רקע
דונלד טראמפ הוא נשיא אמריקני חריג. הוא אינו רק נשיא ארה"ב, הוא תופעה תרבותית וכלכלית שסודקת את כל המוסכמות של 50 השנים האחרונות.
מבקריו מדגישים את אישיותו הסוערת, את הסגנון הבוטה ואת התנהלותו הבלתי צפויה. הם רואים בכך סימן ברור לחוסר יציבות. עבורם, טראמפ הוא כוח מערער, כמעט כאוטי.
מה שכבר ברור למדי, הוא שטראמפ כבר משנה את הסדר העולמי הקיים.
נשיאים משבשים
טראמפ מצטרף לקבוצה לא גדולה של נשיאים אמריקניים שלקחו החלטות קשות, לא פופולריות ולפעמים גם לא חוקתיות, ששינו את מעמדה האסטרטגי של ארה"ב בעולם באופן משמעותי.
ההיסטוריה האמריקנית אינה קו ישר של התקדמות איטית. היא רצף של קפיצות נחשוניות, רגעים דרמטיים שבהם אדם אחד, בחדר הסגלגל החליט להמר על כל הקופה.
הנשיאים שכיהנו בנקודות הקפיצה הללו ראו את התמונה הכוללת והחליטו לפעול. הם היו משוכנעים שהם עושים את הדבר הנכון. הם חשבו כך גם כאשר זה לא התיישב עם מערכת הכללים שהם פעלו בתוכה.
הם לא חיפשו אישור מפורש בחוקה. הם פעלו לא פעם בניגוד לדעת הקהל. הם פעלו נגד התנגדות הקונגרס, נגד עצת יועציהם הקרובים ולעיתים אף נגד תפיסת עולמם המקורית.
הנשיאים הללו הבינו שהסטטוס-קוו מסוכן יותר מהשינוי, והם היו מוכנים לשלם את המחיר הפוליטי כדי להעביר את אמריקה לשלב הבא.
הם היו אסטרטגים שזיהו רגעי חסד היסטוריים וניצלו אותם כדי לעצב מחדש את גבולותיה, עוצמתה ותפקידה של ארצות הברית על לוח השחמט העולמי.
הנשיאים הללו "שיבשו" את מהלך ההיסטוריה. אני קורא להם "נשיאים משבשים" – Disrupters.
בסדרת מאמרים זאת, נסקור עשרה נשיאים כאלה ונראה כיצד שינו את העולם.
תומאס ג'פרסון קנה אימפריה במחיר מציאה למרות ספקות חוקתיים. פּוֹלְק וג'ונסון ציירו את המפה הפיזית של ארה"ב. לינקולן הציל את נשמתה של אמריקה, ווילסון, רוזוולט, טרומן, ניקסון ורייגן פירקו והרכיבו מחדש את הסדר העולמי.
טראמפ הוא האחרון שבהם. כיוון שהוא משפיע על האירועים שאנו חווים ממש היום, וכיוון שהוא זה שנתן לי את ההשראה לסדרת המאמרים הזאת, בחרתי להתחיל בו.
10. דונלד טראמפ – המשבש האחרון
במבט ראשון, נראה דונלד טראמפ כאוטי לחלוטין, וולגרי וקשה לעיכול. מבקריו הרבים רואים באישיותו הסוערת, בסגנון הדיבור הישיר ובהתנהלותו סימן ברור לחוסר יציבות.
לעומתם, יש הרואים בו אסטרטג שמבין את חוקי המשחק החדשים של המאה ה-21 טוב יותר מכל יריביו.
לפי תפיסה זאת, טראמפ הוא המנהיג הראשון מזה שנים שהבין שהסדר העולמי הישן מהווה סכנה קיומית לעתיד האמריקני בעידן הדיגיטלי, והוא פועל לשנותו.
הסדר העולמי הישן
הסדר שבנו רוזוולט וטרומן אחרי מלחמת העולם השנייה התבסס על מספר יסודות:
- שיקום מערב אירופה (תוכנית מרשל)
- בריתות ביטחוניות (כמו נאט"ו)
- סחר חופשי גלובלי עם הנגשת השוק האמריקני לבעלות בריתה של ארה"ב (במערב ובמזרח)
- ארה"ב ככוח מייצב עולמי
ב-1991, אחרי נפילת ברה"מ, הסדר הזה ניצח, וארה"ב נותרה מעצמת העל היחידה. היסטוריונים כמו פוקויאמה הזדרזו לכתוב על "קץ ההיסטוריה" ועל הניצחון הסופי של הדמוקרטיות.
