סיפורה של משפחת צ'רניאבסקי, מוותיקי הדר הכרמל

עבודתי כמתעדת סיפורי חיים מזמנת לי מפגשים מרתקים ומרגשים כאחד. כאלה היו מפגשיי בחודשים האחרונים עם מירה כהן לבית צ'רניאבסקי, הנושקת לגיל מאה, אותה ראיינתי לצורך כתבה זו, אישה מיוחדת ואופטימית, מעוררת השראה. 

מזה למעלה משלוש שנים שאני חולקת עמכם כאן את סיפוריהם של בני הדור הוותיק בחיפה וסביבתה, לצד הנצחת סיפורם של אלה שכבר אינם עמנו, על מנת לשמר את מורשתם. הפעם בחרתי לספר על משפחת צ'רניאבסקי, מוותיקי הדר הכרמל, פרק חשוב ופחות מוכר בהיסטוריה האנושית של חיפה, מלווה בתמונות מימי העבר.

נלייבסקי וצ'רניאבסקי, שורשים ברוסיה

איבגניה-איבי-גניה (להלן: איבי), נולדה באודסה לקטרינה ויעקב נלייבסקי. בתום לימודיה בתיכון נסעה ללמוד רפואה באוניברסיטת ז'נבה שבשוויץ. על מנת לאפשר לבתם ללמוד בתנאים נוחים ובמקביל להתאמן בנגינה בפסנתר, שכרו עבורה הוריה דירה גדולה בז'נבה.

בין ספסלי הלימודים, פגשה איבי את אהרון, בנם של ציפורה ומיכאל-חיים צ'רניאבסקי (Tcherniavsky), יליד חרקוב (1887), שהגיע גם הוא ללמוד רפואה. כעבור שנתיים, החליט אהרון לעבור ללימודי פיזיקה ובהיותו סטודנט מצטיין, זכה למלגות רבות. בשנת 1912 סיים אהרון את לימודיו והוענק לו תואר ד"ר למדעים פיזיקליים מטעם אוניברסיטת ז'נבה. במשך כמה שנים שימש כעוזר במכון הפיזיקלי באוניברסיטה ובשנת 1913 התמנה בה כמרצה לפיזיקה, תפקיד בו כיהן עד עלייתו ארצה.

עבודתו המדעית באותה תקופה זיכתה אותו ב"פרס דייוי". בד בבד, העמיקה הידידות בין איבי ואהרון ובשנת 1913 החליטו השניים להינשא.

חיים וייצמן, חבר לספסל הלימודים בז'נבה

איבי ואהרון לא גדלו אמנם בבתים ציוניים, אך כאשר חיים וייצמן, חברו של אהרון לספסל הלימודים, סיפר להם בעיניים נוצצות על פלשתינה, הם שוכנעו לעלות לארץ. לאהרון, כך הבטיח וייצמן, שמורה מישרת מנהל המעבדה לפיזיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. וייצמן עצמו, כידוע, היגר לאנגליה בסיום לימודיו ולימים הפך לדמות ציונית מפורסמת ונשיאה הראשון של מדינת ישראל.

בשנת 1919, כשנה לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, עלה אהרון לארץ חדור התלהבות לתפקידו החדש. לאנשים שפגש סיפר בהתרגשות כי הוא בדרכו לירושלים, להתחיל את תפקידו כמנהל המעבדה. מה רבה הייתה תדהמתו, כאשר שמע מבני שיחו, שעוד חזון למועד, שכן אמנם הונחה אבן הפינה למעבדה, אך האוניברסיטה עצמה טרם הוקמה… מאוכזב, נשאר בתל אביב לחפש עבודה.

בקשתה של איבי לקבלת סרטיפיקט (אישור עלייה לארץ ישראל) סורבה ע"י הבריטים, "בחשד פן תושפע מאחיה הקומוניסט ותפיץ בארץ את הקומוניזם". לא עזרו הכחשותיה כי אין לה כלל אח…רק כעבור כמה ימים סודר העניין בעזרתו של וייצמן ואיבי עלתה גם היא לארץ ישראל והצטרפה לאהרון. הם התמקמו בתל אביב ושכרו דירה בבית קטן מול גימנסיה הרצליה.

הכובעים של איבי

איבי, שהורגלה מצעירותה ללבוש בגדים אלגנטיים כיאה לבית האמיד בו גדלה, הגיעה לפלשתינה מצוידת בארגז ענק עם מיטב מחלצותיה: שמלות ארוכות וכובע תואם עם רשת המכסה את הפנים וכן מעיל פרווה, כנהוג בחורף האירופאי. לבושה של איבי, שהיה יוצא דופן בארץ ישראל של אותם ימים, הביא לרדיפתה ע"י חבורות של צעירים ערבים מצחקקים שנהגו להתקרב אליה כשהם מתחרים מי יצליח להרים את הרשת שעל פניה. לצד קשיי הסתגלותה למקום החדש, אמללו ההצקות הבלתי פוסקות את חייה.           

משה שרתוק (שרת)

באחד הימים, הגיע משה שרתוק (לימים שרת), שהיה מיודד עם אהרון, כדי לקחת את איבי לטקס הילולת רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון, על מנת שתכיר זווית נוספת של החיים בארץ ישראל.

"כשבגרתי סיפרה לי אימא, שכל הדרך חזרה הביתה היא מיררה בבכי". נזכרת מירה, בתם של איבי ואהרון. "היא הייתה מבוהלת מההמון הרב, מהצפיפות ובעיקר, מטקס ה"חלאקה", גילוח ראשי הילדים הדתיים בהגיעם לגיל 3. מעולם לא ראתה דבר שכזה. "לאן הגעתי?" שאלה את אבא בחשש. "אם זו פלשתינה, בוא נברח מכאן!", אבא, נסער גם הוא, התאמץ להרגיע אותה". השונות התרבותית הערימה קשיים על איבי, אך לאט ובהדרגה התאקלמה והתרגלה לחיים בפלשתינה ואף למדה את השפה העברית.

