"רוב קורבנות האונס מאמינות שהן אשמות. זה הטריק המלוכלך של האנסים"

אנחנו יושבים בבית הבטוח שלנו או בבית הקפה ומדפדפים בכותרות החדשות. נתקלים בכתבה אחת מיני רבות על אונס במשפחה, על כך שהסתירו את זה שנים, על העובדה שאף אחד לא טיפל באמת בקורבן ו'טיפלו' יותר בסוד. אדם חושב לעצמו, 'מה?! אני הייתי מפרק אותו,' או 'איך יכלו לעשות לה כזה דבר?' או גרוע מכך 'היא נראית אחת כזאת, אולי זה באמת היה מגיע לה'. כן, האמת כואבת. כן, אנחנו צריכים להבין שאנחנו שופטים ותליינים ובעיקר, לא באמת יודעים מה אנחנו היינו עושים.

בתוך כל הבלבול הזה, שלדעתי הפרטית לא צריך להיות מבלבל בכלל – יש אשם ויש נפגעת. אחרי המשפט הקודם באה נקודה וזה משהו שהאנשים מסביב וגלגלי הצדק שפועלים לאט או לעיתים פועלים הפוך, שוכחים. מה שיוצא מזה הן נפגעות ונפגעים אכולי רגשות אשם, המשתכנעים לא להביא לדין את הפוגעים. ואלה שכבר מנסים לעזור, מתקשים לשכנע את הנפגעות והנפגעים לבטוח במשטרה ובמערכת המשפט ולהגיש תלונה.

בפרק שלפניכם מתוך ספרי, 'בת מספר ארבע', לג'ון מאוד ברור מה צריך לעשות עם עמית סבן, אבל הוא היחיד שחושב כך. ובינתיים הוא מנסה לא לאבד את האמון שהילה תלתה בו בחודשים האחרונים. הילה מצידה מרגישה ששתי העולמות שלה – העבר ההרסני וההווה, שעד כה היה טוב, מתנגשים לכדי מפץ שהיא מתקשה לעמוד בו. 

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו. 

קריאה נעימה,

לילי

פרק 30

‫"אתה מדבר איתו, ג'ון? אתה. מדבר. א י ת ו?" ג'ון הבין שכדאי שיסביר מהר יותר כי המחשבות של הילה כבר הלכו למקומות שתכף יגרמו לה לאבד שליטה. הוא התפלא שהיא לא נסוגה לתוך עצמה אחרי כזה גילוי. היא אולי לא שמה לב, אבל הוא הבין על מה זה מעיד. היא הרגישה בטוחה, איתו ועם עצמה, ואם הוא רוצה שהיא תמשיך להרגיש כך, כדאי שיפתח כבר את הפה.

"זה לא מה שאת חושבת, הילה."

"לא מה שאני חושבת?! יש לך את הכרטיס שלו. למה יש לך אותו, ד"ר בל?" שמו ניתז מפיה בבוז מכוון. "חשבת שזה יהיה רעיון טוב לדבר איתו? חשבת שאתה צריך לבדוק איתו אם זה נכון מה שאחותו מספרת?"

"היי, היי, נראה לך שאפנה אליו?! אחרי כל החודשים האלה את באמת מאמינה שאעשה משהו שיפגע בך?! תעני לי, הילה. את באמת מאמינה לזה?" שוב לא עצר בעצמו כשהחזיק את זרועותיה, הפנים שלו מול שלה והוא מחפש בעיניה את התשובות. "ג'יזס, את באמת מאמינה בזה. את חושבת שאני יכול לעשות כזה דבר." ג'ון עצם את עיניו בכאב.

"מה אני אמורה לחשוב?" לחשה בתבוסה. "יש לך את הכרטיס שלו. שלו מכל האנשים בעולם. למה, ג'ון? למה? תסביר לי. תסביר לי, בבקשה. כי אני לא יכולה יותר. אני לא יכולה. לחשוב עליך ועליו ביחד. זה שבר אותי. זה גרוע יותר מלראות אותו. לחשוב שהעולם החדש שיש לי איתך… לחשוב שהוא נוגע בו, מלכלך אותו, מטמא אותו."

"הילה," ג'ון נשם, ניסה להירגע מעט, להאט את פעימות ליבו, שביממה האחרונה האיצו יותר מקצב שהיה מגיע אליו בריצת אמוק. "הילה, אני לא חבר שלו, לא חיפשתי אותו, אני לא רוצה לראות אותו. זה פשוט קרה, לא בשליטתי וללא ידיעתי." הוא ראה שהיא מבולבלת וכבר לא הייתה לו סבלנות לעצמו. השיחה הזאת מזמן יצאה משליטה, הגיע הזמן לסדר את המחשבות שלו ובעיקר את שלה. והוא אפילו לא יודע איך לספר לה על הבעיה העיקרית שנוצרה היום.

"בואי נשב, בבקשה. אני צריך לשתות משהו, ואני מבטיח לך שנדבר על הכול ותראי שאני חושב רק עלייך ורוצה רק בטובתך. עד שנסיים לשוחח אני מקווה שלעולם לא תחשבי שוב שאני מסוגל לבגוד בך באיזשהו אופן." היא היססה. "פליז, הילה." לבסוף הנהנה והם התיישבו ליד שולחן המטבח. הכומר מרטין השאיר אותם לבדם והלך לחדר התפילה.

