אדים, מנורה כחולה ואמבטיית שמש ○ גלגולו של טיפול • חנה מורג

שלא אסתבך…

אדים
הייתי בת שבע
בת שמונה
בת תשע.

הייתה לי נזלת הרבה זמן.
גם בקיץ.
הרופא אמר סוג של אלרגיה ונתן כדור.
זוכרת אותו: אהיסטדרין.
גם מוטי היה אלרגי
ירדנו כולנו מרחוב בר גיורא לרחוב הגפן, לרופא שאמא אמרה שהוא הטוב בעיר, דוקטור שליט.

אדים
אדים אדים
אדים בסיר
ראש מורכן
מגבת על הראש.
״אמא חם לי״ קראתי בקול.
אמא לא ענתה ואני, הגברתי קול.
״אמא, חם לי, אפשר לסיים?״
לא! היא ענתה נחרצות.
"עוד לא עברו חמש דקות".

ואני מזיעה, נוטפת אגלי מים חזרה לסיר,
מרימה את הראש מעט, שלא יהיה לי כל כך חם.

״אני רואה חנה, תחזירי את הראש למקום הנכון.
את חייבת להבריא״.

כך יום ועוד יום והסיר תפס את מקומו לבישולים בלבד.

עברנו דירה לנווה שאנן ושם שוב חזרה התופעה.
נזלת, כאב בצד הלחי, עובר לראש וחוזר חלילה.
אך הפעם, נכנס מישהו חדש לתמונה.
אמא הביאה מחברתה משהו שנראה לי כמו מחבת.
ידית עץ ארוכה, משהו כסוף מעוגל מחובר אליו,
ו… יש לו חוט חשמל בסופו.
״מה זה אמא?״ 
״הסיר כבר לא טוב עכשיו מחבת?״ שאלתי בטון מיילל משהו.
״זו מנורה כחולה, חנה. הקרניים היוצאות מהנורה הכחולה ירפאו לך את האף, הלחי והראש״. ענתה לי.

חיברה את ה״רקטה״ הזו לחשמל ופסקה: חמש דקות צד שמאל. היא נוטלת את ידי, מדגימה לי מרחק נכון מהפנים ויוצאת מהחדר.
הספירה לאחור החלה. החום התפשט בכל הגוף.

הרחקתי קצת, למצוא מקום של מנוחה.
״מה זו השריפה הזו?״ שאלתי את עצמי. ״זה עוזר בכלל?״ 
חלפו להן חמש דקות. מהמראה על הארון שלי בכניסה לחדר, השתקפו להן פנים בגווני אדום, סגול, כתום.
עמדתי לשניות בוהה בעיניים החומות שלי הנבלעות בכל הגוונים האלה.
״הסיר עדיף״, אמרתי לאימא.
״פעם, לא היו מנורות כחולות, השתמשנו בסיר״.
היום עם הקידמה יש מכשירים טובים יותר שעוזרים לפני בזמן קצר יותר.

בסוף השבוע אמא החזירה את המנורה הכחולה לחברה שלה כדי שתוכל לשרת ילדים נוספים מהשכונה.

ילדיי כבר ״זכו״ למכשירי אדים לסוגיהם: קרים, חמים… מיני טיפות הזלפנו פנימה, ״זכו״ למשאפים פה ושם, מלווים בסיפורים, מקרבים לכמה דקות סיוט שעברו.

ואני, השבוע, מכל הטוב הזה, חזרתי ל"אמבטיית שמש״, חזרתי לסיר האדים הראשון שזכרתי.
לא סיר אלומיניום על כיריים של גז,
סיר נירוסטה על כיריים של אינדוקציה.

חורף בריא לכולנו!