעת, שאנשים יודעים מהו הדבר הנכון, המוסרי והאוהב לעשות. גם אם בחרו לא לעשות אותו.

כשכתבתי את דמותה של גברת סבן, אימהּ של הילה, שבחרה במראית עין של המשפחה על פני טיפול בבת שלה, היה לי קשה. היה מענה אפילו להיכנס לנעלי המחשבות והרגשות שלה ולכתוב אותה. ודאי היה קשה לחמול אותה, לנסות להבין. אבל זוהי מלאכת הכתיבה. גם את הנבל, גם את הפושעת, גם רוצח, אם רוצים לכתוב אותנטי – צריך לעטות את מעילם עלינו ולהיות קצת הוא או היא. 

כשהתחלתי לכתוב למגזין השבת כאן בחי פה תאגיד החדשות, לא ידעתי ולא יכולתי לתכנן, שבכל פעם שנעבור עונה בספר, זה יקרה גם בחיים. אם אתם זוכרים, עלילת הספר מתרחשת בשנת 1972, על פני ארבע עונות השנה. התחלנו בחורף, עברנו את עונת הקיץ וכעת אנו בפתחו של סתיו. פרק המעבר הוא קצרצר ולכן הוספתי גם את הפרק שבא אחריו, בו תוכלו להביט בנבכי נפשה של גברת סבן ולבטיו הקשים של האב פרנסיס.

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו. 

קריאה נעימה,

לילי

סתיו 1972

".Me estás avergonzando" את עושה לי בושות. זה הדבר הראשון שאמרה לי כשפקחתי עיניים בבית החולים. כאב לי כל כך. הבטן. וגם, שם. בלעתי את כל הכדורים האלה כדי שיפסיק לכאוב לי ועכשיו כאב יותר. הדוקטור אמר שהיה שם תינוק. תינוק? הרגתי את התינוק? 

"לוֹ סְיֶאנְטוֹ, מאמא." סליחה. ביקשתי סליחה. אסור לדבר. אני יודעת. דוסה לא תתחתן ויהיה כתם גדול עלינו, בגללי. למה לא נתנו לי למות? 

".Me querida hija" בת יקרה שלי, יכולתי לשמוע את פאפא. רצתי אליו לזרועות הארוכות שתמיד מתח גדול לצדדים. "פאפא, טֶה אֶקְסְטְרַנְיוֹ," צעקתי לו בהתלהבות שהתגעגעתי והנה אני קופצת לזרועותיו ונופלת. נופלת לאגם מלא דם. התעוררתי להמולה של אחיות ורופאים סביבי. דם. הכול דם. פאפא? איך הגיע אליי לחלום? דווקא היום מכל הימים? אולי הגיע כדי להזכיר לי להקשיב למאמא. הוא אהב אותה כל כך. אני לא יכולה לאכזב את פאפא. 

פרק 32

נרות בידיהם, סיימו הנזירות את שירת התפילה שהדהדה באולם. הן כיבו את הנרות ופרשו לעניינן. האב פרנסיס המשיך להביט ארוכות בפסלה של מריה הקדושה, שקוע במחשבות. האם זו הייתה טעות להביא את הילה למנזר? להפגיש אותה עם ג'ון בל? יהודייה ונוצרי, זה לא ילך. אולי אם תיטבל בכנסייה, אבל לא ראה אותה מוותרת על יהדותה. אודרי הקטנה אהבה את אבא שלה והוא אדם מסורתי. מבין כל הבנות היא זו שלא הפסיקה להתלוות אליו לתפילות בבית הכנסת.

ובכלל, מחשבת כפירה עלתה בו, האם היא חייבת לוותר על יהדותה? ולמה הוא חושב על הדברים האלה. ד"ר בל הבטיח לו שלא יממש את אהבתו להילה, והוא ידע שיעמוד במילתו. ובכל זאת, משהו לא נתן לו מנוחה. לא ייתכן שאהבה כזאת גדולה אינה מגובה בברכה משמיים. הוא תהה אם מצד הקטנה זו אכן אהבה או אולי רק הכרת תודה לרופא שלה.

אולם הוא ראה איך היא מביטה ברופא, איך עיניה מוארות כפי שלא היו שנים. בעיקר ראה איך החזיר אותה לחיים. לפני בואו של הרופא רק האמונה הגדולה של האב באל עזרה לו לא להרים ידיים. 

האם ג'ון בל אינו שליח האלוהים? תודה לאל שהצליח להציל אותה באותו לילה. ואם זו לא שליחות, אז מה כן? הוא לא רצה לחשוב מה היה קורה לולא היה הרופא מוצא אותה בזמן. מספיק הרגיש אחראי כשאח שלה הופיע ליד המנזר. מה הוא מחפש כאן? ואיך ידע שהיא כאן? והכי מטריד, איך הוא, כומר שאמור לחמול כל אדם, מתקשה להתגבר על רצונו להשליך את עמית סבן לכלא.

מעולם לא חש כעס כזה על אדם. הוא מבוגר, מנוסה, וכבר סלח על הרבה עוולות שאליהן נחשף במהלך השנים. איך יסלח לזה שפשע כך ולא מבקש מחילה לעצמו. הוא מיהר לכרוע על ברכיו ולבקש את סליחתו של האל על מחשבות הכפירה הללו.