התחושה הייתה שעידן המלחמות הגדולות הסתיים לתמיד. עידן של שלום, אחווה וגלובליזם עמד בפתח.
קריסת הסדר הישן
אלא ש"דיבידנד השלום" הפך למלכודת.
הקריסה הבטחונית
באירופה, מדינות כמו גרמניה, צרפת ואיטליה קיצצו דרסטית בתקציבי הביטחון שלהן כדי להפנות משאבים למדינת הרווחה. ברית נאט"ו, שהוקמה כברית הגנה אקטיבית, הפכה עבור אירופאים רבים ל"תעודת ביטוח" חינמית בחסות ארה"ב.
לצד הפיכתה של אירופה לישות כלכלית אדירה, ומאוחדת ברובה, הזניחו מדינות אירופה את פיתוח הכוח הצבאי שלהן. אירופה הפכה לנכה צבאית התלויה לחלוטין בארה"ב לביטחונה. מדינות אירופה איבדו כל יכולת לנהל מערכה צבאית בעצמן. ברית נאט"ו התנוונה.
מה שנותר להן הוא לעמוד על הקווים ולעודד את הנלחמים על האינטרסים שלהן (אוקראינה). לאחרונה, במקרה של איראן, נראה שאפילו זה כבר מעבר לכוחן.
ובארה"ב?
אחרי הכישלונות היקרים בעיראק ובאפגניסטן, ארה"ב התכנסה אל תוך עצמה כמו לפני מלחמות העולם. האזרחים רצו רק שקט, והנשיאים הפסיקו לקחת החלטות קשות.
התוצאה – ארה"ב, למרות הצבא העצום שלה, הלכה ואיבדה גובה, בעיקר מול הכוח העולה מסין. אפילו "דוקטרינת מונרו" בת 200 השנים התמסמסה. סין החלה ללטוש עיניים לעבר תעלת פנמה והתבססה בונצואלה עתירת עתודות הנפט.
התלות במקורות אנרגיה
אירופה, וגם ארה"ב פנו למקורות אנרגיה "ירוקים" על חשבון שאיבת נפט וגז.
בבריטניה המצב הפך אבסורדי. במקום לקדוח ולשאוב נפט וגז המצויים בשפע בים הצפוני, בחרה בריטניה בתלות מסוכנת ביבוא נפט וגז מן המפרץ.
הקריסה המוסרית
במישור האזרחי חלו בעולם המערבי, ובמיוחד באירופה, התפתחויות מדאיגות לא פחות.
שלושה דורות של אירופאים גדלו בתוך שגשוג חסר תקדים. כתוצאה מכך, הם פיתחו תפיסת עולם שבה השלום הוא מצב טבעי ולא תוצאה של הרתעה צבאית.
האירופאים שכחו שהחופש שלהם נקנה בדם ב-1945 ונשמר בקושי רב לאורך המלחמה הקרה. מושגים כמו "שירות חובה", "הקרבה למען המולדת" או "תעשייה ביטחונית" הפכו מיושנים ולא רלוונטים, אפילו נלעגים.
הניתוק הזה יצר שאננות. גרוע מכך, הוא יצר אובדן של האמונה בערכים המערביים כערכים ששווה להילחם עליהם.
אירופה, ובמידה רבה גם ארה"ב, נכנסו לעידן של רלטיביזם מוסרי. הקושי להגדיר "טוב" ו"רע" שיתק כל יכולת לזהות איומים.
כאשר כל התרבויות שוות וכל הנרטיבים נכונים, קשה מאוד לגייס חברה להילחם נגד משטרים אוטוקרטיים או אידיאולוגיות קיצוניות.
הרלטיביזם המוסרי עודד חגיגה של "רב תרבותיות". זאת מצידה, עודדה גלים של הגירה לא מבוקרת שחוללו זעזועים נוספים, שרק החריפו ודרדרו את המצב.
חברה שאינה מאמינה בצדקת דרכה, מאבדת את הרצון להגן עליה פיזית. באירופה, הרלטיביזם הזה חלחל גם אל תוך הממשלים. גם בארה"ב התהליך הזה החל.
בנוסף לכל זה, רוח הגלובליזציה שלפיה ניתן לקבל כל דבר במיקור חוץ, העבירה מפעלים, טכנולוגיות ופסי ייצור למזרח הרחוק. היום כמעט כל דבר מיוצר שם, בעיקר בסין.
