ממתק לשבּת• הפרק השביעי מתוך הספר 'בת מספר 4' ○ לילי מילת
להתחיל מחדש. כשהטלפון או המחשב מחליטים לא לשתף פעולה, הדבר הראשון שעושים הוא אִתְחוּל. הרבה מהתקלות מסתדרות כשמאתחלים. כמה פעמים בחיים היינו רוצים למחוק דברים, לחשוב שהם לא קרו, שהם לא חלק מאתנו, שאם רק נוכל להתחיל מחדש הכול יהיה טוב יותר. לפעמים דברים קטנים, יומיומיים, כמו דברים שאמרנו והרגשנו מובכים או כשאני חושבת על מי שנתתי בהם אמון שלא הצדיק את עצמו. לפעמים דברים גדולים, כל אחד והסיפור שלו, כל אחת ומה שאיבדה.
למרות הטריקים של מוחנו, אנחנו לא יכולים למחוק. באיזשהו מקום בראשנו, בליבנו, בתת מודע או בסמוך למודע, הדברים נשארים. כל דבר ועניין שחווינו הם סך כל מה שעשה אותנו לאדם שאנחנו היום. אנחנו כן יכולים לבחור עם מה יוצאים ליום חדש. שילמנו דמי לימוד על מה שעברנו, לעיתים תשלום גבוה מאוד. מוטב לפחות שנצא עם משהו טוב ביד – ידיד שהראה פניו בעת צרה או תובנה שמלווה את חיינו לטובה. ניתן לומר כי בכל פעם שאנחנו מתעוררים לבוקר נוסף, יש לנו התחלה חדשה ויש אומרים שכל רגע הוא מקום בו אנו יכולים להתחיל שוב.
הילה סבן הייתה רוצה התחלה כזו, הייתה רוצה לשכוח את כל מה שקרה לה בבית בו גדלה. היא רוצה לשכוח גם את הטוב, כי הוא מהול ברוע הפגיעה. היא גם לא חושבת טובות על עצמה ומסתתרת תחת קוד השיחה העברי, כדי שד"ר בל לא יבין באמת מה קרה לה, כי היא מאמינה שהיא זו שצריכה להתבייש. הדרך לריפוי היא ארוכה-ארוכה, אנחנו צועדים בה. הישארו לעוד פרק בספרי, בת מספר ארבע.
בפרק השביעי הקשר בין הילה לד"ר בל מתעמק. אנחנו מקבלים שיר ביטלס נוסף, אחד האהובים עליי והצצה לתרבות הארגנטינאית, איתה גדלה הילה, דרך השפה ושיר ילדות. גם הקשר בין יפית לד"ר קליין מקבל עיניים רעננות וניכר שלרופאים יש, כל אחד בדרכו, השפעה מבורכת על האחיות, שמצאו את עצמן בודדות אחרי שכל חייהן גרו עם משפחה גדולה. נושא נוסף שעולה בספר הוא היחסים המיוחדים האופייניים לחיפה הרב תרבותית, בין היהודים לנוצרים. זה לא דבר חריג בעיר הכרמל שנוצרים, יהודים ומוסלמים יחלקו יחסי שכנות טובים. כך, הכומר פרנסיס, שכנם של משפחת סבן, מגיע בדאגה לביקור חולים ומפיח עם בואו תקווה חדשה.
מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו.
קריאה נעימה.
פרק 7
"קרה לך פעם שרצית לעקור את חייך מעצמך ולהתחיל מחדש? את הזיכרונות, את השפה, את כל מי שאהבת פעם? הייתי רוצה להיוולד מחדש, ללמוד לדבר שפה אחרת, שהיא לא עברית ובטח לא ספרדית. אולי להיות אנגלייה כמוך. גם באנגליה עושים לילדות מה שעשו לי, ג'ון?"
