ממתק לשבּת • פרק 13 מהספר 'בת מספר 4' ○ לילי מילת
הוא אוהב אותה. והיא אותו. זה נחמד? לא עבור כולם. לעיתים נדמה שכל עיסוקינו הוא למצוא את האהבה הגדולה הזו. אנחנו מאמינים שכאשר תגיע, כל דבר ייפול למקומו הנכון. העניין הוא, שאי אפשר לבחור במי מתאהבים, באיזה תזמון זה יגיע ולא תמיד תוכל האהבה להיות למרות הכול. ואז, אף האימפריות נופלות ולא בהכרח לאט ומי בעצם ינצח את האהבה?
לכל מילה שיר
כמו בספרי, בת מספר ארבע, אותו אתם קוראים כאן פרק אחר פרק ובו אתם נחשפים לכמה המוזיקה מלווה אותי בכתיבה, גם הבלוג המקדים לפרקים מלווה במשחקים משירים. הפעם, החברים של נטשה, דן תורן ושוטי הנבואה תרמו לזרם התודעה שלי. האם גם אתם כך, כל מילה מזכירה לכם שיר כלשהו? אני זוכרת כי בילדותי בחיפה, היה משחק כזה, מישהו זורק איזו הברה או מילה והאחרים צריכים למצוא שיר מתאים. אולי זכרוני מטעה אותי, אבל נראה לי שהייתי די טובה במשחק. הבנות שלי כבר רגילות לזה שלפחות פעם פעמיים ביום, דברים שהן יגידו, יתחילו אצלי שיר.
הדבר הנכון
בפרק 13, הילה מבקשת להכיר עוד את לונדון דרך סיפוריו של ד"ר בל, ואז, באומץ גדול, בשפה האנגלית, היא נפתחת אליו ומשתפת עוד נדבך עמוק. ומהדחקה למודע, כך צפים רגשותיו של ד"ר בל למטופלת שלו. בפרק שלפניכם הוא כבר לא מכחיש את אהבתו. האם זה מן הנמנע, ההתאהבות ההדדית הזו? חודשים שהם יחד, לבדם, בלילות, בימים, והחשיפה כה אינטימית מיסודה, אז הרגשות המציפים ברורים. השאלה היא איך עושים את הדבר הנכון ומהו בעצם אותו דבר נכון?
קריאה נעימה.
פרק 13
ג'ון ישב על הסלעים ליד כנסיית גריגוריוס והביט על הגייזרים הקטנים שפרצו מבין הסלעים מדי פעם, מסיטים אותו ממחשבותיו. כבר הודה בפני עצמו שהרגשות שלו להילה הם יותר מיחסי רופא ומטופלת. מעולם לא חש קרבה כזאת גדולה למישהי, חוץ מלסילביה, אבל זה היה בחיים אחרים. הוא היה נער והיא גוועה מלוקמיה. סילביה הייתה הסיבה שבחר בלימודי רפואה. אבא שלו היה מרוצה מההחלטה, אבל לא היה לו שום קשר לבחירה של ג'ון. חוסר האונים שלו כשראה איך בכל יום שעובר היא מתרחקת ממנו, ואין תקווה, זה מה שדחף אותו לחקור ולהיות בעמדה מצילת חיים.
הילה לא יודעת, הוא לעולם לא יעצור עד שתחלים. לעולם לא יוותר עליה. וזאת בדיוק המחשבה המסוכנת, שלא תוכל להתגשם בעולם הזה. בישראל היא מטופלת והוא רופא, היא בת עשרים והוא בן עשרים ושמונה, היא יהודייה והוא נוצרי.
מעט התאכזב כשהילה לא רצתה לצאת מחוץ למנזר בימים הבאים. היא לא אמרה מפורשות, אבל כשהגיעו להצטלבות, ימינה לגינה או ישר ליציאה, בחרה ימינה, להישאר בגן המנזר. עם זאת, מאז הטיול הקטן שלהם, מאז נחשפה הצלקת שסיפרה המון, הילה הייתה מתיישבת לימינו וידה השמאלית בידו. והוא, אולי במכוון, אולי בהיסח הדעת, היה מניח את אגודלו על האזור המצולק, מתחת לשרוולה. ייתכן שהיה זה הדופק שלה שחיפש ורצה לוודא שעדיין פועם, בכל יום מחדש.
