"אמנם לא היה אדם דתי, אבל הלילה התפלל לכל הקדושים, של הנוצרים והיהודים וכל מי שרק אפשר"

פרק 27 בספר 'בת מספר ארבע' • הקדמה לפרק

עלילת הספר, כאמור בכתבות קודמות ומי שעוקב אחרי הפרקים כבר יודע, מתרחשת על ציר הכרמל המתחיל ממנזר הכרמליתים, יורד לקפלת המשפחה הקדושה, דרך החורשה ובה שני עצי האורן, מערת אליהו הנביא ומסתיים בכנסיית גריגוריוס ליד שקמונה. 

ילדותינו בסטלה מאריס נעה בצירים אלו. לרוב היינו יורדים עד מערת אליהו וחוזרים בדרך החוף עד גן האנייה. מעניין מי מכם זוכר את האנייה שהייתה שם בגן הצמוד לכביש הראשי, בתחילת רחוב דרך צרפת. אחרי הפוגה שם ומעט שוטי שוטי ספינתי, היינו עולים ברחוב אל הבית. 

אף פעם לא עשינו עניין מעליות וירידות עיר הכרמל שלנו. מעניין, שגם אחרי יותר מעשור בו איני גרה בעיר, השריר הזה שיורד ועולה לא אבד לי. אם אני יורדת לוואדי אחרי שמצאתי חניה רק בשבתאי לוי, או בשכונת ילדותי, הגוף כמו חוזר הביתה ויודע איך להתנהג. 

כאשר יצאנו עם סיורים בעקבות הספר, הייתי צריכה להזכיר לעצמי, שעבור המשתתפים שלא רגילים לחיפה, זה די מאתגר ובימים שאחרי הטיול (המופלא!) שלנו, הם תחזקו שרירי תאומים תפוסים…

בפרק הקודם, הגיבורה שלנו, הילה סבן, נעלמה מהמנזר באישון לילה ואנשי שלומה מחפשים אחריה בנקודות שונות בעיר. ד"ר ג'ון בל יוצא בעקבותיה אל המקומות אליהם לקח אותה בעבר, הקפלה ואחריה חורשת האורנים. הרמזים בדרך גורמים לו להמשיך אל מערת אליהו הנביא.

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו. 
קריאה נעימה,
לילי

פרק 27

ככל שהתקדם למטה בהר, כך הרגיש נואש יותר. בהתחלה רץ אל הטרסה שהיו יושבים עליה לפנות שקיעה, אבל היא לא הייתה שם. גם לא בקפלה. הוא המשיך לרדת לכיוון עצי האורן, שם ישבו ביום שבו גילה את הצלקת שלה. העצים הצפופים השרו עלטה והוא הדליק בציפייה את הנר, שהיה בתיקו למקרה הצורך בלילות שעלה למנזר בחשכה. הילה לא הייתה שם. פחד וייאוש התעוררו בו מחדש. "איפה את, ליטל דרלינג," לחש. "איפה את, הילה שלי?"

עיניו התרוצצו בין העצים, בעודו נע והנר בידו, מקווה למשהו, כל דבר. רק לא הפחד הזה. הוא ניתר כששמע רחש לצידו, אך הספיק לראות רק צל חיית לילה מתרחקת במהירות. ליד שני עצי האורן, המקום שבו הצמיד מבלי משים את שפתיו למפרק ידה שפצעה בסכין, התיישב בכבדות.

משהו הפריע לו והוא התרומם לבחון אותו באור הנר. הוא ידע לא להרים אבנים, אי אפשר לדעת את המנוחה של מי יפריע. להיתקל בנחש מפוחד היה הדבר האחרון שג'ון צריך עכשיו. זו לא הייתה אבן. זה היה ספר התפילה של אביה. ג'ון לקח את הספרון לידיו כנאחז בתקווה קטנה. 'סידור' היא קראה לו, תמיד מונח על השידה ליד מיטתה, אמרה שכך אבא שלה לצידה ואולי ישמור עליה מחלומות רעים.

אם כן, היא הייתה פה. לאן המשיכה? ולמה השאירה את הסידור מאחוריה? מעולם לא ירדו עד סוף המסלול. אומנם סיפר לה על השביל המוליך לים וקיווה לקחת אותה איתו יום אחד, אבל זה לא יצא לפועל. אולי רצתה להגיע אליו לכנסייה, חשב תוך כדי ירידה מטה, ממהר להגיע אליה. כבר כמעט הגיע למקום שבו השביל מתחבר עם הכביש. לפתע היסס, הביט ימינה למערת אליהו הנביא. אף פעם לא היה שם. הוא חשב לראות את המקום עם הילה, כשתסכים סוף סוף לטייל איתו טיול ארוך. עתה הביט אל המערה ואז בספרון התפילה שבידו, והחליט לבדוק. מי יודע, אולי הילה רצתה להתפלל שם. ואולי הקדוש היהודי ייתן לו תשובות. אומנם לא היה אדם דתי, אבל הלילה התפלל לכל הקדושים, של הנוצרים והיהודים וכל מי שרק אפשר.