הילה העזה יותר. בכל יום ושבוע שחלפו אמרה לו דברים שלא הייתה אומרת אפילו לעצמה כשהיא לבדה. היא סיפרה ודמיינה שהוא מבין אותה, ולמרות מה שאמרה הוא לא שפט אותה. היה ברור לה שזה מגוחך. ברור שאף אחד לא יכול להבין. בטח לא לחבב אותה כמו שהיא. ומה אכפת לה בכלל מה ד"ר ג'ון בל חושב עליה. אולם היא ידעה בליבה שכן אכפת לה. ד"ר בל בעיניו הטובות, ד"ר בל באצבעותיו הארוכות הפורטות על הגיטרה, ד"ר בל בשרווליו המקופלים, למרות החורף, החושפים את גון עורו האנגלי החיוור. ד"ר בל בשערו בצבע החול ובעיניו שהזכירו ים, ד"ר בל הגבוה, החתיך. היא צחקה על עצמה איך בימים הראשונים בכלל לא שמה לב למראה שלו, איך יכלה לפספס. לא בכל יום פוגשים איש כזה, ועוד במנזר. כן, היה לה אכפת מה הוא חושב עליה, אחרת לא הייתה טורחת לדבר אליו בשפת סתרים.
"אני רוצה לצאת לגינה כמו שהצעת, אבל אני פוחדת. להיות כלואה כאן, זה נותן לי ביטחון. מגוחך, אני יודעת. אבל כמו שאני לא יכולה לצאת מכאן, אף אחד לא יכול להיכנס. אתה מבין? אם הייתי ישנה בחדר כזה בבית שלי אולי לא היו לי מבקרים לא רצויים." היא נרעדה כשחשבה על מה שאמרה. למה היא אומרת לו את הדברים האלה. זה לא עושה לה טוב.
"פליז, פליז גו און." והוא רוצה עוד. בסדר. אם זה מה שהוא רוצה, זה מה שיקבל.
"אני דוברת שלוש שפות. על בוריין, ד"ר בל."
"ג'ון," הוא ענה, והיא הופתעה לרגע ונזכרה שביקש ממנה לקרוא לו בשמו. אולי זה קטע של הטיפול, שתרגיש נוח יותר. היא לא ידעה למה באמת ביקש זאת, אולם היה לה נעים לדעת שזה מספיק חשוב לו עד שיפסיק את שטף דיבורה.
"אממ, ג'ון. אז אני דוברת עברית, ספרדית, אנגלית, הנה, אמרתי את זה. אני יכולה לדבר איתך בקלות בשפה שלך. ואולי יום אחד גם אעשה זאת. אבל בינתיים אתה הכותל שלי. אלוהים שמאחורי הקיר. במקום פתקים אני מדברת איתך בקוד עברי־עברי.
אתה יודע מה הזיכרון הראשון שלי? לא אימא שלי ולא אבא שלי שם. מכל האנשים בעולם, דווקא אותו אני זוכרת. זה לא משהו כזה חשוב. אני זוכרת את עצמי יושבת בנדנדה בגן ליד הבית והוא מנדנד אותי. דוחף את הנדנדה שוב ושוב ושר לי בספרדית שיר ילדות שאהבתי, Arrorro mi niño.
איך אפשר לאהוב מישהו, ולשנוא אותו באותה מידה, ג'ון? ולמה דווקא כשקשה, אני זוכרת את כל הרגעים הטובים איתו? אני לא מצליחה למצוא שקט בתוכי, אני לא מבינה את עצמי בכלל. פושע זה פושע. אנשים שעשו רע כזה לא ראויים שיזכרו להם את הטוב. אבל אני זוכרת ג'ון, me" acuerdo." עכשיו בכתה בספרדית. הכול התערבב לה.
".I remember John, and all I want is to forget"
There are places I'll remember, all my life though some have changed. Some"
"…forever not for better, some have gone and some remain
"לכל דבר יש לך שיר, ד"ר בל, תרופה לכל בעיה." הוא נעץ בה מבט נוזף על השימוש בד"ר בל אבל חייך אליה והמשיך לשיר. היא סיפרה לו יותר היום מכל יום לפניו, והוא הודה לה על כך. הוא לא יבגוד באמון שלה. היא צריכה לדעת שלא משנה מה תאמר לו, הוא כאן לצידה, כמו שהיה ביום האתמול. כמו שיהיה גם ביום המחר. שום דבר לא ישתנה, לא משנה מה תאמר לו. אמון. דבר בסיסי שמלמדים בבית הספר לרפואה. אם החולה לא מאמין ברופא, שום טיפול לא יעבוד.
