כמעט בכל הקשר היסטורי, נצבעת דמותו של ריצ'רד ניקסון בצבעי הטרגדיה הפוליטית של פרשת ווטרגייט. אך עבור חוקרי יחסים בינלאומיים ואסטרטגיה, ניקסון נחשב לאחד הנשיאים ה"משבשים" והמבריקים ביותר שידע הבית הלבן.
יחד עם יועצו לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר, הוא הנהיג את עידן הריאל-פוליטיק (Realpolitik). מדיניות חוץ המבוססת על אינטרסים קרים, מאזן כוחות ועוצמה, במקום על אידיאולוגיה מוסרנית.
הרקע
ריצ'רד ניקסון נולד למשפחה דלת אמצעים בקליפורניה. בניגוד ליריבו המר ג'ון פ. קנדי שהגיע מעושר מופלג, ניקסון עבד בצעירותו בחנות המכולת המשפחתית. הרקע הזה נטע בו תחושת קיפוח וטינה כלפי "האליטות" של החוף המזרחי. רגש זה ליווה אותו לאורך כל הקריירה שלו.
ניקסון רכש את שמו כחבר קונגרס צעיר בשנות ה-40 המאוחרות. הוא שיחק תפקיד מפתח בחשיפת מרגלים סובייטיים (כמו אלג'ר היס).
המוניטין שצבר כ"צלבן נגד הקומוניזם" היה כה חזק, עד שאיפשר לו, שנים מאוחר יותר, לפתוח את הדלת לסין מבלי להיחשד בחולשה.
ניקסון כיהן כסגן נשיא במשך שמונה שנים (1953–1961) תחת דווייט אייזנהאואר. בתקופה זו צבר ניסיון רב במדיניות חוץ. ב"ויכוח המטבח" עם ניקיטה חרושצ'וב במוסקבה (1959), הראה ניקסון יכולת עמידה בעימות ישיר עם מנהיג ברה"מ.
לאחר שהפסיד לקנדי ב-1960 ונכשל בבחירות למושל קליפורניה ב-1962, נראה היה שהקריירה שלו נגמרה. הוא הצהיר בפני העיתונאים: "לא יהיה לכם יותר את ניקסון לחבוט בו".
אולם, הוא הצליח להמציא את עצמו מחדש כ"ניקסון החדש" ולנצח בבחירות הדרמטיות של 1968, בשיאה של מלחמת וייטנאם.
השיבוש האסטרטגי: המהלך הסיני (1972)
מאז עליית הקומוניזם בסין ב-1949, סירבה ארה"ב להכיר במשטר בבייג'ינג וראתה בו אויב מר. ניקסון, שהיה ידוע כלוחם קומוניזם חסר פשרות ("Cold Warrior"), הבין שדווקא המוניטין הימני והנוקשה שלו מאפשר לו לבצע מהלך שאיש לא העז לפניו.
בפברואר 1972 נחת ניקסון בבייג'ינג. המטרה לא הייתה "שלום עולמי" או קידום זכויות אדם, אלא מהלך שחמט גיאופוליטי מבריק. הוא התכוון לתקוע טריז בין ברית המועצות לסין.
ניקסון וקיסינג'ר זיהו את המתיחות הגוברת בין שתי המעצמות הקומוניסטיות. הם הבינו שאם ארה"ב תתקרב לסין, היא תאלץ את הסובייטים להיות גמישים יותר.
השיבוש הזה שינה את המלחמה הקרה ממשחק דו-קוטבי למשולש כוחות מורכב. במשולש הזה החזיקה ארה"ב בלשון המאזניים. זה היה המהלך שהניח את היסודות לבידודה ההדרגתי של מוסקבה ותרם לנפילתה בהמשך.
המהלך של ניקסון לא רק החליש את ברית המועצות, הוא הניח את היסודות לעלייתה של סין ככוח כלכלי עולמי. זהו המהלך ששינה את הכלכלה הגלובלית – מהלך שאנחנו מרגישים את השלכותיו (והסיכונים שבו) עד היום, במיוחד בהקשר של המאבק שטראמפ מנהל כעת.
