נשיאים משבשים • 5. תיאודור רוזוולט: המנהיג שלא ביקש רשות

תיאודור (טדי) רוזוולט — הנשיא ה-26 של ארצות הברית, נודע בזכות האמרה 'דבר בְּרַכּוּת והחזק מקל גדול'.

אך רוזוולט לא הצטיין רק בדיבורים. הוא היה נשיא פעיל באופן יוצא דופן, שהשאיר חותם ברור.

רוזוולט הפעיל את חוקי ההגבלים העסקיים באגרסיביות חסרת תקדים, ופירק מונופולים ענקיים בתחום הרכבות, הנפט והבשר. הוא נודע בכינוי "שובר הטראסטים" — Trust Buster.

רוזוולט הקדיש יותר מ-90 מיליון דונם לשמורות טבע לאומיות, הקים חמישה פארקים לאומיים ו-18 אנדרטאות לאומיות. היום רואים בו את אבי תנועת שימור הטבע האמריקאית.

רוזוולט תיווך בהסכם השלום שסיים את המלחמה הרוסית-יפנית ב-1905 והפך לנשיא האמריקאי הראשון שזכה בפרס נובל.

לאחר חשיפת תנאים מזעזעים בתעשיית הבשר, חתם רוזוולט על ה-Pure Food and Drug Act וה-Meat Inspection Act, שהניחו את היסודות ל-FDA המודרני.

רוזוולט שלח את "הצי הגדול הלבן" — 16 ספינות קרב, למסע עולמי שהוכיח לכל המעצמות שארצות הברית הפכה לכוח ימי של ממש.

בקצרה: רוזוולט ראה את תפקיד הממשל הפדרלי כגורם פעיל שאמור להתערב, לרסן ולעצב את המציאות, לא רק לשמור עליה.

אבל מה שהופך אותו בעיניי לנשיא משבש, היא התעלה שבנה ושחיברה שני אוקיינוסים. התעלה הזאת שינתה את מפת המסחר העולמי, ולא הייתה אמורה להיות אמריקאית כלל.

שם הוכיח רוזוולט שהוא אדם שהחליט שהמציאות לא תכתיב לו את הגבולות, הוא יכתיב לה.

הרקע: חלום שנכשל

בסוף המאה ה-19 ניסתה צרפת לחפור תעלה דרך מצר פנמה, אז חלק מקולומביה ונחלה את אחד מאסונות ההנדסה הגדולים בהיסטוריה. יותר מ-20,000 פועלים מתו ממחלות ותאונות, ומיליארדי פרנקים ירדו לטמיון.

החברה הצרפתית קרסה, הפרויקט ננטש, והעולם הסיק מסקנה ברורה: לא ניתן לחפור תעלה בפנמה.

רוזוולט הסיק מסקנה שונה לחלוטין.

החזון: אמריקה כמעצמה גלובלית

כשרוזוולט עלה לשלטון ב-1901 (בעקבות רצח קודמו בתפקיד, וויליאם מקינלי), הוא הביא עמו תפיסת עולם ברורה: כדי להיות מעצמה אמיתית, ארצות הברית חייבת שליטה ימית בשני האוקיינוסים.

הדרך הארוכה סביב קייפ הורן בדרום אמריקה, הייתה בעיניו בזבוז אסטרטגי שאמריקה לא יכולה להרשות לעצמה. הפתרון היה תעלה. השאלה הייתה רק איפה ואיך.

הקונגרס העדיף תחילה את ניקרגואה כמיקום חלופי, בטוח ומוכר. רוזוולט החליט אחרת. הוא ראה בפנמה את המסלול האופטימלי, וכשהחליט, החל לפעול.

קולומביה מתנגדת – אז מה?

האתגר הראשון היה דיפלומטי. פנמה הייתה חלק מקולומביה, והסנאט הקולומביאני דחה את ההסכם שהיה מאפשר לארב"ב לחפור את התעלה.

הסנאט הקולומביאני רצה לשפר את התנאים הכספיים, או סתם לחכות עד שפטנט החברה הצרפתית יפוג ויוכלו לגבות יותר.

רוזוולט לא קיבל את זה. הוא כינה את הסנאטורים הקולומביאנים "בריונים" ו"נוכלים" בפגישות פרטיות, ורמז בגלוי שארצות הברית לא תשב בחיבוק ידיים.

ואז, לפתע, פרצה מרידה בפנמה נגד שלטון בוגוטה. היו כבר מרידות כאלה בעבר, אלא שהפעם המרידה פרצה בעידוד אמריקני. רוזוולט פעל במהירות שהותירה את כולם פעורי פה.

ב-3 בנובמבר 1903, הופיעו ספינות מלחמה אמריקאיות מול חופי פנמה. כוחות קולומביאנים ששלחה בוגוטה לדכא את המרידה לא יכלו לעלות לחוף, הצי האמריקאי חסם אותם.