היא הניחה לו לעשות כך ובזאת הוכיחה עד כמה נתנה בו אמון, עד כמה בטחה בו, עד כמה הייתה מוכנה ללכת לקראתו. יתרה מכך, עד כמה הייתה מוכנה ללכת לקראת עצמה – ולהחלים. זה מילא אותו בהקלה וגם ריגש אותו מעט יותר מדי.
כבר כמה ימים עברו והיא לא דיברה על עצמה, לא סיפרה דבר, לא בעברית ולא באנגלית. במקום זאת שאלה אותו על לונדון, הכריחה אותו להתעכב על כל פרט, מהעלים בסתיו בגני המלכה ועד טעם הגינס בפאב המקומי. הוא שם לב שלא שאלה אותו שאלות על משפחתו. לא על אביו ולא על אימו וגם לא אם הוא ילד יחיד או לא. הוא תהה אם היא הציבה את הגבול הזה כדי לסמן לו את הגבול שגם הוא צריך לכבד בכל הנוגע אליה. כל הזמן זכר את דברי האב פרנסיס שאמר לו 'אני מכיר את המשפחה'.
היום לא דיברה. לא על לונדון ולא על חיפה. הם ישבו בגן כבר זמן מה. הוא שמח לשבת לצידה ולשתוק. "באותו ערב," החלה לומר, ואגודלו על מפרקה נעצר לרגע מליטופיו. "דווקא חשבתי לצאת לגינה בעצמי. להיות מסוגלת לשבת כך לא רק כשאתה איתי. הרגשתי בטוחה בתוך המנזר. כבר הרבה חודשים אני כאן וחשבתי שאף אחד לא יכול להיכנס. אף אחד שהוא לא נוצרי."
ג'ון היה מתוח. מקווה שזו אכן פריצת הדרך שחיכה לה כבר כמעט חצי שנה. היא דיברה אליו, באנגלית ולא בעברית. היא עומדת לגלות לו מה באמת מטריד את שנת הלילה שלה. "הימים ארוכים יותר באמצע האביב והייתה עדיין שמש בשש בערב. התקדמתי במסדרון והעפתי מבט אל הכניסה למנזר". היא החלה לרעוד על הספסל, ג'ון הסתובב אליה ואחז בשתי ידיה. אולם היא רק השפילה את עיניה והוא הבין מייד שזו טעות. חשיפה מהסוג הזה כשהיא מביטה בפניו תהיה בלתי אפשרית. הוא חזר להביט קדימה ולאחוז בידה עד שהפסיקה לרעוד והמשיכה לספר.
"ראיתי את האב פרנסיס מדבר א י ת ו." המילה האחרונה נבלעה ביפחה שבקעה מפיה. בתוך שניות עברה למצב שבו היה מוצא אותה בלילות. בלי לחשוב יותר מדי אסף אותה אליו, נענע, הרגיע, דיבר אליה בשקט. באיזשהו שלב פסקו הרעידות ורק כשנשמה רעדה קלות. פתאום שם לב כמה חזק אחז בה. פתאום היה ברור שפניו קבורות בשערה ושפתיו נושקות קלות לקודקודה. זה היה כמו לנחם ילדה, אולם הוא ידע שזה לא מה שהרגיש באותו רגע.
הוא התעלם מרגשותיו, לא לזה היא זקוקה עכשיו, אבל גם לא יכול היה לעזוב אותה לנפשה כי דווקא באותו רגע שהיא זקוקה לו, שהיא נפתחת אליו, דווקא עכשיו הבין ש…
זה הזמן להתקדם בטיפול, זה הרגע שבו קופצים מדרגה.
"הילה," שאל בשקט, "מי זה הוא?" היא ענתה לו ברעד. "הילה", התעקש בעדינות.