תוצאת לוואי הייתה פגיעה במעמד הפועלים המסורתי, מה שגרר פגיעה בבסיס המסורתי של מפלגות המרכז הסוציאליסטיות, ועודד נדידה לעבר כוחות קיצוניים מימין ומשמאל.
צלצול השכמה מאוחרת
הפלישה הרוסית לאוקראינה והמתחים הגלובליים הגוברים היו צלצול השכמה אלים לאירופה. היא גילתה שהמחסנים שלה ריקים, שתעשיית הנשק שלה מנוונת, שהיא חשופה לסחיטה אנרגטית וביטחונית. וחמור מכל, היא גילתה שאזרחיה המנותקים אינם מעוניינים להילחם על הערכים שהביאו אותם להוביל את האנושות.
האירופאים נראים אובדי עצות. צרפת, בריטניה וספרד הולכות ומאבדות את זהותן. שתי הראשונות נראות בדרך למלחמת אזרחים.
ההתנהלות האירופית הופכת את נאט"ו למעמסה לא מועילה על ארה"ב, שמשלמת 60% מתקציב הארגון.
טראמפ הוא איש עסקים, והוא יודע לזהות עיסקה גרועה. הוא מתכוון לבנות מחדש את נאט"ו על בסיס עסקי שימצב את ארה"ב כספקית שירותי ביטחון. זה אומר חלוקת נטל מחייבת, וסוג של תשלום עבור שירותי ההגנה מארה"ב.
העולם על פי טראמפ
טראמפ הוא הנשיא האמריקני הראשון מזה שנים שהבין שהסדר העולמי הישן אינו רק שבור, אלא שהוא מהווה סכנה קיומית לעתיד האמריקני בעידן הדיגיטלי.
הסדר הישן העביר ייצור החוצה (בעיקר לסין), העמיס עלויות ביטחון על הכלכלה האמריקאית, יצר תלות בשרשראות אספקה שבריריות והסתמך על ברית שברירית.
ד"ר קובי ברדה, המתמחה בהיסטוריה הפוליטית של ארצות הברית, מציע דרך מעניינת להבין לאן מכוון דונלד טראמפ.
על פי ד"ר ברדה, טראמפ מנסה לבצר את העליונות האמריקנית בעידן הבינה המלאכותית. היריב שהוא רואה מולו הוא סין, והמערכה העיקרית מולה, היא מרוץ ה-AI.
אם מאמצים את ההסבר הזה, אז MAGA (Make America Great Again), מפסיקה להיות סתם סיסמת מכירות פופוליסטית. היא הופכת להיות המפתח להבנתו של דונלד טראמפ.
המרוץ ל AI
מערכות ה-AI הקיימות עסוקות היום בעיכול הנתונים הנמצאים ברשת. לפי הערכות מומחים, לקראת סוף 2027, תגיע נקודה סינגולרית, בה תסיימנה המערכות הללו את למידת כל הנתונים.
בנקודת הזמן הזאת, הן תדענה כל מה שצריך כדי להגיע לרמה גבוהה של ניהול מערכות מורכבות, לביצוע עסקאות ואפילו ליכולת קבלת החלטות עצמאית.
בנקודה זאת, מי שישלוט בתשתית ה-AI – ישלוט בעולם.
על פי ד"ר ברדה, האסטרטגיה של דונלד טראמפ ממוקדת במרוץ לשליטה ב-AI. טראמפ מחויב להגיע לאותה נקודה סינגולרית כשארה"ב, ולא סין, היא המחזיקה ב"מפתחות" לטכנולוגיה.
הפעולות הכלכליות והמדיניות של טראמפ נועדו להבטיח שמודל ה-AI העוצמתי ביותר שייווצר בנקודת הסינגולריות יהיה אמריקאי. הוא רואה בכך אירוע מכונן שיקבע מי יחזיק בכוח העולמי בעשורים הבאים.
טראמפ פועל להבטיח לארה"ב את יתרונה הטכנולוגי, לפני שסין תסגור את הפער (היא מנסה לעשות זאת באמצעות הנדסה לאחור ופיתוחים מוזלים כמו ה-DeepSeek).
וזה המפתח להבין מה עומד מאחורי פעולותיו של הנשיא החריג הזה.
עצמאות ודומיננטיות אנרגטית
מודלים של AI הם מפלצות אנרגיה הדורשות כמות עצומה ורציפה של כוח מחשוב. מי שלא יוכל לספק אנרגיה זולה וזמינה, יפסיד במרוץ החישוב.