הקמת "האגודה להשתלמות במדע", לידת שרה

לאחר שהתברר כי הבטחתו של וייצמן אינה ניתנת למימוש, התקבל אהרון לעבודה כמורה לפיזיקה במישרה חלקית בסמינר לבנות בתל אביב בניהולו של יצחק אפשטיין וכן בגימנסיה העברית.

במאי 1921 פרעו הערבים ביהודי תל אביב יפו וביישובים נוספים במעשי רצח, אלימות, אונס וביזה (פרעות תרפ"א). היה זה היקף המהומות הגדול ביותר שידע היישוב היהודי עד אז. בעקבות הפרעות נתמנה אהרון ע"י מאיר דיזנגוף לעמוד בראש ועדה שתטפל בנפגעים הרבים ובכל צרכיהם.

באותה שנה נולדה בתל אביב שרה, בתם הבכורה של איבי ואהרון. ציפורה, אימו של אהרון, שהתאלמנה בשנית, עלתה לארץ והצטרפה למשפחה כדי לסייע בגידול נכדתה.

בתקופה זו היה אהרון בין מייסדי "האגודה להשתלמות במדע" בתל אביב, שהוקמה על מנת להוות מעין אוניברסיטה עממית המאפשרת לימוד מדע לכל הרעב דעת.

לאחר שהאגודה נתקלה בקשיים כספיים, התקבלה הצעתו של שמואל פבזנר, ממקימי הטכניון ומראשי ועד הדר הכרמל, לשכן את הספרייה המדעית של האגודה בבניין הטכניון בהדר הכרמל בחיפה. לימים היה זה הבסיס לספריית פבזנר בחיפה.

בשנת 1923 נדדה האגודה לחיפה ומשם המשיכה פעילותה באמצעות מורי בית הספר הריאלי והטכניון, שרובם פעלו בהתנדבות, בראשות יו"ר האגודה, ד"ר ארתור בירם.  

אהרון נקרא לארח בארץ את פרופ' אלברט איינשטיין, 1923

בזכות מעמדו כד"ר (ולימים פרופ') מוערך לפיזיקה ובין הראשונים ללמד פרקים מתורת היחסות עוד בז'נבה, נתבקש אהרון בראשית שנת 1923, לשמש כמארחו וכמלווהו של פרופ' אלברט איינשטיין בביקורו בפלשתינה, ביקור שנועד לסייע לחיים וייצמן ידידו לקדם את הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים.

אמנם, היה זה כבוד גדול עבור אהרון, אך מכיוון שאשתו עמדה ללדת את בתם השנייה, ביקש לשחררו. את הכף הכריעה אולגה לבית בלקינד, אשתו של הפעיל הציוני יהושע חנקין, מיילדת במקצועה. "ילדים יש הרבה, אך אלברט איינשטיין יש רק אחד!", אמרה לאבא", מספרת מירה. "כפרופסור המיועד להוראת פיזיקה בטכניון העומד לקום בארץ, חייב אתה ללוות את הפיזיקאי המפורסם כל כך"! בכך שכנעה אותו לקבל עליו את המשימה, בתקווה כי מועד הלידה "ישתף פעולה" ויתעכב.     

תעלומה מסתורית: לאן נעלמה תמונתו של אלברט איינשטיין?

הביקור, שארך מספר ימים, הוכתר בהצלחה רבה. הייתה זו הפעם היחידה בה ביקר פרופ' איינשטיין בארץ. בשובו לארצו, שלח לידידו אהרון לאות הוקרה תמונה ממוסגרת עם דיוקנו הכוללת הקדשה אישית בכתב ידו.

זמן קצר לאחר ביקורו של המדען הדגול, בתאריך 20.3.1923, נולדה בסיועה של המיילדת אולגה התינוקת מרים, ולהלן: מירה. מירה הקטנה לא נשלחה לגן הילדים. את מלאכת הכתיבה ואת ידיעותיה בשנות חייה הראשונות רכשה תוך חיקוי אחותה הגדולה.  

לימים, מסרה מירה את תמונתו הממוסגרת של פרופ' איינשטיין למדעטק השוכן בבניין מוסד הטכניון בהדר הכרמל. "אבא העריץ את פרופ' איינשטיין ולימד בהערכה רבה את תורתו. הרגשתי שבניין הטכניון בו לימד אבא וכה אהב, הוא המקום הנכון בו התמונה המרגשת שקיבל צריכה להיות תלויה", אומרת מירה.

"התמונה נתלתה בקומת הכניסה של המדעטק אך במשך השנים "נעלמה", היא ממשיכה בכאב. "מזה שנים שאני מנהלת שיחות ותכתובות עם בעלי תפקידים במוסד המדעטק שהתחלפו עם הזמן ובכל פעם דוחים אותי בתשובות מתחמקות. לצד הערך הכספי הרב של התמונה עם ההקדשה האישית, יש לתמונה עבורי בראש ובראשונה ערך רגשי עצום. מן הראוי שתמונה כה חשובה שנתרמה למוסד המדעי תהיה תלויה על קירותיו, או לכל הפחות תוחזר לבעליה".

אולי מי מהקוראים יוכל לשפוך אור על התעלומה המסתורית ולשמח את מירה?

משפחת צ'רניאבסקי עוברת לחיפה, קיץ 1923

בשנת 1923 החל חלום הקמת הטכניון העברי לקרום עור וגידים, תודות לפעילותם של אישים רבים, בהם חיים וייצמן, ארתור בירם, הנרייטה סאלד, שמואל פבזנר, אלכסנדר ברוולד ואחרים. ד"ר בירם פנה לאהרון צ'רניאבסקי והזמינו ללמד בבית הספר הריאלי ובמוסד הטכניון שעומד לקום בחיפה.

