"יגון ממית לא פחות מסרטן. הוא חייב להציל אותה. הוא חייב לרפא אותה." • פרק 24 בספר 'בת מספר ארבע'

הקדמה לפרק 24

למרות הקושי בטיפול במחלות ברורות ופציעות נראות לעין, הרפואה יודעת לומר 'יש כאן חתך', לנקות את הפצע, לתפור, לחבוש ולהשאיר לגוף לגדל תאים מרפאים ולשקם את עצמו. אולם בכל הנוגע לציפור הנפש, היא יודעת להסתתר, להחביא ולחסום את כל מה שיגיע מבחוץ, במטרה לבודד את עצמה מפגיעות. אך בעוד היא מגינה על עצמה מהרע, היא גם לא מאפשרת לטוב להיכנס. קשה לבטוח. קשה. ודאי כשהאדם שבטחת בו ביותר פצע את ציפור נפשך.

לאחר תהליך של חודשים רבים, גיבורת הספר שלנו, הילה סבן, פותחת את הסורג בפני ד"ר ג'ון ריצ'רד בל. הוא מוצא שם כאב אך מוצא גם הרבה יופי. את הקרבה שהוא חש כלפיה הוא מחפש במחוזות סיפוריה את ילדותה ואהבותיה. כך, בפרק שלפניכם, הוא יוצא אל שכונת הדר ותיאטרון חיפה, שם מצפה לו הפתעה ולכם, דמות חדשה להכיר. 

כדי להבין מדוע ג'ון מרגיש צורך לצאת אחרי כל סיפור ומקום שהילה מספרת לו עליו, שאלו את עצמכם – קרה לכם פעם, שהייתם מאוהבים כל כך, עד שכל מה שהיה קשור למושא אהבתכם עניין אתכם? פתאום אתם אוהבים כדורגל, שפעם שנאתם, רק בגלל שהוא אוהב. לפתע ארכיאולוגיה מרתקת אתכם רק כי היא מוצאת בה עניין. כשהאהבה מציפה, כל דבר שקשור באהוב נעשה חשוב לנו. ברגעי ההתאהבות אנחנו רוצים להתבונן בחיים דרך עיני האהוב. רוצה לדעת למה? כובע. 

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו.

קריאה נעימה,
לילי

פרק 24

ג'ון ירד מהאוטובוס בתחנה של רחוב הרצל בהדר. עד כה לא הגיע לחלק הזה של העיר. כל שידע על האזור היה מסיפוריה של הילה. בכל פעם שפתחה את ליבה וסיפרה לו עוד מעברה, הרגיש צורך כפייתי לחפש את אותו מקום שצפן בתוכו משהו ממה שהייתה. 

אנשים התרוצצו ברחוב, רוכלים ניסו למכור לו את מרכולתם בדיוק כמו ברחוב העצמאות למטה בעיר התחתית. היו גם קבצנים שישבו ליד רחוב בלפור. הוא המשיך במעלה הרחוב, מרגיש במבטי האנשים. לא הייתה להם בעיה לנעוץ עיניים. לאנשים בישראל יש כללי נימוס משלהם. בהתחלה חש אי-נוחות, אחר כך מצא שהוא דווקא אוהב את הישירות הזאת.

הוא ביקש הכוונה מעובר אורח, שירק על הרצפה והמשיך בדרכו כששמע את האנגלית של ג'ון. כן, הוא כבר למד שיש ישראלים שלא אוהבים את האנגלים עוד מהימים ששלטו על ישראל, בעיקר המבוגרים שביניהם. הוא פנה למישהו שנראה בשנות העשרים לחייו ושאל איך להגיע לתיאטרון חיפה. הוא דיבר בעברית אבל הבחור, לשמחתו, התאמץ להסביר באנגלית.

בסיכומו של דבר שוחחו די הרבה. הבחור למד הנדסת חשמל במה שהם קוראים 'טכניון', שזה כמו קולג'. הוא התעניין מאוד בלונדון וכמרבית הישראלים גם הוא שאל אם ג'ון פגש את המלכה ברחובות לונדון. כשנפרד מהבחור, ששמו ישראל כמו שם המדינה, והחל לטפס במעלה רחוב בלפור, תהה איך היה מרגיש אם היו קוראים לו 'אנגליה' ומייד העווה את פרצופו. איכשהו 'ישראל' נשמע טוב יותר.