"זעזוע ניקסון": פרידה מברטון-וודס (1971)
בזירה הכלכלית, ניקסון ביצע שיבוש לא פחות דרמטי. מאז ועידת ברטון-וודס ב-1944 (בעידן רוזוולט), הכלכלה העולמית נשענה על הדולר שהיה צמוד לזהב.
ב-15 באוגוסט 1971, יצא הנשיא בצעד חד-צדדי שזכה לכינוי "הלם ניקסון" (Nixon Shock). בשידור טלויזיה דרמטי הודיע ניקסון על ביטול הצמדת הדולר לזהב.
המהלך נועד להגן על הכלכלה האמריקנית מפני אינפלציה וגירעון, אך הוא פירק את הסדר הפיננסי העולמי הישן. העולם עבר למערכת של "שערי חליפין ניידים", שבה ערך המטבעות נקבע לפי כוחות השוק ולא לפי מתכת יקרה.
השיבוש הזה שחרר את ארה"ב מכבלי הזהב. הוא אפשר לדולר להפוך לכלי כוח גמיש וקטלני בשוק הגלובלי, אך גם יצר את התנודתיות הכלכלית המאפיינת את העידן המודרני.
הריאל-פוליטיק במבחן: מלחמת יום כיפור והרכבת האווירית (1973)
מלחמת יום כיפור סיפקה את אחת הדוגמאות המובהקות לניהול האינטרסים של ניקסון. בימים הראשונים למלחמה עמדה ישראל בפני מחסור חמור בתחמושת ובציוד. ניקסון הורה מיד על פתיחת רכבת אווירית חסרת תקדים של אספקה צבאית.
ההחלטה לא נבעה רק מרגש, אלא משיקול אסטרטגי קר. ניקסון וקיסינג'ר הבינו שניצחון של כלי נשק סובייטיים (בידי מצרים וסוריה) על כלי נשק אמריקניים (בידי ישראל) יהיה מכה אנושה למעמדה של ארה"ב במלחמה הקרה.
מצד שני, מיד לאחר שהבטיח את הישרדות ישראל, ניקסון עצר אותה מלהשיג הכרעה טוטאלית מדי. הוא עשה זאת כדי לאפשר את "דיפלומטית הדילוגים" שתחזיר את מצרים לצד האמריקני.
זהו הריאל-פוליטיק בשיאו. מצד אחד, ארה"ב תומכת בבעלת ברית כדי לבלום את ברית המועצות. מצד שני היא מנהלת את הסכסוך כך שישרת את העליונות האמריקנית באזור לטווח ארוך.
דוקטרינת ניקסון: סוף עידן "השוטר העולמי"
בעקבות הלקחים המרים והטראומטיים ממלחמת וייטנאם, ניקסון "שיבש" גם את דוקטרינת טרומן. הוא קבע שמעתה, בעלות בריתה של ארה"ב צריכות לשאת בנטל העיקרי של הגנתן העצמית.
ארה"ב תספק סיוע כלכלי, נשק ומטרייה גרעינית, אך היא לא תמהר לשלוח חיילים להילחם במקום עמים אחרים בסכסוכים מקומיים. המהלך הזה סימן את תחילת העידן שבו ארה"ב פועלת דרך "שלוחים" (Proxies) ובעלות ברית אזוריות חזקות, תוך שמירה על משאביה שלה.
סיכום: המורשת של הריאליסט
ניקסון הפך את ארה"ב מ"אימפריה מטיפה" – כזו שמנסה לייצא את ערכיה לכל מקום (כמו וילסון) – ל"אימפריה מנהלת".
הוא לימד את העולם שאמריקה מוכנה לדבר עם כל אויב, כולל משטרים קומוניסטיים רצחניים, כל עוד הדבר משרת את האינטרס הלאומי שלה ומבטיח את עליונותה הצבאית והכלכלית.
ניקסון מייצג את הרגע שבו האידיאליזם האמריקני פינה את מקומו לתחכום קר.
ניקסון פירק את המבנים הישנים של רוזוולט וטרומן. הוא בנה במקומם אדריכלות עולמית חדשה, גמישה ומורכבת הרבה יותר, שדרכה זרמה העוצמה האמריקנית בשלהי המאה ה-20.