בקיץ 1923, חודשים ספורים לאחר לידת מירה, ארזה משפחת צ'רניאבסקי את מטלטליה ועזבה את תל אביב. "נסענו לדרכנו ברכבת מתל אביב לחיפה: אבא, אימא, סבתא ציפורה-אימו של אבא, אחותי שרה, אני וכמובן גם העוזרת, שעליה לא הסכימה אימה מעולם לוותר". אומרת מירה.

"ד"ר בירם שיכן אותנו במגורים זמניים בפנימייה של הריאלי. הדירה הייתה פיצפונת, היינו חמישה אנשים בדירת חדר וחצי, אך באופן מוזר, דווקא המטבח היה גדול מאוד. תסמין המטבח הגדול מאותם ימים השפיע על אימא ובכל פעם שעברנו דירה במהלך חיינו היא ביקשה שהמטבח יהיה קטן…" 

בתחילה, לימד אהרון פיזיקה בבית הספר הריאלי בהדר הכרמל, ששכן בסמוך לבניין הטכניון ושנה מאוחר יותר, עם פתיחת הטכניון, שכלל אז שתי מחלקות: ארכיטקטורה והנדסה אזרחית, כיהן כמרצה הראשון לפיזיקה ולמכניקה עיונית, ובהמשך כמנהל המחלקה לפיזיקה. בשנת 1927 נתמנה אהרון כמנהל הטכניון וכיהן בתפקיד במשך כשנתיים. בשנת 1929 התפטר אהרון מתפקידו וביקש לשוב לאהבתו הגדולה – הוראת הפיזיקה.

ילדות נעימה ברחוב פרישמן בהדר הכרמל

זמן מה לאחר מעבר המשפחה מתל אביב לחיפה, רכש אהרון שטח אדמה גדול ברחוב פרישמן, רחוב קטן באזור גן בנימין בהדר הכרמל. "הרחוב בשכונת "נחלה", כפי שכונתה על ידנו, היה שטח פראי והתרוצצו בו קיפודים, עקרבים ונחשים", נזכרת מירה. מאוחר יותר, הביאו מירה ואחותה "מתנות" חיות למורה לטבע, פנחס כהן, ששימחו אותו מאוד וזיכו אותן בציונים גבוהים.

פנחס היה ידיד המשפחה ואדם מיוחד. בביתו בהדר הכרמל, גידל צבוע כחיית מחמד ונהג לצאת איתו לטיול ערב ברחוב, קשור ברצועה. "פעם, הזמינו אותנו פנחס ואשתו לארוחת ערב בביתם. לפתע, החל הצבוע לרוץ סביב שולחן האוכל כשהוא משמיע קולות מוזרים. כולנו נבהלנו כל כך! הוריי, שהצטיינו בנימוסי שולחן, הרימו את רגליהם על השולחן מבהלה…" 

כאשר הסתיימה הבנייה עברה המשפחה לביתה החדש וכמה שנים מאוחר יותר הורחב הבית. משפחת צ'רניאבסקי התגוררה בקומה הרביעית ואת שש הדירות האחרות השכירו הוריה.    

ילדותה זכורה למירה כנעימה ומהנה. מפעם לפעם נסעו בני המשפחה בעגלות עם סוסים לבילוי משותף עם חבריהם בני משפחת אפשטיין לרחצה בים מול המושבה הגרמנית. "לא פעם החליקו הסוסים בירידה התלולה והיה עלינו לצאת מהעגלה ולעזור להעמידם על רגליהם", נזכרת מירה. 

ההורים שפעו חום ואהבה ונתנו לבנותיהן כל שביקשו. גם מעשי השובבות הרבים של מירה, בבית ובבית הספר, לא זיכו אותה בכעס או בהרמת קול. "במרחק השנים", אומרת מירה, "אני מבינה שהפינוק הטוטאלי היקשה על התמודדויות שונות בהמשך חיי". 

בליל הסדר הזמינו איבי ואהרון קבוצה של כעשרים סטודנטים שלמדו בטכניון לבלות בבית משפחת צ'רניאבסקי את החג. "התכונה בבית הייתה רבה, נזכרת מירה. "אימא, סבתא והעוזרת בישלו בעבודת צוות כמויות גדולות של אוכל, הכניסו לצנצנות וכיסו כל אחת בבד "טול" יפה ואימא תפרה חרוזים בשוליו. אבא דאג שיהיו לכולם הגדות והיה מאוד שמח. אני, שהייתי אז ילדה צעירה, נהניתי לבלות במחיצת הסטודנטים".

ניסיון חטיפתה של שרה הקטנה סוכל ע"י סבתא ציפורה

השטח באזור בית משפחת צ'רניאבסקי לא היה עדיין בנוי. "ערב אחד", מספרת מירה, "כאשר סבתא ישבה בחדר הילדות, היא הבחינה לתדהמתה בזוג ידיים משתרבבות לתוך החדר ומנסות למשוך בכוח את אחותי שרה דרך החלון הפתוח. סבתא לא איבדה את עשתונותיה וצעקותיה הבריחה את האישה הערבייה החצופה שניסתה לחטוף את אחותי. 

מאז אותו ערב טראומתי, הקפידה סבתא לעשות מדי ערב לפני השינה סיבוב סביב הבית. תחינותיו של אבא לא עזרו – היא התעקשה ללכת בחשיכה לבדה. סבתא הייתה אישה חזקה בעלת ידע רב שלא פחדה מכלום. 