ג'ון לא ידע מה ציפה לפגוש בתיאטרון בצהרי היום. למה בכלל נסע לשם? טוב, הוא ידע למה. זה היה מקום שעורר ניצוץ בעיניה, גם אם כבה כמו שהופיע. התיאטרון היה חשוב להילה. היא רקדה שם. כמה היה נותן כדי לראות אותה רוקדת. עכשיו, משחווה טעימה מיכולתה על הסירה של צ'רקס, רצה עוד. היא ידעה לרקוד טנגו ארגנטינאי, שנדמה בעיניו כריקוד כה אקזוטי. הוא הכיר בלט, למד כמצופה ריקודים סלוניים, גם טנגו, אבל אלה לא היו חושניים כמו הטנגו הארגנטינאי שריגש אותו.

החופשות של האנגלים היו לרוב בספרד, ואין משהו שחיכה לו יותר מהופעות הפלמנקו והטנגו שאליהן היה מלווה את אימו כי אביו לא חשב שהן ראויות. הוא ואימו היו ממוסמרים לכיסאות כבר מהכניסה הדרמטית של הרקדנית, שמעין זרם חשמלי היה בינה ובין הגבר שהמתין לה.

כשהתאחדו השתחררה אנחת רווחה, ואחר נטען האוויר באנרגיה שהתגברה עם תנועותיהם לריקוד אהבה ארוטי. והילה רקדה טנגו. הוא ניסה לדמיין אותה, פרח אדום בשערה האסוף, ורגליה מטופפות מרחפות על רחבת הריקודים. כאב לו לחשוב שסביר שלא יראה אותה רוקדת טנגו לעולם. הריקוד נקשר אצלה למשהו רע, והוא קילל בליבו את זה שלקח ממנה את האהבה הזאת, את תחושת השחרור שדיברה עליה כשסיפרה איך הרגישה כשרקדה, איך הייתה מביעה בתנועות את מה שלא יכלה לומר במילים.

הוא קילל את עמית סבן שלקח את זה ממנה. אוֹ הֵל, אַיים גואינג דאוּן. אילו מחשבות על המטופלת שלו, כבר מזמן אינן במקומן. הוא היה כמכושף, בלי יכולת לעצור את רכבת הרגשות הללו, גם אם היה רוצה.

ג'ון ידע שהוא פוגע רק בעצמו. לומד עוד עליה, מבקר במקומות שביקרה, אוכל את האוכל שאכלה. בכל פעם כזאת התקרב אליה יותר ואסף עוד מידע שיענה אותו כשיהיה רחוק ממנה, הרחק מישראל. אבל כעת הרגיש הכי חי שהרגיש אי פעם. גם עם סילביה לא חש תחושות כאלה. אולי כשהיה מנגן ושר, או בעבודה כשהיה מקרה מעניין במיוחד. כמו עכשיו למעשה.

האם הילה היא רק מקרה מעניין במיוחד? אולי זה הרצון שלו לעזור לה. לא, זה לא רצון, זו מחויבות כפייתית.

הוא לא יכול לקבל את האפשרות שמצבה לא ישתפר. הניסיון שלה לקחת את חייה לא יכול לחזור על עצמו לעולם. הוא נשבע לעצמו שעד סוף השנה הזאת, עד שיחזור לאנגליה, הילה תהיה בריאה מספיק כדי לצאת אל העולם שמחוץ לכותלי המנזר. היא תקבל את החיים שלה בחזרה. ואם זה תלוי בו, היא תקבל חיים טובים יותר.

סילביה מתה מלוקמיה. לא היה משהו שיכול היה לעשות למענה. הילה סובלת ממשהו אחר. אבל יגון ממית לא פחות מסרטן. הוא חייב להציל אותה. הוא חייב לרפא אותה. אלוהים. בטח יגיע לגיהינום על זה, כך היה אומר לו דוד מרטין אם היה מגיע אליו לתא הווידוי. הוא אוהב אותה, כמה הוא אוהב אותה, והוא לא צריך עונש או גיהינום. הוא כבר בסוג של גיהינום. הוא יודע שאף פעם לא יוכלו להיות יחד, גם אם תבריא. הוא והיא לא יכולים להיות זוג.

עכשיו, כשהוא כאן, לא באמת ידע מה לעשות עם עצמו. למה הגיע לתיאטרון באותו יום ובאותה שעה שהייתה רוקדת כאן? אולי בכלל אין כאן חוג יותר. יתרה מכך, היא לא כאן. אז למה בכל זאת? ג'ון לא ידע לענות לעצמו. הוא כאן עכשיו. ויש כאן תלמידות צעירות, אולי בנות אחת עשרה אולי שלוש עשרה. היה יום שמשי והן ישבו ברחבה שמחוץ לתיאטרון ופטפטו בקולניות. חלקן אכלו כריכים, חלקן עשו תרגילי מתיחות, לבדן או בזוגות, כנראה לפני השיעור.

