שלוש תיאוריות היסטוריות המסבירות את מהלך האירועים בעולם בו אנחנו חיים

הקדמה

הניסיון לבנות תיאוריות כדי להסביר את העולם בו אנחנו חיים מאפיין את המין האנושי. הניסיון הזה קיים בכל הדיסציפלינות. הוא בולט ומצליח מאוד בתחומי המדעים המדויקים, אך קיים גם במדעי החברה והרוח.

תהליכים היסטוריים מכוננים

איסוף נתונים ובניית תיאוריות מגדיר את הפעילות האנושית כמעט בכל תחום. כל זה נכון גם להיסטוריה.

הניסיון לבסס תיאוריות היסטוריות הוא מורכב, וכמו בכל דיסציפלינה אחרת, הוא דורש בדיקה מתמדת של ההתאמה בין התיאוריות למציאות אותה הן באות להסביר.

זכינו שתתקיים בנו הקללה הסינית הידועה "שתחיה בזמנים מעניינים", וכך אנו עדים במו עינינו לתהליכים היסטוריים מכוננים.

העובדה שבעל כורחנו אנו חווים אותם, יוצרת סקרנות טבעית לגילוי מנגנון שיוכל לעזור לנו לפענח כיצד פועלת ההיסטוריה.

שלוש התיאוריות המרכזיות

משנות ה-90 של המאה ה-20, הוצעו שלוש תיאוריות מרכזיות כדי להסביר את מהלך האירועים ההיסטוריים של ימינו.

מדובר בשלוש התיאוריות הבאות:

• "קץ ההיסטוריה" של פרנסיס פוקויאמה (האופטימיסט)
• "התנגשות הציביליזציות" של סמואל הנטינגטון (נביא הזעם)
• "הריאליזם ההתקפי" של ג'ון מירשהיימר (הריאליסט הקר)

היסטוריה יש לשפוט מפרספקטיבה של מרחק, אך הקצב המהיר של ההתרחשויות בימינו הוא מספיק כדי שחלק מן התיאוריות הללו תספקנה להתיישן, לפחות בחלקן.

למרבה הצער, דווקא התיאוריה האופטימית מבין השלוש כשלה. התיאוריה שניבאה את ניצחון הערכים הדמוקרטיים והליברליים נכשלה בניבוי ההתפתחויות של שלושת העשורים האחרונים.

לעומתה, התיאוריה ה"קרה" שאינה נותנת משקל לערכים, מוכיחה את עצמה כבעלת כושר הניבוי הטוב ביותר.

להלן השוואה תמציתית בין שלוש התיאוריות:

פרנסיס פוקויאמה: "קץ ההיסטוריה" (הגישה הליברלית)

פוקויאמה כתב את ספרו מיד עם סיום המלחמה הקרה (1992). הוא טען שהאנושות הגיעה לנקודת הסיום האבולוציונית שלה מבחינה שלטונית.

התיאוריה "קץ ההיסטוריה"

• העולם מונע על ידי רעיונות ואידיאולוגיה.
• הצורך האנושי בהכרה בא על סיפוקו בדמוקרטיה הליברלית שהיא צורת הממשל האחרונה והמוצלחת ביותר.
• אחרי נפילת הפאשיזם והקומוניזם לא נותרו לדמוקרטיה הליברלית מתחרים אידיאולוגיים ממשיים.
• דמוקרטיות לא נלחמות זו בזו, ולכן יש לצפות למיעוט מלחמות. העולם יהפוך למגרש משחקים כלכלי גלובלי. הפוליטיקה תהיה לכלי ניהול טכני של רווחה ושוק חופשי, ותשתחרר מן הצורך לנהל סכסוכים אלימים.

