אנדרו ג'ונסון היה דמוקרט מטנסי שנבחר כסגן הנשיא של לינקולן בכהונתו השנייה.
טנסי הייתה מדינת דרום שפרשה מהאיחוד לפני מלחמת האזרחים, וג'ונסון היה הסנאטור הדרומי היחיד ששמר על נאמנות לאיחוד בזמן המלחמה.
לינקולן בחר בו כסגן נשיא ב-1864 כמהלך של פיוס לאומי, כדי להראות שהצפון מוכן לקבל דרומיים נאמנים חזרה לשורותיו.
נעליים גדולות מדי
מיד אחרי רצח לינקולן, כחודש לתוך כהונתו השנייה, נכנס אנדרו ג'ונסון לנעליים הגדולות ביותר האפשריות, אלו של אברהם לינקולן . הייתה זאת תקופה רגישה ביותר של שיקום האומה, שהתאימה מאוד לנשיא כמו לינקולן. קשה לומר שג'ונסון היה המחליף הראוי לשאת במטלה הזאת.
ג'ונסון היה נשיא לוחמני וחסר טקט. הוא התנגד נחרצות להענקת זכויות אזרח לעבדים המשוחררים וניסה להקל על מדינות הדרום בתהליך השיקום. זה הוביל לעימות חזיתי עם "הרפובליקנים הרדיקלים" בקונגרס.
הקונגרס, שנשלט על ידי "הרפובליקנים הרדיקלים", תיעב את ג'ונסון בגלל מדיניותו המקלה כלפי מדינות הדרום המובסות.
כדי לכבול את ידיו, הם העבירו חוק שקבע כי הנשיא אינו רשאי לפטר שרי ממשלה ללא אישור הסנאט. ג'ונסון הטיל וטו על החוק בטענה שהוא לא חוקתי, אך הקונגרס ביטל את הווטו שלו.
ג'ונסון העקשן והלוחמני, החליט לבחון את החוק. הוא פיטר את שר המלחמה, אדווין סטנטון, אותו ירש מלינקולן, שהיה בעל ברית של הרפובליקנים הרדיקלים. סטנטון סירב לעזוב ואף התבצר במשרדו.
בית הנבחרים מיהר להגיש 11 סעיפי אישום נגד ג'ונסון. העיקריים שבהם:
- הפרת החוק – פיטורי סטנטון ללא אישור הסנאט.
- ביזוי הקונגרס – ג'ונסון נשא נאומים חריפים ומשפילים נגד חברי הקונגרס, והם האשימו אותו בניסיון לערער את הלגיטימיות של הרשות המחוקקת.
במשפט בסנאט, דרשה ההדחה רוב של שני שלישים (36 סנאטורים מתוך 54 באותה עת). התוצאה הסופית הייתה 35 ו-19 נגד.
אנדרו ג'ונסון ניצל מהדחה בפועל על חודו של קול אחד בלבד בסנאט. הוא היה הנשיא הראשון בהיסטוריה שהועמד לדין בהליך הדחה.
העסקה
בשנת 1867, היה ג'ונסון בעיצומם של קרבות פוליטיים אלימים מול הקונגרס על שיקום הדרום, קרבות שיעמידו אותו למשפט ההדחה בהמשך.
בתוך הכאוס הזה, רקח מזכיר המדינה, וויליאם סיוארד, עסקה שנראתה לרבים כמטורפת לחלוטין.
באותם ימים האימפריה הרוסית הייתה במצוקה כלכלית לאחר תבוסתה במלחמת קרים. היא החזיקה בטריטוריית אלסקה, אך התקשתה להגן עליה ולנהל אותה מרחוק.
הרוסים חששו שהבריטים (ששלטו בקנדה) יפלשו ויכבשו את השטח. לכן, הם העדיפו למכור את השטח לארצות הברית, היריבה של בריטניה באותה תקופה.
סיוארד, איש חזון שראה את ארה"ב כמעצמה עולמית עתידית השולטת באוקיינוס השקט, קפץ על המציאה. ב-30 במרץ 1867 חתמו הצדדים על ההסכם: 7.2 מיליון דולר (כ-2 סנט לאקר – חצי סנט לדונם) עבור שטח הגדול פי שניים מטקסס.
השטות של סיוארד
התגובה הציבורית והפרלמנטרית הייתה לעגנית וזועמת. הקונגרס, שהיה עוין לנשיא ג'ונסון באופן אישי, ראה ברכישה בזבוז משווע של כספי הציבור בעת שהמדינה זקוקה לשיקום פנימי.
העיתונות העניקה לרכישה שמות גנאי שנחרטו בהיסטוריה, "המקרר של סיוארד", "השטות של סיוארד" ו"גן החיות של דובים לבנים של אנדרו ג'ונסון" היו רק חלק מהפנינים.
המתנגדים טענו שאלסקה היא שממה קפואה, חסרת ערך כלכלי, שאין לה רציפות גאוגרפית לארה"ב ושהיא מהווה נטל ביטחוני שאי אפשר להגן עליו.
ג'ונסון וסיוארד נאלצו לנהל מסע שכנוע אגרסיבי. סיוארד אירח חברי קונגרס לארוחות ערב מפוארות, והשמועות מספרות כי הציר הרוסי בוושינגטון אף חילק שוחד לכמה חברי קונגרס כדי להבטיח את אישור העסקה. בסופו של דבר, האינטרס האסטרטגי ניצח את הלעג, והרכישה אושרה.
חשיבותה של אלסקה – מהזהב ועד המלחמה הקרה
חשיבותה של אלסקה התבררה בשלושה גלים ששינו את מצבה של אמריקה:
- הבהלה לזהב (סוף המאה ה-19): גילוי מרבצי זהב אדירים הוכיח שהשטח רחוק מלהיות "חסר ערך".
- מלחמת העולם השנייה והמלחמה הקרה: אלסקה הפכה לקו ההגנה הקדמי של ארה"ב. המיקום הגאוגרפי שלה אפשר שליטה בצפון האוקיינוס השקט והצבת בסיסים מול ברית המועצות. בלעדיה, לארה"ב לא הייתה דריסת רגל אסטרטגית בקוטב הצפוני.
- משאבי טבע: גילוי הנפט והגז הפך את אלסקה לעמוד השדרה של העצמאות האנרגטית האמריקנית.
ההיסטוריונים תמימי דעים על כך שג'ונסון היה אחד הנשיאים הגרועים ביותר בהיסטוריה האמריקאית. הוא מעולם לא נבחר בזכות עצמו לנשיאות, הוא אפילו לא היה מועמד בבחירות הבאות. אך החלטתו לגבות את סיוארד מול קונגרס עוין, העניקה לארה"ב עומק אסטרטגי ללא תחליף.
הוא הוכיח שלפעמים, מה שנראה כ"שטות" בהווה עשוי להיחשב לגאונות בעתיד.
החלטה זאת מכניסה את אנדרו ג'ונסון לרשימת הנשיאים המשבשים שלנו.