מחול מודרני, זה מה שלמדה כאן הילה. הוא חייך, ניסה לדמיין אותה אחת מהחבורה. הוא לא רצה להיתפס כתימהוני ולכן נכנס לראות אילו הופעות צפויות. הוא לא תכנן להגיע להופעות, אבל התעניין מה מעלים בתיאטרון ישראלי. עמדת הקבלה הייתה ריקה. ליד לוח מודעות גדול זיהה את אחת הכרזות כ'המלט', השאר היו ככל הנראה הפקות ישראליות.

"אפשר לעזור?" שאלה אותו מישהי בעברית.

הוא הסתובב אל אישה מבוגרת, חביבה ונמרצת, ושאל אותה אם היא דוברת אנגלית. לפני שהספיקה להשיב שמע קולות צחוק מאחוריו. שתי נערות רקדו טנגו, אחת בתפקיד הבן המוביל והשנייה מובלת, והן מחייכות מאוזן לאוזן לקול שירתן של חברותיהן ומחיאות כפיים. ג'ון לא הבין למה, אבל משהו בתוכו התרגש. אפשר לחשוב שרק משפחת סבן רוקדים טנגו. הנערות היו מוכשרות, בייחוד זו שרגליה קישטו את הצעדים הבסיסיים בתנועות של שמיניות מהירות. הן צחקקו והשתובבו.

"ויקי, בואי…" הוא לא הבין את שאר המשפט שאמרה אחת הבנות, אבל הנערות הפסיקו לרקוד.

הוא הסתובב בחזרה לאישה שפנתה אליו והיא הביטה בו בצער ואמרה, "נוֹ אנגלית." אפילו את המילה אנגלית היא אמרה בעברית.

"איי סְפִיק אינגליש," אמרה אחת הרקדניות.

"יופי," הוא הכיר את המילה הזאת, אבל שוב האישה דיברה מהר מדי והוא לא הצליח להבין.
"גברת קימלשטיין רוצה לדעת איך היא יכולה לעזור לך," תרגמה ויקי.
"רציתי לראות אם יש הופעה בקרוב." המציא.
"יש ביום שלישי בערב הצגה, אבל היא בעברית. כל ההצגות בעברית."

"אווו." הוא העמיד פנים שהוא מאוכזב והגברת התנצלה והמשיכה לעיסוקיה. "איך את מדברת אנגלית כזו טובה?"
"אחותי לימדה אותי." שוב פעימות הלב.
"חשבתי שלומדים בבית הספר."

"לומדים, אבל לא מתאמנים מספיק בדיבור. אחותי הייתה מדברת איתי אנגלית בכל יום. ככה למדתי."

"והטנגו? גם אחותך לימדה אותך? את רוקדת יפה מאוד."

"אני לא מספיק טובה." הניפה יד בביטול. "אף אחד לא מספיק טוב כמו קוואטרו. אחותי היא הרקדנית הכי טובה שיש, גם בארגנטינה." היא אמרה עוד דברים אבל הדם שלו הרעיש באוזניו. לא. איך ייתכנו כל צירופי המקרים האלה. נכון, הוא הגיע לכאן כי הילה אמרה לו שלמדה במקום הזה, אבל איך קרה שברגע זה ממש אחותה הקטנה פה. הוא חייב להירגע ולהמשיך לשוחח איתה, רצה לדעת דברים, הרבה דברים.

"קוואטרו? זה ארבע בספרדית, לא? ככה קוראים לאחותך?"

היא צחקה. "לא, לא, קוראים לה הילה, אבל לאימא שלי יש שש בנות, אז היא קוראת לנו לפי הסדר שנולדנו. אני סייס. השישית." מיי גאד.

"את לומדת כאן טנגו?"
"לא, כאן לומדים רק מחול מודרני ובלט. אני רוצה להיות כמו קוואטרו, גם היא למדה כאן. אני מתאמנת הרבה בטנגו כי אם אדע מספיק טוב אולי אוכל להצטרף ללהקה, ואולי ניסע לאנגליה ואז אוכל לראות אותה."

"היא באנגליה?" בקושי יצאו לו המילים.

"כן. יום אחד הייתה חולה ואז לקחו אותה לבית חולים ושם, לא תאמין, פגשה מישהו שהזמין אותה לאנגליה לרקוד בלהקה. והיא תמיד רצתה ללמוד שם. בשביל זה למדה טוב את השפה האנגלית. וזה קרה כזה מהר שאפילו לא חזרה הביתה להיפרד."