יפית – 1 באפריל 1971
יפית נחרדה יחד עם הילה כשהאחרונה פקחה את עיניה. הן היו רדופות ומבוהלות.
מתי זה קרה? איך הפכה אחותה מלאת החיים, עם החיוך המתוק בתבל, לקורבן?
עיניה של הילה נדדו ממנה לד"ר קליין, הלוך ושוב, ובכל רגע שחלף האימה בפניה התעצמה.
"היי, מִי צִ'יקִיטָה, אני כאן. הכול יהיה בסדר, מִי אַנְחֵל, מלאכית שלי." הילה החלה לבכות ונענעה בראשה בחוזקה, ויפית לא ידעה מה לעשות. עם כל הצינורות שהייתה מחוברת אליהן ומסכת החמצן שאחרי ניתוח, לא ידעה איך לגעת בה, איך להרגיע אותה. אז היא בכתה איתה, מה שעשה את העניין לגרוע אף יותר והילה נראתה כאילו היא מתקשה לנשום, למרות מסכת החמצן.
"זה זמן טוב לתרום איזו מילה מהידע שלך, דוקטור קליין," סיננה לעברו, שונאת שהכול יוצא לה בבכי, אבל קיבינימט, כמו שאומרת השכנה הרומנייה שלהם.
הדוקטור כבר לא היה שם. הוא חזר אחרי רגע עם אחת האחיות שחיברה תרופה לאינפוזיה של הילה. דקות ארוכות חלפו עד שנרגעה ונרדמה.
"תראי, יפית, זה לא יהיה ברגע. גם לא בכמה חודשים. את צריכה סבלנות. הכי חשוב להעביר אותה לסביבה בטוחה ולוודא שתקבל טיפול קבוע. מישהו לדבר איתו."
"אתה מתכוון לפסיכיאטר?"
"ניסיון התאבדות זה לא עניין של מה בכך, יפית. בטח לא בפעם השנייה. אנחנו בדרך כלל שולחים מייד לאשפוז במזרע."
"אין סיכוי ואין מצב שאתה –"
"אמרתי בדרך כלל, לביאה. חכי רגע לפני שאת משליכה אותי לאריות." הייתה לו החוצפה לחייך. ופתאום שמה לב שהוא לא כזה זקן כמו שדמיינה אותו. אבל מה, לעזאזל, זה קשור עכשיו. הילה בבעיה והיא חושבת שהרופא של אחותה חתיך? היא ודעתה צריכות שיחה, דחוף, אולי עם הפסיכיאטר שהציע.
היא שילבה ידיים, גם כדי להסתיר את חולשתה הרגעית וגם כדי לשוות לעצמה מראה מאיים, כך קיוותה. "אז מה אתה אומר, בעצם?"
ד"ר קליין הרצין. "בואי נחכה עם זה עוד קצת. אני חייב להתפנות לקבלת חולים. למה שלא תנוחי כאן ליד אחותך? הכורסה הזאת די נוחה. אני עצמי ישן על כאלה לכמה דקות במשמרות ארוכות. עברת המון בשעות האחרונות. ממה שקרה בבית ועד שהבנת מה באמת קרה לאחותך. קחי רגע אוויר. כרגע הילה מטופלת ומוגנת. אסיים את המשמרת ואחזור אלייך ואז נשוחח על האפשרויות, בסדר?"
מה נותר לה לעשות חוץ מלהנהן אליו בעייפות.
"הכומר, מה אתה עושה כאן?" שאלה יפית בשקט כשהלה הופיע בפתח חדרה של הילה בבית החולים.