רחוב הרצל של מחצית שנות העשרים היה גם הוא בנוי בדלילות. ככל הזכור לי, היו בו באותה תקופה בתים בודדים. כאשר שרה ואני רצינו ללכת לטייל ברחוב, לא הורשינו לעשות זאת לבדנו. זמן מה לאחר שעברנו, נרכשו שטחים בהמשך הרחוב ונבנו בתיהן של משפחות לבקו וקרופניק".   

קשר הדוק עם משפחת וייצמן

באותה תקופה עלתה מרוסיה רחל-לאה צ'מרינסקי, אימו של חיים וייצמן, עם אחיותיו ואחיו והתמקמה ברחוב מלצ'ט בחיפה. בין רחל לזוג צ'רניאבסקי נרקם קשר הדוק ומדי שבת נהגו איבי ואהרון לבקרה בביתה עם בנותיהן שרה ומירה שנהגו לכנותה "סבתא רחל". יעל, הבת הבכורה, התיידדה עם שרה והצעירה, מיכל, הפכה לחברה קרובה של מירה. לא פעם הייתה מירה השובבה שותפה למעשי הקונדסות של בן הדוד עזר, לימים, נשיא המדינה…

לימים נישאה גיטה, אחת מבנותיה של רחל למהנדס טוביה דוניה. גיטה הקימה את הקונסרבטוריון למוזיקה וחינכה דור שלם של מוסיקאים, בעיקר פסנתרנים וכנרים והפיחה חיים תרבותיים בחיפה. 

מירה, שהחלה ללמוד נגינה בצ'לו עם מורה פרטית, עברה ללמוד אצל דוניה בקונסרבטוריון והייתה התלמידה הראשונה לצ'לו בחיפה. אז גם דבק בה הכינוי המשעשע "מירהצ'לו". במשך השנים, ניגנה מירה עם אימה ואחותה יצירות רבות, כאשר אימה ואחותה מנגנות בפסנתר ואילו מירה בצ'לו. בצ'לו, אגב, המשיכה לנגן עד גיל 93, אז מסרה אותו לקרוב משפחה. 

תלמידת הריאלי השובבה

כאשר הגיעה שעתה של מירה לעלות לכיתה א', רשמו אותה ההורים לבית הספר הריאלי ששכן בחצר הטכניון הישן בהדר הכרמל. 

בעוד ששרה הייתה תלמידה נוחה וממושמעת, נהגה מירה אחותה להפריע בשיעורים וזכתה דרך קבע בציונים נמוכים ובעונש הוצאה מהכיתה במקצועות ההומאניים אותם לא חיבבה. לא פעם אף נשלחה לחדר המנהל, ד"ר בירם, בגין הפרעותיה. במקצועות הריאליים, לעומת זאת, הגיעה מירה להישגים נאים.   

לצד זאת, הייתה מירה מוקפת חברות שאהבו לבקר בביתה. הן שיחקו יחדיו בקלאס, קפיצה בחבל, חמש אבנים ועוד. כינויה בפי חברותיה, מיקי, מלווה אותה עד היום. אביה, מספרת מירה, נהג לארח בבית המשפחה את עמיתיו המורים בבית הספר הריאלי. "ד"ר בירם אמר פעם עליי בנוכחותי לאבי: "בבית הספר – אני לא יכול לסבול אותה, מחוץ לבית הספר – אני אוהב אותה". "ברבות השנים התיידדנו מאוד", מציינת מירה בגאווה. "עד היום אני נושאת בארנקי תמונה של אבי עם ד"ר בירם".

מירה "עושה צרות" למורה לפיזיקה

מכיוון שהפיזיקה הוגדרה כמקצוע חובה בתוכנית הלימודים בבית הספר הריאלי, למדה מירה בשיעורים אצל אביה. פיזיקה לא הייתה אהובה עליה, וכך גם הקריאה בכתבי טשרניחובסקי וביאליק. התוצאה בתעודה, היא מעידה, לא אחרה לבוא…

"פעם אחת, שלא כהרגלי, החלטתי להשקיע בלמידה לקראת אחד המבחנים בפיזיקה", מספרת מירה בחיוך שובב. "ואכן, המבחן שלי היה מצוין והייתה לי שגיאה אחת ויחידה, אך כאשר המורה לפיזיקה החזיר את המבחנים בכיתה, נדהמתי לגלות שניתן לי רק ציון 7. כאשר ראיתי זאת, קמתי ממקומי ומול כל חבריי לכיתה אמרתי: "אדוני נתן לי ציון נמוך"! אבל עשיתי מבחן טוב!"

הכיתה כולה התגלגלה מצחוק ואבא אמר בטון תקיף: "בגילך צריך לדעת גם אריתמטיקה". ניסיתי להתווכח, אך אבא הורה לי לשבת במקומי.

"לפני שאני יושבת, אני מבקשת מאדוני שיעלה לי את הציון", לא ויתרתי. "טוב, אדוני לא מעלה לי את הציון, אז את החשבונות נסדר בבית…וחבריי לכיתה, כמובן התפוצצו מצחוק… לזכותו של אבא ייאמר שלא כעס עליי, לא בכיתה ולא בבית. הוא רק אמר שלא נהגתי בסדר".

באותה תקופה הייתה מירה חניכתה של בבה סורדין בשבט הצופים "משוטטי בכרמל" שקיים פעולותיו בצריף בפינת בלפור ונורדאו. ראש השבט, אריה כרוך, היה המורה למתמטיקה של מירה בבית הספר הריאלי, משיעוריו סולקה לא אחת רבות בגין פטפטת בלתי פוסקת…

אהרון יוצא לשוויץ בשליחות הטכניון, 1929

באותם ימים, המשך קיומו של הטכניון נשען על תרומות ולעיתים קרובות לא שולם שכרם של המרצים. בשנת 1929 יצא אהרון לשוויץ בשליחות חשובה: לשכנע את התורמים הגדולים עליהם התבססה פעילות הטכניון, לחזור בהם מדרישתם ללמד במוסד בשפה הגרמנית. 