ג'ון לגם לגימה גדולה מהתה הרותח. אלכוהול לא היה והוא נאלץ להסתפק בתה הצורב. הוא סיפר לה על המפגש עם אחיה באביב, לפני שסיפרה לו הכול, אבל ידע מספיק כדי לרצות לגלגל אותו מכל המדרון של ההר. "לא ידעתי מה לעשות עם הכרטיס הארור הזה, חוץ מזה שבעת הצורך אתן אותו למשטרה." עיניה של הילה נפקחו בבהלה והוא הוסיף מייד, "אני יודע על ההסכם שיש לך עם האב פרנסיס, אבל אני יודע על זה רק מהיום. ולמרות זאת, אני עדיין חושב שצריך להסגיר אותו למשטרה."

"לא. בשום אופן לא. אני אטיל כתם על המשפחה שלי."

"זו לא את שהטלת את הכתם, הילה. זה הוא. הוא בלבד! הוא היחיד שפשע. את הקורבן של המעשים שלו, את לא אשמה." הוא היה מתוסכל, וידע שיידרשו חיים שלמים לשכנע אותה אחרת. רוב קורבנות האונס מאמינות שהן אשמות. זה הטריק המלוכלך של האנסים. ומערכות המשפט לא עוזרות כאשר 'בשם הצדק' הן מענות את הקורבנות בשאלות קשות ומשפילות וגורמות להן להרגיש בדיוק ככה. אשמות. זולות. פגומות.

"בואי נניח רגע לזה. את זוכרת אז ששאלת אותי מה מטריד אותי ועניתי שאני צריך עוד זמן כדי לשתף? ובכן, זה מה שהטריד אותי, אבל לא ידעתי איך לספר לך שפגשתי את… אותו. חוץ מזה, האב פרנסיס הבטיח לי שהוא נסע לירושלים למשך הקיץ, שהוא ראה אותו עם מזוודה ושוחח עימו. ובאמת לא ראיתי אותו ולא שמעתי עליו שוב עד שהגיע באותו ערב עם התיירים למדרכה ליד המנזר." 

"כל הזמן הזה דיברתם עליו מאחורי גבי. למה לא אמרת לי שפגשת אותו?"

"מה יכולתי לומר לך, הילה? את דיברת איתי עליו מעט. וגם את זה עשית בעברית. הסיבה היחידה שהצלחתי להבין משהו מהסיפורים שלך, ולהרכיב את הפאזל, הייתה שבכל רגע פנוי הייתי יושב ולומד עברית. ואני יכול לומר לך משהו, ליטל דרלינג, זה לא היה קל. בכלל!"

איכשהו בתוך כל השיחה הכואבת והטעונה הזאת הילה חייכה לפתע חיוך קטן והוא עצר לרגע את נשימתו, לא ידע אם לחייך בחזרה, ובעיקר פחד לקלקל את הרגע. הוא הביט בה בשאלה והיא השפילה עיניים בביישנות. לג'ון נדרש רגע להבין. זה לא המאבק שלו בשפה העברית, אלא הכינוי שנתן לה, שעד לאחרונה העז לומר רק בליבו או במצבים יוצאי דופן כשנמלטו המילים מפיו, כמו אז כשגילה את הצלקת במפרק ידה. עתה מצאו המילים את דרכן לשיחה בטבעיות וזה מה שהעלה סומק בלחייה.

"אוקיי, ג'ון," הנהנה, "אני מבינה את זה עכשיו. מה שאני לא מבינה זה באיזו חוצפה הכומר מרטין לא נותן לי לצאת מכאן. אני לא אסירה של המנזר הקתולי. זה לא איזה מסע צלב שמשאיר אותי כאן. אני כבר בת עשרים. אף אחד לא מחליט איפה אהיה חוץ ממני!" דבר כבר לא עצר את החיוך שנמלט אל שפתיו. כמה שמח לראות אותה מקבלת אחריות לחייה, אבל זה עצבן אותה יותר. הנה יוצא המזג הארגנטינאי שלה, חשב וחייך בפה מלא. "ג'ון, אני מזהירה אותך." אבל כבר לא הייתה מרוגזת באותה מידה, נראה שהחיוך שלו השפיע עליה.

זה החזיר אותו למציאות והוא גנח בהשלמה ושיתף אותה בפיסת המידע שחשש ששוב תוביל אותה לנסיגה. "ברור שאת לא אסירה כאן, הילה. יש סיבה שהדוד מרטין לא נתן לך לצאת מכאן היום. יש סיבה שחזרתי אלייך מאוחר הערב." הוא העביר יד בשערו כשנזכר בתסכול בכל היום המוזר והמטריד הזה. ‫"את לא יכולה לצאת מכאן, הילה. לפחות לא בזמן הקרוב."

‫"למה, לעזאזל, לא?" הילה נרתעה אחורה בכיסאה. "ג'ון?" היא לא הרפתה כשהיסס.

"את לא יכולה לצאת מכאן החוצה. את לא יכולה לצאת."

"כי…?"

"כי הוא נמצא שם."