"ראיתי את האמבולנס. דאגתי. רציתי לראות שאודרי הקטנה בסדר." כמעט חייכה כשהשכן שלהם, האב פרנסיס, השתמש בכינוי שהדביק להילה. תמיד הייתה דקיקה יחסית למשפחה, עיניה עיני חתול חומות, ריסים ארוכים ועור פורצלן. היא אכן הזכירה את אודרי הפבורן.
אולם רק כמעט חייכה. השעות חלפו ולא רק שלא חשה טוב יותר, תחושתה הלכה והחמירה. כובד משקלם של החיים כפי שיהיו מעתה היה יותר ממה שמשקלה יכול לשאת.
"אוי, הכומר." לבושתה לא הצליחה לעצור את הבכי ההיסטרי שגאה בה.
"בואי, בתי, בואי נשב כאן מחוץ לחדר." הוא הוביל אותה בעדינות והיא הודתה לו בליבה. רק חסר שהילה תתעורר ותראה אותה ככה.
"הכול אבוד. אני לא יודעת איך לעזור לאחותי הקטנה. יש לה רק אותי עכשיו."
"למה הכוונה, יפיתי? מה קרה לאימא ש –"
"היא לא אימא שלנו יותר."
"את לא מתכוונת לזה. אימא שלכם אוהבת אתכם."
"בבקשה, אל תזכיר אותה."
"אני לא מבין. אני רוצה לעזור לכן, אבל אני לא באמת מבין מה קרה."
"אני לא יודעת איך אתה יכול לעזור. זה לא שהמנזר יכול לרפא את אחותי. אני צריכה מקום בשבילה, שיטפלו בה וישגיחו עליה, שהיא לא תעשה עוד פעם מה שעשתה." האב פרנסיס הצטלב בשלב זה של השיחה, מבין יותר ממה שהבין לפני רגע. "אני צריכה מקום שאף אחד מהבית לא ידע עליו. אסור שאף אחד יתקרב אליה. אני לא יודעת למה אני מספרת לך את זה." שוב בכתה. "פשוט, פתאום הגעת וראיתי מישהו מוכר ונחמד ואני לא יודעת למי לפנות, אני לא יודעת מה לעשות." הוא טפח קלות על גבה כשקברה את פניה בגלימתו ובכתה חזק יותר.
"די, די, יפיתי, בואי תנשמי קצת. אנחנו נמצא פתרון. אני מבטיח לעזור לכן בכל מה שתצטרכו."
"אני אפילו לא יודעת איך לספר לך מה קרה. קשה לי לנשום. אני לא יכולה לדמיין מה עבר לה בראש כשניסתה, כשניסתה…" די! נזפה בעצמה. אני לא יכולה להתרסק ככה. הילה צריכה אותי חזקה. יפית הכריחה את עצמה להירגע. מה היא רוצה מהאב החביב. בסך הכול היה מספיק נחמד ובא לביקור חולים של השכנה שלו. ובטח לא רצתה שכל השכנים ידעו מה קרה בבית שלהם. "אני מצטערת." התנשמה. "זה בסדר, אנחנו נהיה בסדר. אל תדאג. אני לא אתן לשום דבר ולאף אחד לפגוע באחותי יותר."
האב היה שקט אחרי שפער עיניו בהבנה. שוב הצטלב. שתק ארוכות ונראה כאומר תפילה ארוכה ורק אז דיבר אליה שוב, "יפיתי, אני חושב שיש לי פתרון מתאים להילה." היא לא העזה לקוות. מה כבר יכול להציע לה השכן שלהם, אב מנזר סטלה מאריס. "את יודעת שפעם, בימים עברו, המנזר היה בית חולים? יש משרד שאפילו הסבנו לאחרונה למרפאה ואני בדיוק בחיפושים אחרי רופא שיטפל בנזירות ובכמרים של חיפה. משהו כמו רופא המנזר." הוא חייך. הלב של יפית פעם, מה הוא מנסה לומר? "זה לא מקובל, אני יודע. יהודים ונוצרים לא מתערבבים יחד ככה. אבל יש לנו חובה לטפל בכל ילד מילדיו של אלוהים, לא משנה מה אמונתו. אודרי הקטנה צריכה עזרה והמנזר שלנו יכול לעזור לה. היא תוכל להישאר בין כותלי המנזר כמה שתרצה ויהיה לה טיפול צמוד, גם מהאחות קתרין והאחות מרי, וגם מהרופא שיהיה שם. מה דעתך, יפיתי?"