פניה נפלו וליבו צנח יחד עם שלה, אבל היה מוכרח להודות שיפית או דוסה, כמו שהילה קראה לה, עשתה עבודה טובה בסיפור הכיסוי. "אני רק לא מבינה למה היא לא שולחת גלויות. אבל לפעמים היא מתקשרת לדוסה ומספרת מה שלומה. אם תיסע חזרה לאנגליה אז תחפש אותה ובטוח תראה את ההופעה הכי טובה שאי פעם ראית." ג'ון בלע את רוקו והנהן.

"ויקי!" החברה שלה קראה לה והוא ראה שהיא מצביעה אל מחוץ לתיאטרון לכיוון אישה גדולה שהתקרבה לכניסה.

‫"אווווו," ויקי אמרה. "אנחנו צריכים לסיים את השיחה. אימא שלי באה ללוות אותי. אם היא תראה אותי מדברת איתך היא תשתגע. מיום שקוואטרו נסעה הבית כאילו התהפך לגמרי. היא לא נותנת לי לנשום. לכל מקום היא מלווה אותי ואם היא תופסת אותי מדברת עם בנים היא מתחילה לצעוק." צחקה בייאוש. "איזה בושות היא עשתה לי פעם כשאיזה מישהו מסכן ברחוב שאל איך מגיעים לבנק הפועלים. היא כמעט הרגה אותו. אסור לתת לה רישיון לאקדח, אני אומרת לך. איך קוראים לך בכלל? אני מברברת ואתה כבר מכיר את כל המשפחה שלי ולא שאלתי אותך."

‫"ג'ון." הוא חייך למשמע צרורות המשפטים שאמרה במהירות רבה, אף יותר מקודם, כאילו רצתה להספיק הרבה לפני שאימא שלה תבוא. הוא ניסה לא לרעוד כשחשב שאימא של הילה תיכנס לכאן עוד מעט וניסה לא להסיט את מבטו לכיוונה. הוא התמקד בוויקי. "ואני חושב שכדאי להקשיב לאימא שלך. היא בוודאי רק רוצה בטובתך." הוא שמח לשמוע שלפחות על בתה הקטנה היא כן שומרת.

"אתה אומר את זה רק כי ככה מבוגרים מדברים. אבל בסדר, שיהיה. אני כן אוהבת את תשומת הלב שהיא נותנת לי. זה לא היה ככה פעם. עכשיו יש לה זמן אליי, אז אני מניחה שזה לא רק רע. טוב, ג'ון! איזה שם אנגלי." היא צחקה בקול. "כדאי שאתרחק ממך, לפני שאימא שלי תכה אותך." היה לה צחוק מתגלגל שהדביק גם אותו.

"ביי! מצטערת שאין כאן הצגה שמתאימה לך. אבל אל תשכח לחפש את אחותי באנגליה. קוראים לה הילה סבן. ואם תראה אותה אז תגיד לה שאני מתאמנת כל יום להיות הכי טובה כדי שיום אחד אוכל לפגוש אותה שוב." היא ירתה צרורות של משפטים ואת האחרונים אמרה לו תוך כדי הליכה לאחור. המחשבה על הילה ועל אחותה הכאיבה לו.

הוא אילץ את עצמו לחייך אליה חיוך מבטיח, לנופף בידו ולהודות לה. הוא לא הספיק לראות היטב את אימא שלהן, מלבד המטפחת שעל ראשה והסל שבידה. ויקי יצאה אליה עוד לפני שנכנסה. הן התחבקו ושוב נשבר לו הלב על הילה. אחרי כן הסתובבו והלכו משם והוא אילץ את עצמו להתעכב בתיאטרון כדי לא לעקוב אחריהן, כפי שרצה. 

ג'ון לא ידע מה חשב שימצא כשבא לכאן, אבל עכשיו, כשזה קרה, ידע שזה בדיוק מה שחיפש. את הקשר להילה. ויקי, כמה חיוּת יש בילדה הזאת. הוא קיווה שיום אחד תחזור להיות חלק בחיים של הילה. מדהים כמה שונה ויקי, בשערה האדום כאש ובעיניה הירוקות הבורקות. לולא ידע שהיא אחות של הילה, לא היה מנחש. כל כך הרבה לקח מהן עמית סבן הנתעב. לא רק מהילה, שבה פגע הכי הרבה. גם מאחיותיה לקח את אחותן. ארור אתה, עמית סבן.