עמידה במבחן המציאות – "קץ ההיסטוריה"

• הציון הכללי: נכשל (למרבה הצער)
•  התיאוריה נכשלה בניבוי של עליית הלאומיות, הדת והכוחות האנטי-ליברליים שצצו במאה ה-21
• העולם נשאר מקום אלים ומוכה מלחמות ואלימות

פוקויאמה טעה בכך שהניח שהדמוקרטיה הליברלית היא "מוצר סופי" שאנשים תמיד ירצו. הוא לא חזה את הנסיגה הדמוקרטית, במסגרתה התרחשו תהליכים במדינות כמו הונגריה, טורקיה פולין, ואפילו בארה"ב וישראל, שבהן הציבור בחר מרצונו במנהיגים סמכותניים. פוקויאמה עצמו נאלץ להודות בשנים האחרונות שהציבור לא תמיד בוחר בחירות רציונליות-כלכליות.

 סמואל הנטינגטון: "התנגשות הציביליזציות" (הגישה התרבותית)

הנטינגטון הגיב לפוקויאמה ב-1996 וטען שהזהות התרבותית-דתית החליפה את הזהות האידיאולוגית.

התיאוריה "התנגשות הציביליזציות"

העולם מונע על ידי דת ותרבות. המקור העיקרי לסכסוכים בעולם החדש לא יהיה כלכלי או אידיאולוגי, אלא תרבותי. העולם מחולק ל-7-8 ציוויליזציות מובחנות.

• הציוויליזציה המערבית (מערב אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה…)
• הציוויליזציה האורתודוקסית (רוסיה ומזרח אירופה)
• הציוויליזציה האסלאמית
• הציוויליזציה הסינית (קונפוציאנית)
• הציוויליזציה ההינדית (הודו)
• הציוויליזציה היפנית
• הציוויליזציה האפריקנית

לפי הנטינגטון, קונפליקטים עתידיים לא יהיו בעיקרם אידיאולוגיים או כלכליים  אלא תרבותיים – בין הציוויליזציות שתוארו למעלה.

לפיכך, העתיד אותו צפה הנטינגטון הוא של עימותים בלתי נמנעים, בעיקר בין המערב לבין הציביליזציה האיסלאמית והסינית ("הברית הקונפוציאנית-איסלאמית").

עמידה במבחן המציאות – התיאוריה "התנגשות הציביליזציות":

• הציון הכללי: עובר בקושי
• הנטינגטון זיהה נכון שהזהות (דת, לאום, שפה) חזקה יותר מכל אידיאולוגיה פוליטית.
• העימות בין המערב לאיסלאם הקיצוני, והמתח הגובר בין המערב לסין ("הציוויליזציה הסינית"), מתאימים היטב לתיאוריה שלו.
• בדיעבד, הגדרות הציוויליזציות של הנטינגטון היו גסות מדי. הוא טעה כשהניח שציוויליזציות הן גושים אחידים, ושהסכסוכים יתנהלו על קווי השבר שביניהן. המציאות מראה על קיום סכסוכים מרים ביותר בתוך הציביליזציות ולאו דווקא ביניהן (סונים נגד שיעים, רוסיה נגד אוקראינה, ואפילו השסע הפנימי בישראל).
• ב-2026 ניתן לראות את ההתנגשויות התרבותיות  שניבאה התיאוריה, אך ההתנגשויות חורגות מדי פעם מקווי השבר בין הציוויליזציות שהגדיר הנטינגטון אל תוך הציוויליזציות ואפילו המדינות עצמן (מלחמת תרבות פנימית).

ג'ון מירשהיימר: "הריאליזם ההתקפי"

עבור מירשהיימר, תרבות או אידיאולוגיה הן רעש רקע. זאת היא תיאוריה של "ריאל-פוליטיק" צרוף. העולם הוא מערכת אנרכית ומה שקובע בתוכה הוא הרצון בעוצמה. מדובר בתיאוריה דטרמיניסטית ומקיאווליסטית למדי, שאין לה שום עניין במושגים כמו "ערכים" כדי להסביר תהליכים.

התיאוריה – "הריאליזם ההתקפי"

מדינות הן "שחקנים רציונליים" בקופסה שחורה. המטרה של כל מדינה היא להבטיח את הישרדותה. מתוך המאבקים האלה מתבלטות מדינות לאום שהופכות להיות ההגמון האזורי.