"השני. זה היה השני". כבר לא בכתה בקול רם. כאילו עייפה מלבכות, אך לא יכלה להפסיק. ג'ון לא הבין מי זה לעזאזל 'השני' ואיך לקבל את המידע הזה.
הילה הרפתה, ונרדמה בחיקו. הוא נשאר איתה כך אולי שעה, אולי שעות. נשימתה החמה ליטפה את פניו. הוא לא רצה להעיר אותה, להבהיל אותה בשנתה, שהפכה עם הדקות שחלפו ממתוחה לשלווה. מצד שני פחד שתיבהל כשתתעורר ותמצא את עצמה ישנה בזרועותיו. מילא, חשב, הוא יתמודד עם זה אחר כך. כל השאר יכול לחכות, רק היא חשובה היום. ותמיד.
הזמן הזה איתה נתן לו הזדמנות לחשוב על הגילוי שלו, כשהרגיע אותה קודם לכן. הוא אהב אותה, זה ברור. הוא אהב אותה בכל ליבו ובכל הקלישאות האפשריות. הוא אהב אותה ורצה להשאיר אותה לצידו ולהשגיח שאף אחד לא יכבה שוב את עיניה. הוא אהב את הילה סבן, וזה לא משנה, האהבה הזאת תישאר בדיוק כאן. אצלו. בלבד.
"ג'ון," הוא הסיט מבטו מהים והוריד את ראשו אליה. כשפתח את פיו לענות לה ראה שהיא עדיין ישנה. זה לא צריך להפתיע אותו שהרגשות הדדיים. להתאהב במטפל לא היה דבר חריג. זה רק הוא שלא אמור היה להתאהב בה. זה רק הוא שחריג כאן.
"או, ג'יזס", מלמל לעצמו.
וואו . וואו. וואו .לילי מילת. שבוע טוב
תודה רפי! שבוע רגוע וטוב שיהיה.
כילדה מקסימה להורים מקסימים שגדלה בשכונה שלנו אם אפשר לשאול מדוע אינך משתמשת בסיפורייך בשמות עבריים בתור גיבורים ולהזכיר למשל את מערת אליהו הנביא ע"ה ואת כל המקומות הקדושים לעמינו באיזור שמתרחשים בו סיפורייך ,במקום בגיבורים ומקומות של דת אחרת?
סליחה על הישירות.האם זה רק הסגנון או שיקולי רייטינג ש"לועזי" מוכר יותר או שמא מתביישת בשיוך הלאומי והדתי שלך?
שבת שלום לילי היקרה.
שולה יקרה, תתמידי בקריאת הפרקים הבאים ותראי שאני בהחלט עוסקת בכלל ההיבטים של הדת והתרבות, הנוצרית והיהודית, כולל מערת אליהו הנביא. זה אחד המתחים המלווים את הספר ואת מערכת היחסים הנרקמת בין הדמויות הראשיות והמשניות בסיפור. בעצם, משקף את החיים בחיפה עירנו. יש עוד פרקים רבים בספר, המשך יבוא:) שתהיה שבת שקטה וברוכה ותודה שהעלית את השאלה הזו.
חיבוק לך ולהילה מתחיל לצמרר ולרגש
שבת שלום לך חיבוק ענק ממני אוהבת
תודה רבה מושקה. אוהבת כל כך.
איזה פרק מרגש. השלבהזהשל האמון המלא. לבטוח באדם שכשתישען לאחור הוא יהיה שם לחבוק אותך, לעצור את הנפילה, להרים ולהתיישר.
כמה אינטימיות רגישה ומרגשת נוצקה בפרק הזה ואיך, איך הכתיבה הנהדרת שלך מורחת את המילים על הלב כמו חמאה בבוקר קיץ חם.
שפע משפטים מרגשים. ממש אפשר לחוש את המילים מתהוות למציאות.
שבת שלום לילי
התגעגעתי אליך כאן עופר יקר. אני מוצאת את עצמי מחכה לתובנותיך כמעט כמו שאני מחכה לכתוב את הכתבה של השבוע:) שבת ברוכה ושקטה.
וואו וואו וואו