"אני לא יודעת. מה יהיה אם היא לא תרצה להיות במנזר? מה אם יגלו בבית שהיא שם? אסור שידעו, אתה מבין? אני חייבת להגן עליה. אסור שתגיד להם מילה."
"למה שלא תדברי איתה כשתתעורר. אבוא מחר ונדבר שוב." יפית אחזה בשתי ידיו של האיש הזה, המלאך משמיים שנשלח אליהן. היא הרכינה את ראשה, עצמה חזק את עיניה וניסתה לא לבכות בקול שוב. רק דמעות תודה חמקו.
"האב פרנסיס, איזו הפתעה נעימה." ד"ר קליין נעמד לידם. "אתה מכיר את יפית סבן?"
"אני מכיר אותה ואת אודרי הקטנה מאז היו מתרוצצות מתחת לבניין בין שתיים לארבע בזמן שכולם בסיאסטה ועושות רעש בלי סוף." הוא צחק.
"אודרי?"
"כך הוא קורא להילה, כמו אודרי הפבורן." יפית חייכה חיוך קטן.
"כן," הנהן הדוקטור. "אני יכול לראות את זה." והצטרף לצחוקם. "זו הזדמנות להודות לך שוב על העזרה הגדולה שלך ושל הנזירות עם החולים הבודדים."
"או, זה שום דבר. זו זכות שלנו לפטפט עם החולים כאן. הרבה מהם מעניינים מאוד, שתדע."
"אתה באמת קדוש, האב פרנסיס," הוסיפה יפית.
"נו, נו. עכשיו, יפיתי, אנחנו נדבר מחר. ואל תדאגי ילדה, יחד נצליח. אתן לא לבד."
יפית הביטה בגבו המתרחק. איך לפתע הפך האב פרנסיס משכן רחוק לחבר קרוב. "האיש הזה עושה לי חשק להתנצר," אמרה לעצמה וניתרה במקומה כששמעה את ד"ר קליין פורץ בצחוק לידה.
לילי מילת היא סופרת מוערכת ילידת חיפה. ספרה בת מספר ארבע (הוצאת מטאור) ראה אור לפני כשנה וזכה לאהדה רבה בקרב הקוראים. ספרה הראשון כלת הים (גם הוא בהוצאת מטאור) זכה להצלחה רבה ואף כיכב ברשימות רבי המכר בארץ.
- מתוך "In my life", ג'ון לנון, 1965.
אני נהנת מכך שלאט לאט אנחנו מגלים עוד חקלים בסיפורה של הילה. מרתק.
תודה יקרה❤️❤️ כייף שאת נהנית
איזו פתיחה לילי!
מרשה לעצמי לצטט: "קרה לך פעם שרצית לעקור את חייך מעצמך ולהתחיל מחדש?….. גם באנגליה עושים לילדות מה שעשו לי, ג'ון?"
הכי אותנטי שיש. זה יוצר את החיבור הראוי והמבוקש בלב הקוראים.
הנשמה הרכה שגופה נבעל ממנה, שהיא נבהלה ממנו. התמימות שהיתה ונלקחה פעם אחר פעם. נתח אחר נתח.
הפצע שמסרב להגליד, אך בכל זאת מעלה גלד שנפתח מחדש בידיו המטמאות.
הילה מביאה את הצד האחר, את הקול שלא נשמע חזק וברור דיו.
תודה על פרק נהדר נוסף לשבת.
שבת שלום 💛
המילים שלך🙏🏼
תודה חברי היקר. מרגש.
השילוב של שירי הביטלס בספר תמיד הוסיפו לחוויית הקריאה הכוללת, פשוט נהדר!
תודה רבה. אין כמו הביטלס. כמובן שאני משוחדת…