• המנוע המזיז את העולם הוא חוסר ביטחון מבני.
• מכיוון שאין "ממשלה עולמית", כל מדינה חייבת לצבור כמה שיותר עוצמה כדי שאחרות לא יפגעו בה. מבחינה זאת, הגאופוליטיקה היא משחק סכום אפס.
• העתיד, לפי מירשהיימר, הוא של  תחרות מתמדת בין מדינות ובעיקר בין מעצמות.

עמידה במבחן המציאות – "הריאליזם ההתקפי"

הציון: מצטיין (למרבה הצער, שכן זאת תיאוריה מדכאת למדי)

• מירשהיימר חזה כבר בתחילת שנות ה-2000 שעליית סין תוביל בהכרח לעימות חזיתי עם ארה"ב, ללא קשר לשיטת הממשל שלהן.
• הפלישה הרוסית לאוקראינה (שלא מוסברת ע"י הנטינגטון) היא ברורה מאוד לפי הירשהיימר – הצטרפותה של אוקראינה לנאטו איימה על ההגמוניה האיזורית של רוסיה והכתיבה את התנהגותה.

קיימת ביקורת על הגישה הזאת שהיא דטרמיניסטית מדי ושהיא מתעלמת מהשפעתם של מנהיגים ספציפיים או מוסדות בינלאומיים. התיאוריה מבטלת את כוחם של ערכים, רעיונות, רגשות והחלטות של יחידים, ורואה במדינות "כדורי ביליארד" חסרי נשמה.

עם זאת, יש לאמר שהמצב ב-2026 מכתיר את התיאוריה של  מירשהיימר כמנצחת הגדולה. בעולם של מלחמות מעצמות ומירוץ חימוש מתגבר, הוא האיש שרבים קוראים ומקשיבים לו כדי להבין את יחסי הכוחות הקרים.

ישראל לפי מירשהיימר

מעניין, בהקשר נטול ערכים, זה לראות את תפיסתו העוינת של מירשהיימר את ישראל, שאין לו דבר חיובי לומר עליה.

לטענתו של מירשהיימר, ישראל תנסה לבלוע את עזה, יהודה ושומרון ותהפוך למדינת אפרטהייד שתסכן את קיומה. הפיתרון היחיד שהוא רואה כאן הוא של שתי מדינות לשני עמים.

מירשהיימר ביקורתי מאוד כלפי ישראל וספרו "הלובי הישראלי מדיניות החוץ של ארה"ב" (2007), הוגדר על ידי גורמים שונים כ"אנטישמי".

לפי מירשהיימר, ישראל אינה נכס אסטרטגי חיוני לארה״ב, להיפך, היא נכס מכביד, שפוגע באינטרסים אמריקאיים בעולם הערבי. יש לו גם טענות קשות אל הלובי היהודי והישראלי בארה"ב שגורם לכך שמדיניות ארה״ב אינה תואמת תמיד את האינטרסים שלה.

בהקשר זה, מעניין לציין כי ב-1948, הייתה זאת גם דעתו הנחרצת של ג'ורג' מרשל, שר החוץ של הנשיא טרומן. מרשל היה גנרל לשעבר, אבי "תוכנית מרשל" שהצילה את כלכלת אירופה אחרי מלחה"ע השניה ומהאנשים המכובדים ביותר בארה"ב באותו זמן. הוא אף אמר לטרומן בפניו כי אם הנשיא יכיר במדינת ישראל, הוא, מרשל, לא יצביע בעדו בבחירות הקרובות.

טרומן, כזכור, לא קיבל את דעתו והכיר במדינת ישראל 11 דקות אחרי הכרזתה.

לדעתי, בנקודה זאת מירשהיימר טועה, וניתן להצביע על יתרונות גדולים מאוד לארה"ב מהתמיכה שלה בישראל. עם זאת, בנקודה זאת של הזמן, התיאוריה שלו נחשבת לדבר החם בהיסטוריה (גם אם יש לה מבקרים), וכתוצאה מכך האיש זוכה ליוקרה רבה וכך גם דעותיו.

נקווה רק שתוצאות העימות הנוכחי עם איראן, ומצב המזה"ת  בסיומו, לא ייתנו לדעות אלו שלו רוח גבית.