ב-4 בנובמבר הכריזה פנמה על עצמאות. ב-6 בנובמבר הכירה בה ארצות הברית רשמית. ב-18 בנובמבר, פחות משבועיים לאחר ההכרזה, נחתם הסכם עם הרפובליקה החדשה שנתן לאמריקה את זכויות החפירה.

המהירות הייתה מסחררת. הביקורת, לא פחות.

הסערה: "גנבת תעלה"

האופוזיציה לא שתקה. בקונגרס, עיתונים ואולמות אקדמיה הואשם רוזוולט בכך שיזם מהפכה, סיפח שטח ריבוני ופגע בעקרונות שאמריקה אמורה לייצג. הדמוקרטים טענו שהוא פעל מחוץ לסמכויותיו החוקתיות.

מדינות אמריקה הלטינית ראו בכך הוכחה לאימפריאליזם אמריקאי. עיתונאים כינו את מה שקרה "גנבת תעלה".

רוזוולט ענה להם בנאום שהפך אגדי:

"אילו הייתי נוקט בשיטות המסורתיות והשמרניות, הייתי מגיש לקונגרס מסמך מדיני מכובד, והדיונים עליו היו נמשכים עד היום; אבל אני לקחתי את אזור התעלה ונתתי לקונגרס להתווכח — ובזמן שהוויכוח נמשך, גם התעלה ממשיכה להיבנות.״

הוא לא התנצל, ולא הסביר. הוא הצביע על התוצאה.

האתגר האמיתי: ההנדסה והמחלות

אבל הדיפלומטיה הייתה קלה לעומת מה שחיכה בשטח. הצרפתים כשלו לא רק בגלל בעיות הנדסיות, הם כשלו כי קדחת צהובה ומלריה הרגו את פועליהם בקצב מחריד. הג'ונגל הפנמי היה מכונת מוות.

רוזוולט הקשיב למדע. הוא מינה את ד"ר וויליאם גורגאס, שכבר הוכיח בקובה שניתן לשלוט בקדחת צהובה על ידי חיסול יתושים, לאחראי על הבריאות בפרויקט. הממסד הצבאי התנגד, בירוקרטים לגלגו, וקציני הצבא טענו שזה בזבוז של כסף וזמן.

רוזוולט תמך בגורגאס ונתן לו את כל מה שביקש.

התוצאה: תוך שנתיים, נעלמה הקדחת הצהובה כמעט לחלוטין מאזור התעלה. המלריה ירדה באופן דרמטי. הפועלים החלו לעבוד ולהישאר בחיים.

הביקור בפנמה: נשיא שיורד לשוחות

ב-1906 עשה רוזוולט משהו שלא עשה אף נשיא אמריקאי לפניו: הוא עזב את גבולות ארצות הברית בזמן כהונתו וטס לפנמה לראות את הפרויקט במו עיניו.

הוא לא בא לטקסים, הוא בא לשוחות. תמונה שהפכה אחת מהאייקוניות של תקופתו מראה את רוזוולט יושב על עגורן ענק באתר החפירות, בגדיו מכוסים בוץ, עם חיוך רחב. אלה לא היו יחסי ציבור, זה היה מי שהוא.

הביקור שלח מסר ברור לכל מי שהיה מעורב בפרויקט. הנשיא רואה, הנשיא מבין, והנשיא לא הולך לשום מקום עד שזה נגמר.

המורשת

תעלת פנמה נפתחה רשמית ב-1914 — שנה לאחר שרוזוולט עזב את הבית הלבן. הוא לא זכה לראות את הספינה הראשונה עוברת בה, אבל כולם ידעו מי בנה אותה.

התעלה שינתה את המסחר העולמי. מרחקי שיט קוצרו באלפי קילומטרים. הצי האמריקאי קיבל ניידות שלא הייתה לו קודם. עיירות נמל שגשגו. ומדינה שחצתה פעם יבשת שלמה ברכבת, למדה שהיא יכולה לחצות אוקיינוסים בתעלה.

סיכום

רוזוולט היה נשיא שנוי במחלוקת בזמנו, ונשאר שנוי במחלוקת גם היום. פעולותיו בפנמה העלו שאלות אמיתיות. שאלות על ריבונות, אימפריאליזם וגבולות הסמכות הנשיאותית, שאלות שאין להן תשובה פשוטה.

אבל כאשר החליט רוזוולט שמשהו צריך להיעשות, הוא הבין שאיש לא יעשה אותו בשבילו. מבחינתו מחירה של אי עשייה עבור ארה"ב היה גבוה ממחיר העשייה. בעולם שבו מנהיגים מתווכחים, מחכים, מגבשים ועדות ומזמינים ייעוץ, רוזוולט פשוט הפך משטר עוין וחפר תעלה.

כשנשאל לימים אם הוא מתחרט על הדרך שבה השיג את התעלה, הוא ענה ללא היסוס: "לא. לא לרגע אחד."

"טדי" רוזוולט היה נשיא משבש.