מדרחניה • מחוויותיו של שוטר תנועה מתנדב ○ יוסי ברגר

"אדוני השוטר אז אולי…" – כל מה שהנהג/ת הישראלי/ת צריך לדעת כדי לשמור על החוק ועל שלום כולנו • פרק 31

יש האומרים שאנשים אחים אנחנו. היעלה על הדעת שאח שלי, או אחותי, יקפחו את זכויותיי או את זכויותיהם של סתם אזרחים בני הארץ והמדינה אותה כולנו חולקים?

אלימות פסיבית

התשובה כמובן היא לא!
אבל המציאות טופחת על פני האנשים החיים בציון כמעט על כל צעד ושעל. אחד הביטויים המזעזעים של התופעה הזאת היא האלימות והבריונות הגוברים מדי יום ברחובותינו, כולל הבריונות והאלימות הפסיביים.

התופעה בה נהגים מחנים ללא כל התחשבות את האוטו שלהם על המדרכה באופן  שחוסם את המעבר ומחייב ירידה מסוכנת לכביש, היא סוג כזה של אלימות פסיבית.

התופעה הזאת, בה דיירים ברחוב עושים דין לעצמם והופכים את המדרכה שמול הבניין בו הם מתגוררים, לחנייה הפרטית שלהם, הפכה שכיחה במקומותינו. התופעה מחמירה במהלך סוף השבוע בה פורעי החוק והסדר מחנים ימים שלמים את רכביהם בצורה מסוכנת ומטרידה.

כמו דברים רבים אחרים, בלתי חוקיים ובלתי מתקבלים על הדעת אשר נורמלו בישראל בשנים האחרונות, גם התופעה הזאת, מסוכנת ומפריעה ככל שתהיה, הפכה לנורמה שאזרחים מסתגלים אליה בלית ברירה לקיומה.

האם ניתן לבריונים לנצח?

שני שוטרים מתנדבים החליטו שמחובתם לעשות מעשה ולנסות ולהילחם בתופעה המכוערת הזאת. החלטנו לפתוח כל משמרת באכיפת החוק על "בריוני המדרחניה", כפי שכינינו אותם.

היה זה בוקר בהיר וחם. ביקשנו מפליקס שלא יעביר לנו קריאות בשעה הקרובה ויצאנו לאחד הרחובות הראשיים בקריות, בו התופעה הינה רחבה ודי קבועה. את הדוחות על שלושת הרכבים הראשונים שחנו בצורה בריונית וחסרת התחשבות, הדבקנו ללא שהבעלים יופיעו.

הרכב הרביעי חנה באופן שחסם לגמרי את המעבר על המדרכה. הנהג  לא טרח להשאיר אפילו מעבר צר להולך רגל צנום, שלא לדבר לאמא עם עגלת תינוק או קשיש עם קלנועית. מי שעשה שימוש במדרכה הזאת, חייב היה לרדת לכביש תוך סיכון חייו.

הקנס על עבירה מהסוג הזה הוא 500 ₪ ללא נקודות ונוסח האישום פשוט וברור: "עצרת את הרכב הנ"ל במקום שלא הוסדר להעמדת רכב והחנייתו."

שוטר מניאק

ויקטור הסיע את הניידת סמוך לרכב החונה ואני ניגשתי אליו ברגל. מחובתו של השוטר, בטרם יחליט לכתוב דוח על חנייה אסורה, לוודא שאין איש באוטו ושסיבת החנייה איננה תקלה או נסיבות אחרות שמצדיקות את העצירה.

 "שמעון, שוטר מניאק הולך לתת לך דוח על החנייה!"

הפניתי את מבטי לכיוון ממנו הגיעה הקריאה וראיתי שהיא יצאה מפיו של בחור צעיר שעמד במרפסת בקומה הרביעית של הבניין הסמוך.

לקול קריאתו צצו במרפסות שכנים נוספים, מביטים בסקרנות במתרחש.
פתחתי את פנקס הדוחות והתחלתי לרשום.

"כל הכבוד שוטר," קראה גברת מהמרפסת בקומה הראשונה, "הם עשו מהמדרכה חניה פרטית. פעם ראשונה שהמשטרה מגיעה. כל הכבוד!"
"אל תוותר לו," קרא קשיש מהמרפסת בקומה הראשונה," הם עושים כאן מה שהם רוצים. נמאס לנו!" הכריז בקול דק.