לנוכח אירועי תרפ"ט והמצב הביטחוני המתוח בארץ, עברו איבי ובנותיה לגור בבית אחותה אינה ובעלה לאו בתל אביב בתקופת שהותו של אהרון בשוויץ. הסבתא ציפורה, מספרת מירה, העדיפה להישאר לבדה בבית בחיפה ולארח שתי משפחות יהודיות מוואדי ניסנאס. היא דאגה להאכלתם ולהלנתם עד שהמתיחות נרגעה מעט.

עוד בטרם המעבר לתל אביב, התנדבה מירה בת ה-16 לטפל בפצועים שפונו לאולם חולים מאולתר שהוקם בבית הספר הריאלי בהדר הכרמל. היא עזרה לרחוץ ולחבוש את החולים ואף לכבס את בגדיהם ולשטוף את הרצפה לשמירת ההיגיינה במקום. 

בתקופת שליחותו בשוויץ שלח אהרון למשפחתו גלויות עם ציורים משעשעים ובהן מסר חינוכי, אחת מהן צירפתי כאן.

אהרון צ'רניאבסקי מתמנה כפרופסור בטכניון

בינואר 1939 נתמנה אהרון צ'רניאבסקי כפרופסור בטכניון ונבחר כחבר במועצות הפרופסורים הראשונה של הטכניון. בכתב המינוי שנמסר לאהרון כתב מנהל הטכניון:

"הנני מברך את אדוני בשם הנהלת התכניון (כך נרשם באותם ימים) ומועצת המורים לבחירתו זו ושמח יחד איתו שנפלה בחלקו הזכות להיות מהחברים הראשונים במועצת הפרופסורים, אשר הקמתה מסמלת שלב חשוב בהתפתחותו של המוסד היקר לכולנו".

שלמה קרני, לימים פרופ' בטכניון, עימו שוחחתי, זוכר היטב את פרופ' אהרון צ'רניאבסקי, המורה הנערץ עליו לפיזיקה בבית הספר הריאלי ובהמשך בלימודי התואר בטכניון, בתחילת שנות החמישים:

"הוא היה מורה נערץ ומוערך", מספר לי שלמה. "כל הרצאה שלו הייתה פנינה נדירה. ענק בדורו. אדם צנוע, על פניו היה נסוך דרך קבע חיוך חם ומלבב. הוא דיבר ברהיטות ובבהירות, לימד בצורה מרתקת נושאים מופשטים בפיזיקה". 

בשנת 1954 פרש פרופ' צ'רניאבסקי מעבודתו בטכניון. מאז המשיך בעבודתו המדעית והקדיש חלק מזמנו להוראה בבית ספר לילדים נפגעי שיתוק ובטכניון המשיך להרצות על תולדות המדע.

בין כתביו: מבוא למכניקה (תרצ"ז), גלגולי האנרגיה בטבע (1936), אלברט איינשטיין – חייו ותורתו (תשע"ד), בין מדע ודת (1965).

אהרון צ'רניאבסקי, מראשוני המורים בטכניון וממניחי יסודותיו, נפטר בינואר 1966, בהיותו בן 78. הוא מונצח ברחוב על שמו בשכונת נווה שאנן בחיפה.

נעורים בחיפה של שנות השלושים והארבעים

בשנות השלושים של המאה הקודמת, נסיעת בעלי ממון מחיפה לבילוי בסופי השבוע במועדוני לילה בביירות הייתה עניין שבשיגרה. משפחת צ'רביאנסקי נהגה לנסוע מפעם לפעם לביירות ולדמשק לבקר את חבריו של אהרון מתקופת לימודיו בז'נבה. 

בין ידידיה הרבים של מירה בחיפה כנערה היו יהודים, אנגלים וערבים. בחג המולד ובראש השנה האזרחית נסעו מירה ואחותה לטיול חד יומי עם קבוצת חברים, אנגלים וערבים. מועדון הקזינו בבת גלים, שם למדה לרקוד, היה אחד ממקומות הבילוי האהובים על מירה.   

מפעם לפעם נהגה מירה לצאת לבלות עם חברותיה ועם שני בניה של משפחת פולר הבריטית, שאביהם בנה את בתי הזיקוק. "אהבנו ללכת לצפות בסרטים בקולנוע "עין דור: וקולנוע "כרמל-גנים", היא נזכרת. "בזכותם השתפרה האנגלית שבפי באורח פלא".

היחסים הטובים התערערו עם פרוץ מאורעות 1936-1939 (המרד הערבי הגדול) והתחלפו במתיחות ובהתנגשויות אלימות בין הצדדים.

"באחד הימים, חברתי ואני צעדנו רגלית משכונת אחוזה להדר הכרמל. לפתע, התקרב אלינו בחור ערבי עם מקל בידו. הוא התנפל עלינו, היכה אותנו וחטף את ארנקינו. נשארנו ללא כסף. המשכנו ללכת וראינו את מר הורוביץ, המורה שלי להיסטוריה, מטייל ברחוב עם רעייתו. בצר לנו, פניתי אליהם וביקשתי מהם כסף לנסיעה באוטובוס הביתה. מר הורוביץ פתח את ארנקו לרווחה ואמר: "קחו כמה שאתן צריכות". עד היום אני מוקירה לו תודה גדולה על כך.  למרות שעשיתי לו הרבה צרות בשיעורים ופעם אף תפס אותי מעתיקה בבחינה, כאשר נזקקתי לעזרתו, הוא התגלה ברוחב ליבו".      

בין הנפגעים במאורעות היה גם טוביה דוניה, בעלה של גיטה, אותו הכירו שרה ומירה היטב, שנהרג מירי בדרך המלכים (לימים רחוב העצמאות) בדרכו לביתו מיום עבודה בעכו. 