טראמפ פועל להגדלת ייצור האנרגיה בארה"ב כדי לספק את התשתית הנדרשת להרצה רציפה של המודלים הללו. הדרך להשיג זאת היא הפיכת ארה"ב למעצמת אנרגיה זולה, באמצעות:
- הרחבת קידוחי נפט וגז. ארה"ב כבר היום היא יצואנית של נפט.
- הסרת רגולציה סביבתית
- השתלטות על מקורות אנרגיה בעולם
מכאן קל להבין את הסרת הרגולציות הירוקות. זה גם מסביר היטב את מניעיה של ארה"ב בוונצואלה, וגם את העניין המיוחד באיראן, מעבר להיותה מעצמת טרור.
הרווח של שליטה אמריקאית בנפט של וונצואלה ואיראן הוא כפול. מדובר ב"משחק סכום אפס" מול סין שפיתחה תלות במקורות הללו.
הבטחת חומרי גלם (Rare Earths)
שליטה ב-AI דורשת גם שליטה פיזית בחומרי הגלם של השבבים שמריצים מודלים של AI. כיום, סין שולטת בכ-80% משוק החומרים הללו.
פעולותיו של טראמפ מכוונות לשבור את המונופול הסיני המסוכן על השוק הזה.
הסיבה לשליטתה של סין היא שתהליך הכרייה של החומרים הללו מזהם ופוגע בסביבה. מדינות מערביות מנסות להתחמק מן התהליך הזה.
מכאן ההתעניינות של טראמפ בגרינלנד. גרינלנד היא אחד המקומות העשירים בעולם במחצבים נדירים שטרם הופקו. שליטה בה תאפשר לארה"ב לשבור את המונופול הסיני ולהבטיח עצמאות טכנולוגית.
שליטה בייצור השבבים
טראמפ פועל לשנות את מאזן הכוחות שבו ארה"ב מסתמכת על יצרנים חיצוניים לייצור השבבים עצמם. בפרט, הוא מעוניין להקים ולחזק מפעלי שבבים בשטח ארה"ב ובטריטוריות בשליטה אמריקנית. הוא רוצה להבטיח רציפות תפקודית בנקודה הסינגולרית ב-2027.
מדינה קריטית בתחום הזה היא טיוואן שמיייצרת כ-60% משוק השבבים העולמי, ושסין מאיימת עליה.
עוד מדינה, אגב, היא ישראל הקטנה. ישראל מייצרת אמנם רק אחוזים בודדים משוק השבבים, אך נחשבת למובילה עולמית בתכנון שבבים (אינטל, אנבידיה ומרכזי פיתוח אחרים).
כדי למנוע זליגת ידע אמריקני למתחרה הגדולה, טראמפ לוחץ על ישראל ועל מדינות אחרות לנתק מגע טכנולוגי עם סין בתחום השבבים והתשתיות בכלל. הוא משתמש בסיוע הביטחוני ובגישה לשוק האמריקני להבטיח שישראל תיישר קו עם האינטרסים האמריקניים במרוץ ה-AI והשבבים.
מבחינת טראמפ, במאבק הזה ישראל היא זרוע טכנולוגית של ארה"ב. הוא רואה בה חלק מן המאמץ להגיע עד סוף 2027 למודל AI "דובר אנגלית".
סיכום
נדרשת פרספקטיבה היסטורית כדי לעכל את התופעה ששמה טראמפ ולהבין באמת לאן הוביל את ארה"ב והעולם. הבאנו כאן הסבר אפשרי שיכול לספק מפתח להבנתו של הנשיא החריג הזה.
בכל מקרה, השפעתו על בניית סדר עולמי חדש ניכרת כבר היום, מה שמזכה אותו בכרטיס כניסה לרשימת "הנשיאים המשבשים".
מעניין איפה היינו, אם היינו בכלל, אם היתה פה ממשלת שמאל הזוי בתמיכת שונאי ישראל..חלק מהביקורות על הממשלה מוצדקות וטוב שיש ביקורת אבל ביום הבוחר ולמען הארץ והביטחון שלנו -הממשלה הזו חייבת להמשיך.
ואחר כך צריך להמשיך לבקר אותה שצריך:)
תודה לאל שזכינו בראש הממשלה הנבחר, בנימין נתניהו שבמקצועיות רבה יודע ומצליח לשמור על הקשר הנכון למדינת ישראל עם טראמפ ושאר מנהיגי העולם הרלוונטיים.
שבת שלום ומבורך
אתה צוחק? נכון