האב פרנסיס סיים את תפילתו, קם על רגליו והסתובב כדי לכבות את שני הנרות שדלקו על שולחן התפילה. הוא שמע רחש מהספסל בקומת הכניסה ותהה אם זו האחות קתרין. מאז אותו לילה היא חווה קושי רב, ולא משנה כמה אמר לה שזו לא אשמתה והאל סולח, עדיין הגיעה לתא הווידוי לבקש מחילה. הוא הסתובב שוב אל פסל הבתולה, הצטלב וירד לקומת הכניסה. כשפתח את הדלת וראה מי מחכה לו הזדקף במקומו. מה מביא אותה לכאן?

"גברת סבן?" היא ישבה שפופה, כפות ידיה השלובות זו בזו לא הסתירו את הרעד שאחז בהן. "קרה משהו, גברת סבן?" הוא התקרב אליה והתיישב על הספסל לידה.

"אני," גמגמה והשתתקה. היא כנראה יודעת שהילה הייתה כאן. אולי היא חושבת שהיא עדיין כאן. הוא לא יכול לעזור לה בזה.

"נוֹ סֶה. לא יודעת מה עושה כאן." היא התנשמה כמה פעמים לפני שהמשיכה, "נסעתי באוטובוס לוואדי. תמיד הוא עושה מעקף ונוסע מכאן. וראיתי את המנזר וחשבתי שאולי אתה פה. פֶנְסֶה, חשבתי, אני יכולה לדבר איתך. כי. כי אני לא יכולה ללכת לרב עם זה."

לו הייתה קתולית היה שואל אותה אם תרצה לדבר בתא הווידוי, אולם אין לזה משמעות מבחינתה. ואולי בעצם זה מה שהיא חושבת? שאם היא תספר לו דברים כאן בכנסייה, הם יישארו רק ביניהם?

"בסדר, גברת סבן. את יכולה לשוחח איתי על מה שתרצי. אני כמובן אנסה לעזור כמיטב יכולתי. אני רק, אממ, מופתע. מעולם לא היית כאן בכנסייה. למה עכשיו?"

"נוֹ סֶה. לפני שבוע חלמתי. ראיתי עצמי נופלת בהר, כל הדרך, מכאן עד הים. כל הזמן היה השער של המנזר שלך ו… אף פעם לא חלמתי ככה. ניסיתי לשכוח זה. ואז האוטובוס נסע כאן ומצאתי עצמי בשער. הייתה monja נחמדה, אמרתי לה אנחנו שכנים והיא שמה אותי כאן, אצלך." 

לפני שבוע הילה נעלמה. בכל זאת, אף שאכזבה את בתה, אלוהים שלח לגברת סבן מסר. נסתרות דרכי האל.

"הבן שלי, עמית, הוא אמר משהו." האב פרנסיס התפלל לבתולה שתיתן לו כוח להקשיב, להיות סבלני, ויותר מהכול יש כאן מידע חשוב בנוגע לאודרי הקטנה. אם האח שלה אכן מרחרח סביב המנזר, חשוב שידעו את זה. גברת סבן בחנה אותו לפני שהמשיכה. "הוא אמר היא פה. הוא ראה קוואטרו כאן." עיניה נמלאו דמעות. "הבת שלי פה, האב פרנסיס?"

למרות מה שעשתה עדיין חש חמלה כלפי גברת סבן. אלמנה שגידלה את ילדיה לבד מאז נפטר בעלה. וכן האמין שהיא אוהבת את הילדים שלה. אולם לא יכול היה לספר לה הכול. זה עלול לפגוע בהילה. "הבת שלך לא נמצאת במנזר הזה." זאת הייתה האמת.

בכייה גבר והוא הושיט לה את הממחטה שלו. היא נענעה בראשה והוציאה אחת מהתיק שלה. "אני תמיד בוכה. אני תמיד בוכה על הבת שלי." היא לא ידעה שהוא ביקר את הילה בבית החולים, היא לא ידעה על הקשר עם יפית ולכן לא יכול היה אלא להקשיב לה. הוא לא יכול לסגת בו מהבטחתו ליפית ולהילה. רווחתה של הקטנה הייתה לפני הכול.

"אני מצטער לשמוע גברת סבן. את יודעת שאני אוהב את הילדים שלך ובייחוד את אודרי הקטנה. היא שובת לב." הוא נבהל כשהתחילה לבכות בקול רם, לא ממש הופתע כי ידע מה אירע, אך לא ציפה שתשתף אותו כך. הוא לא ציפה שגברת סבן המסורתית תיכנס בשערי כנסייה ותבוא לשוחח עם כומר.

אולי זה רצון האל אחרי הכול. זו שותפות שנכרתה בין בני אדם והיא מעבר לדתות. אין שום איסור בדת הקתולית לאהוב ולחמול ולעזור לבני אדם באשר הם. והוא ידע שגם אם היה זה מהלך יוצא דופן, את מצוות האל עשה כשלקח תחת חסותו את הקטנה.