החלום שנגוז, דוגמנית לרגע קט, הסמכה כלבורנטית

עוד מילדות חלמה מירה ללמוד רפואה. "היו לי המון בובות ואהבתי לרפא אותן. דחפתי להן תרופות, עשיתי להן חוקן ומה לא… בפלשתינה לא היה באותם ימים מוסד רשמי ללמוד רפואה אך אני התעקשתי ונדנדתי להורים.

כאשר הגיעו קרוביו של אבא מאנגליה לביקור בארץ, סיפרתי להם על חלומי והם הציעו שאלמד רפואה באנגליה ואגור בביתם. הרעיון שאסע רחוק לא מצא חן בעיני הוריי אך כדרכי, הייתי נחושה. 

במהלך הלימודים בכיתה השישית, אמרתי לאבא שאני זקוקה לשיעורים פרטיים בפיזיקה, כימיה ואנגלית. אבא העמיד לרשותי כל שנזקקתי: הוא עצמו לימד אותי פיזיקה, פרופ' אלישע נתניהו לימד אותי מתמטיקה, פרופ' קלוגאי מהטכניון לימד אותי כימיה ומורה לאנגלית שגרה ברחוב ירושלים השלימה את לימודיי באנגלית. הייתי נחושה לעבור את הבחינות בהצלחה ולהתקבל.  

בסיום הכיתה השישית, ניגשתי לבחינות אנגלית "מטריוקוליישן" שהתקייימו בירושלים ועברתי אותן בהצלחה. קיבלתי אישור ללמוד באנגליה! אלא שאז, רגע לפני נסיעתי, פרצה מלחמת העולם השנייה והלימודים בוטלו. היה זה אחד האירועים הבודדים בחיי בהם זלגו מעיניי דמעות. חלומי נגוז".

בעקבות ביטול הנסיעה החליטה מירה לעבור הכשרה לעבודה כלבורנטית. לצורך ההסמכה, נדרשה להשלים לימודים בכימיה ובמקצועות נוספים. מדי בוקר צעדה מרחוב פרישמן לבניין הטכניון בהדר והצטרפה לכיתת הלימוד בכימיה של פרופ' קלוגאי ולכיתת הפיזיקה בה לימד אביה.  

"באחד הימים, בדרכי ללימודי ההשלמה בטכניון, פגשתי ברחוב בחברתי לורה. לורה סיפרה לי שבקורס הצילום בו היא לומדת מחפשים מודל שידגמן לצורך הצילום. לא היססתי לרגע. במקום ללכת ללימודים, סבבתי על עקביי והצטרפתי אליה. בימים שלאחר מכן, צולמתי ע"י לורה וחבריה לקורס מכל כיוון אפשרי. נהניתי מהחוויה ואף זכיתי באלבום גדוש תמונות בהן צולמתי כמודל. במקביל, חזרתי ללמוד בקורסי ההכשרה ובסופו של דבר עברתי את הבחינות בהצלחה והוסמכתי כלבורנטית". 

מלחמת העולם השנייה, מירה מתגייסת לצבא הבריטי

בשנת 1941 סיימה מירה את לימודיה בבית הספר התיכון. במשך כשנתיים עבדה בעבודות זמניות ביניהן בספריית פבזנר ובסניף "מגן דוד אדום" אותו ניהל ידיד המשפחה, ד"ר ניסנבוים.

הימים ימי מלחמת העולם השנייה ובשנת 1943 החליטה מירה להתגייס לצבא הבריטי. "לצד יצר ההרפתקנות הטבוע בי ורצוני לתרום למאמץ המלחמתי ולטפל בחולים, הרגשתי שזו הזדמנות מצוינת עבורי לצאת מהמסגרת המפנקת שעטפה אותי בבית", אומרת מירה.

היה זה צירוף מקרים משעשע כאשר התברר שבאותו יום הודיעה גם אחותה שרה להורים על החלטתה להתנדב לגיוס, מבלי שהשתיים נדברו ביניהן על כך.

הראשונה שהתגייסה בין השתיים הייתה מירה. בפברואר 1943 התייצבה מירה בלשכת הגיוס ברחוב מוח'לס (לימים י.ל. פרץ) בהדר. משם הוסעו המתגייסות הצעירות לטירונות במחנה סרפנד (צריפין). חודש מאוחר יותר, התגייסה גם אחותה שרה.

במסגרת ה-ATS, הוא חיל הנשים בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, שירתו הנשים במגוון רחב של תפקידים, בהם מחסנאיות, פקידות, טלפניות, טבחיות, נהגות משאיות, בקרות תחמושת, עובדות דואר צבאי, מפעילות זרקורים נגד מטוסים, עובדות בבתי חולים צבאיים, מפעילות נ"מ ועוד. 

אהרון, שהכיר את אופייה ההרפתקני של מירה, צייד אותה בערימת גלויות מבוילות מראש ובהן טבוע הכיתוב: "אני בסדר, הכל כשורה, דרישת שלום חמה" וביקש שאחת לכמה ימים תשלשל לתיבת הדואר את אחת הגלויות כדי להרגיע את ההורים.   

טירונות במחנה הבריטי סרפנד

בסרפנד, חלקה מירה חדר גדול עם כ-20 טירוניות. לנוכח הפרעושים שטיילו על המזרונים, נדרשו הבנות לעבור אחת לכמה ימים ריסוס ב-DDT. בלילה הראשון, כאשר חברותיה לחדר המשותף ישבו על המיטות ובכו, הפכה מירה, שלא הייתה שותפה לבכי, מבלי משים, לבוגרת שבחבורה.