המקום היה חשוך ונראה סגור. לא כמו במנזרים הנוצריים, היהודים לא לנו במקומות הקדושים. הוא היסס להתקדם. על פי החשכה לא נראה היה לו שהילה תבחר במקום כזה. היא פחדה מהחושך כמעט כפי שפחדה מהאח החולני שלה. ג'ון הביט בים ובנצנוץ האורות שבאופק.

התקדם לאיטו לעבר המערה, שר בשקט, "הנה באה השמש, ליטל דרלינג." ודמיין אותה שומעת אותו. טוב שהלך בזהירות כי אחרת היה מועד על הגוף ששכב על הרצפה בכניסה למערה. לא הייתה שום תגובה או תנועה והוא פחד שגופה מוטלת לפניו. הוא ראה רק צללים כשכרע במהירות ליד הגוף המוטל, ונחרד. "הילה!" הוא בדק מייד דופק ונרגע מעט כשמצא אותו. היא הייתה קפואה למגע כשידיו ליטפו את פניה. "או, מיי ליטל הילה, מה עשית?"

הדוד מרטין לא אמר דבר כשאחיינו הופיע בפתח כנסיית גריגוריוס עם בחורה מעולפת בזרועותיו. הוא נכנס מייד לחדרו והניח אותה בעדינות על המיטה. למרות חום הקיץ בימים, הטמפרטורות צנחו בלילה על הר הכרמל וגופה היה קר. הוא לא רצה לחשוב מה היה קורה לו היה זה יום חורפי. כשהסתובב לגשת לארון האחסון להוציא שמיכת חורף ראה כי דודו כבר הקדים אותו, והושיט לו אחת.

ג'ון כיסה את הילה. גופה החל לרעוד מתחת לשמיכה החמה. סימן טוב, היא חוזרת להכרה. דודו הניח כוס תה על שידת הלילה. "תודה, דוד מרטין, אבל ייקח זמן עד שהילה תוכל לשתות משהו."

‫"זה לא בשבילה, בן." הוא לחץ קלות את כתפו, יצא מהחדר וסגר מאחוריו את הדלת. בפעם המי יודע כמה חשב שטוב שזאת המשפחה שלו, הם ולא אחרים. 

ג'ון לגם מהתה שהסב לו מעט נחמה, הביט במלאכית שבמיטתו וחיכה שיפסיקו רעידותיה. אולם הם לא פסקו ואף גברו. הוא הניח את הכוס על השידה, חלץ את נעליו, התיישב על המיטה ואסף אותה עטופה בשמיכה אל בין זרועותיו. כמו פעוטה, רק פניה האירו אליו והוא לא עצר בעצמו ונשק למצחה, ללחייה. אני בצרות איתך, ליטל דרלינג, אמר בליבו.

כנסיית גריגוריוס מעולם לא רחשה פעילות כזאת, ודאי לא באישון לילה. הכומר מרטין הניח כוסות תה עבור אורחיו, האב פרנסיס, שאותו עדכן כשג'ון מצא את הילה והתעקש לראות אותה בעצמו ולא לחכות לבוקר. ויפית, שהתעקשה שגם ד"ר קליין יגיע לבדוק את אחותה. דפיקה על הדלת בישרה על בואו של הרופא. 

"בכל זאת אני טוען שהאחיין שלי רופא מוסמך ואין צורך בבדיקה נוספת," חזר על דבריו. 

"אני כבר כאן," אמר ד"ר קליין. "לפחות אומר שלום למטופלת שלי." הכומר מרטין לא פספס את המבטים בין יפית לרופא, ואת אחיזת הידיים, כשהוביל אותם ואת האב פרנסיס אל החדר שבו היו ג'ון והילה.

ארבעה זוגות עיניים נפערו בפתח החדר למראה הילה העטופה בשמיכה, מעורסלת בזרועותיו של ד"ר ג'ון בל, ישנה שנת ישרים. ראשו של הרופא היה שעון על מראשות המיטה, עיניו עצומות ופניו מתוחות. אם היה ער, לא הראה סימנים לכך. הכמרים הצטלבו בשקט, ובהסכמה אילמת נסוגו הארבעה לאחור.