"אני פשעתי. פשעתי ואלוהים לא יסלח לי. נוּנְקָה. אף פעם."

"אני חושב שאת ממעיטה בערכו של האל, גברת סבן. האל רחום מאין כמוהו ואני יודע שגם אלוהי היהודים כזה."

"יש דברים שאין עליהם מחילה. כתוב 'לא תרצח' ואני רצחתי." המילים בקעו בוכיות מפיה. "אני רצחתי את בתי במו ידיי, ואין לסלוח לי על זה. גם אם האל יסלח, אני לא אסלח לעצמי." היא נעה במקומה קדימה ואחורה כמתפללת, עיניה עצומות והיא בוכה ללא הפסק.

"האל ינחם אותך ואותה. תמיד יש לו מקום למי שחוזר אליו."

"איך יחזור אליו? אין כאן תיקון. אתה אפילו לא שואל מה עשיתי. אם ידעת, לא היית נחמד אליי כל כך. היית זורק אותי מהכנסייה. לא מגיע לי לשבת פה."

"גברת סבן, דעי שתמיד יש לך מקום כאן. את מוזמנת לשבת בחיק האל כמה שתרצי. אין לי זכות לזרוק מכאן, כדברייך, אף אדם המבקש את קרבתו. המקום הזה אינו שלי, זה בית האלוהים."

"אני חשבתי שאם לא נגיד לאף אחד, שאם אני לא פֶנְסֶה, זה ילך. חשבתי שאולי זה היה יֵצר פעם אחת. וגם לא נתתי לה להתלונן. אמרתי לה לבחור בפָמִילְיָה. אמרתי לה תקריב עצמה. ולמה אמרתי לה ככה? נוֹ סֶה. אני לא יודעת מה חשבתי. והיא ניסתה. אתה יודע שהיא ניסתה, ל… ל… ללכת. היא ניסתה למות. כי אני כבר הרגתי אותה. הרגתי החלומות שלה. אני הרגתי את בת שלי.

ואני מעדיפה שאני אמות. והייתי כבר מתה, אני אומרת לך, הייתי כבר מתה, אבל הבנתי משהו. הבנתי משהו ביום ההוא שאיבדתי אותה לגמרי. הבנתי שיש לי עוד בנות לשמור עליהן. איתה לא הצלחתי. איתה פשעתי. איתה חטאתי. אבל אני מנסה." היא השתנקה ובכתה בקול גדול שהרעיד את חלונות הכנסייה.

"אני מנסה להישאר כאן לשמור על הבנות הקטנות שלי. אלוהים נתן לי הרבה ילדים, אבל נתן לי את הניסיון הרע הזה, ואני לא עמדתי בו. אכזבתי את הבת שלי, אכזבתי את אלוהים, אכזבתי את המָרִידוֹ שלי, הבעל שלי, שמתהפך בקבר מאז." האב פרנסיס עטף את ידיה. הוא לא שאל שאלות ולא אמר דבר. היא הייתה צריכה מישהו שיקשיב לה, מישהו שלא ישפוט אותה. משום מה לא חשבה שתמצא את זה אצל הרב, אבל מה זה משנה, זה בדיוק התפקיד שלו.

דקות ארוכות בכתה עד שנרגעה מספיק והתיישרה במקומה. היא משכה שוב באפה והביטה בו בעיניים אדומות ודומעות. "נוֹ סֶה למה אני שואלת אותך השאלה זאת. אבל החלום שלי ו… הרגשה שלי בבטן, אני חושבת אולי אתה יכול לענות. אולי אתה יכול להרגיע אותי קצת." הוא הנהן קלות והמתין לה שתמשיך. "קוואטרו, היא בסדר? אתה יודע להגיד לי אם, אם היא, אם היא לא ניסתה עוד פעם? למות?"

זאת הייתה שאלת השאלות. האם יוכל לענות לנפש מעונה זו ולשחרר אותה מעט מייסוריה? ובאיזה מחיר? ומה בדיוק יוכל לומר לה כדי שאף אחד מהצדדים לא ייפגע? האב פרנסיס הביט שוב בפסל הבתולה וביקש הכוונה. הוא רצה לעשות את הדבר הנכון. 

"בבקשה, אם, אם אתה יודע," התחננה אליו גברת סבן.

"אודרי הקטנה, היא בידיים טובות גברת סבן," אמר לה לבסוף, מביט בעיניה, רואה את ההפתעה, אולם בעיקר את ההקלה הגדולה. זה היה הדבר הנכון, להרגיע אותה. היא קמה ממקומה והוא אחריה. היא ניגבה שוב את עיניה, הביטה בפסל הבתולה ואז בו.

"לעולם לא אוכל להחזיר לך על מה שעשית בשבילנו. על מה שעשית בשבילה. אני פשעתי איתה, אבל כנראה אלוהים שולח מלאכים כשצריך. גְרַאסְיָאס שהיית האַנְחֵל של הבת שלי."

האב פרנסיס כבר לא ענה לה על כך. הוא ידע שהיא קיבלה מה שהייתה צריכה כשהופיעה כאן הערב, וזה היה מספיק.