כאשר אפשרו לבנות לבחור עבודות רס"ר בהן תעבודנה עד שתתחיל הטירונות, הפעילה מירה שיקול דעת פרקטי: בעוד שחברותיה בחרו עבודה משרדית, שכנעה את חברתה רבקה פסמן להצטרף אליה לעבודות ניקוי השירותים. עבודה זו, גרסה מירה, לא נעימה ככל שתהיה, תאפשר להן לצאת בשעה מוקדמת מן הבסיס ותזכה אותן בשעות חופשיות רבות. ואכן, כך היה. השתיים ביצעו את המטלה במהירות ויצאו מדי יום במדים לתל אביב, שם התקבלו כגיבורות…

תקופת הטירונות בסרפנד זכורה למירה כתקופה משעשעת בה הכירה חברות חדשות וחוותה שלל חוויות.

מירה משרתת בביירות ובצידון ובהמשך בבסיס בעזה

בסיום קורס פקידות שובצה מירה לשרת בביירות והוסעה לשם במשאית גדולה עם כמה מחברותיה לקורס. בביירות שמחה לפגוש כמה פנים מוכרות מחיפה שהתגייסו מוקדם יותר.  

בתחילה שובצה לתפקיד אחראית בניין שכלל השגחה על הבנות המשרתות בתפקידים השונים והובטחה לה דרגת קורפורל. לאחר תחנוניה לעבוד עם חולים, צורפה מירה ככוח עזר של בית חולים צבאי בצידון שבלבנון. העבודה כללה גם נשיאת משאות כבדים, שלא תאמו את גופה הצנום ועקב פגיעה ברגלה, הועברה כעבור כמה חודשים למשרד השלם הראשי של בית החולים, שם סייעה בטיפול בהמרת כסף למטבע אנגלי, סורי ועוד.

מכיוון שהבעיה ברגלה הלכה והחריפה, הוחלט להעביר את מירה לשרת בבסיס הבריטי דיר סניד בעזה, שם הייתה מרפאה אורטופדית שאיפשרה לה קבלת טיפול רפואי רציף. היה זה מחנה בו עברו החיילים הבריטים טירונות לקראת צאתם לחזית באירופה. בבסיס שירתו חיילות ATS במגוון תפקידים, בהם נהגות משאיות ופקידות. למזלה, זכתה מירה בחיבה מיוחדת של הקצינה האחראית על 20 החיילות ששירתו במחנה, ששלחה אותה לשמחתה ברכבת לקורסים שהתקיימו במצרים.

לצד הביקורת המושמעת במשך השנים כלפי יחסם של האנגלים, מספרת לי מירה, כי היא וחברותיה חוו בבסיס הבריטי בעזה יחס טוב ממפקדיהן. כך, למשל, בקשתה לאפשר לה להביא לבסיס את כלבה, נענתה לשמחתה בחיוב. "אטום", שהגיח לעולם ביום בו הוטלה פצצת האטום על הירושימה זכה למלונה גדולה בבסיס עליה נרשם שמו. "כאשר יצאנו למסדר הבוקר", נזכרת מירה בחיוך, "הכלב "אטומסקי צ'רניאבסקי" ישב לידי במסדר והפך לחייל בצבא הבריטי…"

במתחם הבסיס, הוקם ע"י הקולונל הבריטי בית ספר לחיילות וחיילים שלא סיימו לימודיהם בבית הספר טרם גיוסם. מירה וחברתה חנה, התנדבו ללמד במסגרתו נערות שעלו ארצה במסגרת "עליית הנוער" ולסייע בהשלמת השכלתן.    

בתמורה ביקשה מירה ללמוד איטלקית, בעזרת אחד השבויים האיטלקים במחנה השבויים המגודר שבמתחם הבסיס. להפתעתה, בקשתה המוזרה נענתה בחיוב. מדי יום בשעות אחר הצהרים הובא השבוי קורנאו ולימד אותה את השפה האהובה עליה. למרבה התדהמה, שנים רבות מאוחר יותר, בטיול לאיטליה עם בעלה, פגשה מירה באקראי את קורנאו ואשתו…

הרפתקנות מסוכנת

יצר ההרפתקנות של מירה הוביל אותה להמיר את הנסיעה ברכבת ובאוטובוס בנסיעה בטרמפים לתל אביב ולחיפה בסופי השבוע. מקרה אחד, זכור לה במיוחד:

"עליתי על טרמפ עם רכב צבאי בריטי. בדרך, במהלך הנהיגה, הנהג ניסה להתחיל איתי. דרשתי ממנו לעצור. למזלי הוא אכן עצר, אך מן הפח אל הפחת. היה זה סמוך למסמייה, כפר ערבי עויין. עם רדתי מהרכב החלו להתקרב אליי במהירות עשרות ערבים. למזלי, חלף במקום ג'יפ צבאי ונהגו, קצין בריטי, פרץ לתוך האספסוף ופקד עליי לעלות מהר על הג'יפ. התחלנו לנסוע, וכאשר סיפרתי לו על קורותיי, הוא רדף אחרי הנהג, הצליח לעצור אותו והביא להעמדתו לדין צבאי. הוא גם דאג להביאני לתחנת האוטובוס בתל אביב ומשם נסעתי הביתה. להוריי, כמובן, לא סיפרתי מעולם דבר על התקרית, שכמעט הסתיימה אחרת…"      

לקראת סיום שירותה, עבדה מירה במשימות משרדיות במחנה שנלר בירושלים. בקורס במחנה שנלר, התיידדה עם כרמלה, לימים רעייתו של יגאל ידין. ביולי 1946, לאחר שלוש וחצי שנים של שירות בATS בהן נהנתה מכל רגע, השתחררה מירה מהשירות.  