הרמתי את היד כדי להרגיע את הצופים בהצגה.
"תרגעו חברים. אנחנו יודעים את העבודה שלנו," אמרתי והמשכתי לכתוב את הדוח.

"הלו, שוֹטֶרוס, חכה רגע, מה קרה? למה ככה?" נשמע קולו של גבר מאחורי גבי.
היה זה גבר כרסתן שהתקרב אלי מהשביל שהוביל מפתח הבניין אל המדרכה, כפכפי אצבע לרגליו, לבוש בגופיה לבנה ובמכנסי טרנינג דהויות.

"האוטו שלך?"
שאלתי אחרי שהעפתי אליו מבט וחזרתי למלא את הפרטים בדוח.

"לא שלי, של אמא שלי," ענה.
"רוזה זאת אמא שלך?" שאל ויקטור שיצא בינתיים מהניידת והצטרף אלינו, אוחז בידיו את הטאבלט.

נהגת שודים

"כן. אמא שלי. למה מה לא בסדר עם אמא שלי?" שאל.
"לפי תאריך הלידה, אמא שלך כבר בת תשעים ואחת. היא עדיין נוהגת?" שאל ויקטור…

"בטח נוהגת," אמר האיש בגופיה ומתח את פניו הזיפיות לחיוך זחוח, "נהגת שודים זאתי." צחק האיש, מביט למעלה לראות איזה רושם עשתה הבדיחה על הקהל שבמרפסות. אף אחד לא צחק מהבדיחה, למעט הצעיר שבקומה הרביעית.

"אתה שמעון?" שאל ויקטור תוך שהוא מדפדף בטאבלט.
האיש הנהן ונעמד מאחורי גבו של ויקטור, מציץ על המסך.

"תגיד לרוזה, האמא שלך, נהגת השודים, שתרד לכאן ביחד עם רשיון נהיגה ורשיון רכב," אמרתי לו.

"הצחקת אותי, שוטרוס," ענה משה בשביעות רצון עצמית בולטת, "אמא שלי לא בבית. היא בבית אבות."
"אז מי החנה כאן את האוטו?" שאל ויקטור.
"לא יודע, מה אני קולומבו?"
"יש לך במקרה את המפתחות של האוטו?" שאלתי.
הוא היסס לרגע, בודק ככל הנראה את ההשלכות של תשובה חיובית לשאלה.
"כן, יש לי," ענה לבסוף.
"אז כדאי שתביא אותם ותזיז את האוטו לפני שנצטרך להביא גרר של המשטרה," אמר ויקטור.

למרבה הפלא האיש לא התווכח.
"ברוך, תזרוק לי את המפתחות," קרא לצעיר מהקומה הרביעית.

תשואות לשוטרים

ברוך ציית, נעלם וחזר תוך שניות ספורות. הוא השליך את המפתחות ושמעון הרים אותם, נכנס לאוטו והתניע.
"תיקח את הדוח ותמסור אותו לאמא שלך," אמרתי ומסרתי לו את העותק המתאים, "זה עדיף על הדבקה על החלון."

האיש לקח את הדוח ליד ונראה מזועזע.
"מאיפה אשה בת תשעים תביא עכשיו 500 ₪?"

"אולי מהירושה שלך?" הציע ויקטור, "בכל מקרה אני רושם הערה בטאבלט ואנחנו נבקר כאן בכל משמרת. אם האוטו הזה יחנה כאן, רוזה תקבל עוד ועוד דוחות. אתה מבין את זה שמעון?"

שמעון לא ענה, התניע, פינה את המדרכה והחנה את האוטו בחניה פנויה, אחת מני רבות שהיו שם.
תשואות ומחיאות כפיים של השכנים שעמדו במרפסות, ליוו אותנו כשחזרנו לניידת והתרחקנו מהמקום.

"פנויים?" שאל פליקס בקשר.
"כן," עניתי, "מה אתה צריך?"

"יש קריאה על רכב שחונה על המדרכה. תגשו לראות," אמר ומסר את הכתובת.
הכתובת הייתה באותו הרחוב, ממש בבניין שמול זה של שמעון.
"לומדים מהר החבר'ה," אמר ויקטור ועשה סיבוב פרסה.
"וגם תופשים אומץ," חייכתי והכנתי את פנקס הדוחות.