"כשיצא מהמנזר לקח מונית לעיר התחתית, הרגיש כמו בְּמותחן של אגתה כריסטי, מטעה את הרוצח."

פרק 28 בספר 'בת מספר ארבע' • הקדמה לפרק

חם ולוהט בכנרת שלנו בשלהי הקיץ וכך גם בעלילת סיפורה של "בת מספר ארבע". כשקוראים ספר, יש את המקום הזה בעלילה של מתח, איזושהי תסבוכת, אולי קונפליקט. אנחנו ממשיכים לפרק הבא ורוצים לדעת איך נפתר העניין, רק כדי לגלות שהדברים הסתבכו עוד יותר. עוד קשר ועוד אחד וכמו שרשרת שהתברדקה אנחנו מקבלים ערימת קשרים שצריך להתיר, אחד אחד.

יש תקופות בחיים, בטוחה שגם אתם חוויתם, שלאן שלא נפנה אין מנוחה. רוצים לברוח מהעבודה, שאנחנו לא מבינים איך הגענו אליה בכלל. מגיעים הביתה וגם שם אין לנו שקט. מדפדפים בטלפון ומרגישים שאין לנו למי להתקשר ואין מי שיבין אותנו בשעה קשה זו.

אני זוכרת תקופה אחת במיוחד, בשנות ה20 שלי, בה הרגשתי כה לבד – שום דבר וכלום לא עבד, לא לימודים, לא מערכת יחסים, לא בית ולא חברים. ממקום כל כך נמוך, לפעמים כל מה שנותר זה לעלות, לטפס חבר אחר חברה, לפרום קשרים קשים, ללמוד לבטוח מחדש. אני אדם הרבה יותר חזק מאז ואני גם שומרת בקנאות על הטוב בחיי ונלחמת לא לתת למה שלא מתאים להפריע.

ברור שאי אפשר להימנע לחלוטין מהרע שבעולם – אבל כמו שאמרתי לבנות שלי השבוע – צריך להתמקד בדברים בחיים שיש לנו שליטה עליהם, זה מספיק עבודה כשלעצמה.

בספר 'בת מספר ארבע' אנחנו עוד לא בהתרת קשרים, אנחנו בשלב שבו עורמים תסבוכות והפרק שלפניכם מוסיף עוד כאב, עוד פגיעה חמורה שהילה חווה ממישהו שלא חשבה שיבגוד בה כך.

מוזמנות ומוזמנים לקרוא, להגיב, לכתוב לי. אחרי הכול, ספר מקבל חיים רק בעיני קוראיו. 

קריאה נעימה,

לילי

פרק 29

היה מאוחר כשחזר לכנסיית גריגוריוס. עמית סבן הצליח להלחיץ אותו. לאחר התייעצות עם האב פרנסיס החליטו שמוטב שג'ון לא יגיע למנזר, לפחות בשבועיים הקרובים. האב פרנסיס הרגיע אותו שהם יסתדרו. יש רופא אחר שהם יכולים לקרוא לו למלא זמנית את מקומו, בדיוק כפי שהיה לפני שהגיע לכאן, והוסיף שבמידת הצורך ימצא לו מחליף קבוע מוקדם מהמתוכנן. ההצעה הזאת ממש לא מצאה חן בעיניו, אף שזה היה ילדותי מצידו. ברור שיש לו תחליף. ברור שהוא כאן באופן זמני. הוא הגיע לכאן לשנה. עדיין כאב לו לחשוב על עצמו מפליג מחופי חיפה, מותיר מאחור את הבחורה שכבשה את ליבו.

כשהתקשר לעדכן את דוד מרטין ולשאול לשלומה של הילה, דודו הבטיח שהיא בסדר ואפילו אכלה ארוחה היום. זה שימח אותו לאין שיעור. כבר מזמן לא אכלה ארוחה שלמה. מאז אותו לילה רק ניקרה במזונה.

כשיצא מהמנזר לקח מונית לעיר התחתית, הרגיש כמו בְּמותחן של אגתה כריסטי, מטעה את הרוצח. ועמית סבן היה לא פחות מרוצח. היה לו ויכוח גדול עם האב פרנסיס על רצונו לפנות לרשויות. בטוח יוכלו להרחיק את היצור הנבזה מהילה. יש חוק במדינה הזאת, הוא היה בטוח בזה. מה ששבר אותו הייתה התשובה המוחצת של האב פרנסיס שסירב להפר את הבטחתו להילה שלא לומר דבר לעולם. לאף אחד.

שקוע במחשבות, צעד ברגל מהמושבה הגרמנית אל חוף הים עד לשקמונה וחזר לכנסייה רק עם רדת החשכה. הוא דפק על דלת הכנסייה, שדודו נעל לבקשתו. 

כשהגיע לכאן לראשונה היה מופתע שדלת הכנסייה נותרת פתוחה. 'זה לא שיש כאן שודדי כנסיות', הסביר לו דוד מרטין בחיוך. שודדי כנסיות אולי לא, אבל שודדי תמימות וחומסי נשמות טהורות התברר שיש. ארור. ארור תהיה, עמית סבן.

הוא נשם בהקלה כששמע את רחש המפתחות. הוא היה עייף, נפשית יותר מכול, וכל מה שרצה היה לראות את פניה היפות ולדעת שהיא בטוב. ג'ון לא אהב את ההבעה על פניו של דוד מרטין. הוא פתח את פיו לשאול ודודו נענע קלות בראשו, מסמן לו להחריש.

הוא כבר ראה את הילה בוכה, ראה את הילה זועקת, ראה אותה צוחקת, ראה אותה מהורהרת, אבל הוא לא ראה אותה אף פעם מרוגזת. הוא כמעט חייך, רוגז מעיד על רצונה לעמוד על שלה, רק לא ציפה שהרוגז הזה יהיה מופנה כלפיו וכלפי הדוד המסכן שלו.

"או, הנה הוא הגיע! תודה רבה, באמת. עכשיו אפשר ללכת?! אני לא מוכנה להישאר פה דקה אחת נוספת והדוד שלך לא. נותן. לי. לצאת."

"אמממ, אולרייט. את רוצה –"

"אני לא רוצה! אני לא רוצה ממך שום דבר. אתה שקרן! אתה, אתה, אתה בוגד." היא שמה ידה על פיה ודמעות הרטיבו את לחייה.

"ליטל," הוא מייד החליף את הכינוי שיצא בקלות יתר מפיו, "הילה, אני רוצה לדעת מה קרה. אם את רוצה ללכת ואת מאשימה אותי בדברים קשים כאלה, לכל הפחות מגיע לי לדעת למה." בוגד? מכל המילים בעולם.

"אתה רוצה לדעת למה? אתה באמת מתכוון להעמיד פנים?!" הוא כבר פחד שאיכשהו גילתה שאח שלה היה במנזר, אבל זה לא הסביר מדוע קראה לו בוגד.

"הנה, זה למה!" היא זרקה לעברו כרטיס נייר שנשר באיטיות ארוכה ומכאיבה על הרצפה. לפני שנחת ליעדו ג'ון כבר זיהה אותו.

כרטיס הביקור של עמית סבן.