 שרה צ'רניאבסקי מצטרפת לאחותה ב-ATS

שרה, שהתגייסה חודש לאחר אחותה, שובצה לשרת בעבודות משרד בקהיר. שם הכירה קצין בריטי בשם ג'ורג' ורנון קנדי ברטון מאיפסוויץ'. השניים התאהבו ונישאו בקהיר. לאחר החתונה, שוחררה שרה מהצבא וג'ורג' חזר ללחום בחזית ושוחרר חצי שנה מאוחר יותר. שרה העתיקה את מגוריה לאנגליה, שם הקימו השניים משפחה וגידלו באושר את ילדיהם.

נישואיה של שרה לגוי בריטי עוררו שערורייה בציבור החיפאי של אותם ימים ולא פעם נשלחו מכתבי שיטנה אנונימיים לבית צ'רניאבסקי, שהביעו כעס על כך "שעברה מטריטוריה אחת לאחרת", כלשונם. מחשש לחייה, הקפידה שרה בביקוריה בארץ להגיע בשעת לילה חשוכה. פעמים אחרות, נפגשה עם המשפחה בחו"ל.  

יעל, אחייניתו של חיים וייצמן, מספרת מירה, שהייתה חברה קרובה של שרה אחותה, עברה התנכלויות באופן דומה, לאחר שנישאה גם היא לבריטי. שנים רבות לאחר מכן חזרה לארץ, בסיועו של אחיה, עזר וייצמן. 

שרה נפטרה בשנת 1995 בהיותה בת 74. כעבור חצי שנה, נפטר גם בעלה.

מירה מתקבלת לעבודה כלבורנטית בבית החולים "רוטשילד"

חודשים ספורים לאחר שחרורה מהצבא הבריטי, החליטה מירה לממש את הכשרתה כלבורנטית. היא עברה בהצלחה את מבחן הקבלה והתקבלה לצוות העובדים במעבדת בית החולים "רוטשילד" בחיפה. עבודתה, אותה אהבה מאוד, כללה לקיחת דם מחולים ובדיקתו במיכשור המעבדה. בשלב מסוים, ביקשה מירה להתגייס לארגון "ההגנה" אך בבית החולים סירבו שכן נזקקו ללבורנטים במעבדה.

חוויה טראומטית במיוחד זכורה למירה מהיום בו הובאו לבית החולים הפצועים מהטבח ביהודים בבתי הזיקוק וכל הצוותים הרפואיים עבדו סביב השעון. לצד המראות הקשים, היה עליה לקחת דם מהפצועים ולהזריק להם תרופות בקור רוח. בשנת 1951, נדבקה מירה בבית החולים מאחד החולים במחלת הטיפוס ונאלצה להפסיק עבודתה. בזמן זה כבר הייתה נשואה ולא שבה לעבודתה כלבורנטית.

מירה ויחיאל (חילה) נישאים, 1950

את יחיאל (להלן: חילה) כהן הכירה מירה בבית משפחת לוין באמצעות קרובת משפחה, לולה (אולגה), אימו של דני. בין השניים ניצתה האהבה ובינואר 1950, כחצי שנה לאחר היכרותם, השניים נישאו. מירה מספרת שזכתה באדם מקסים, אבא נהדר ובעל נפלא. באחד מטיוליהם הרבים בעולם נולד הניצן הראשון של אוסף המלחיות, שכיום מונה מאות פריטים. עם דני ורעייתו טלי, שומרת מירה על קשר הדוק והיא מלאת הערכה לדאגתם לה.

את החתונה החליטו מירה וחילה לערוך בבית משפחת צ'רניאבסקי ברחוב פרישמן במתכונת מצומצמת בהשתתפות 32 אורחים בלבד. את החופה ערך הרב קניאל, רבה של חיפה דאז, בסלון הבית.  

כאשר הוזמנו ע"י ההורים להישאר לאחר נישואיהם לגור בביתם רחב הממדים, התנה זאת חילה, באופיו הטוב, בכך שישלם מחצית מהחשבונות. למחרת החתונה, בעת שהשניים טיילו ברחובות הדר, ביקש צלם רחוב רשות לצלם את הזוג המאושר. התמונה נותרה לעד כמזכרת נעימה.

חילה כהן, שורד השואה מלטביה

יחיאל (חילה), בן אביגדור כהן (כהאן), נולד בריגה/לטביה בשנת 1911, בן למשפחת דתית, בוגר בית ספר עברי בלטביה. כאשר החלה הפלישה הגרמנית ללטביה במלחמת העולם השנייה, הבינה אימו של חילה שחיי היהודים בסכנה. היא ארזה במהירות כמה חפצי ערך והפקידה אותם למשמרת בידי השכן הגוי עימו הייתה המשפחה מיודדת. בין החפצים הייתה שרשרת זהב שנהגה האם לענוד וקופסה מעוטרת לסיגריות.

עקב מקצועו הנדרש כמהנדס כימי, הועסק חילה ע"י הנאצים בתקופת מלחמת העולם השנייה במחנה עבודה בוכנוואלד יחד עם אחיו, אהרון. כמאה בני משפחתו, ילדים ומבוגרים, נשים וגברים, בהם הוריו, ניספו כולם בשואה ובהם אחיו אהרון, שנורה ונרצח לנגד עיניו של חילה במחנה העבודה, מראה מבעית שלא הצליח לשכוח מעולם.

חילה הצליח לשרוד במחנה עד שהצליח להימלט לאזור הכיבוש האמריקאי. בסיום המלחמה שהה במשך תקופה במחנה עקורים באיטליה, שם עסק בתרגום מסמכי השורדים מרוסית, גרמנית ואנגלית לשפה העברית, לקראת עלייתם לישראל.

באחד הימים, הודיעו לחילה שאזרח לטבי הגיע לחפש אותו. מה רבה הייתה התרגשותו של חילה, כאשר ראה מולו את שכנו מריגה! התברר, שבסיום המלחמה, חיפש השכן הלטבי אחר חילה תקופה ממושכת, על מנת למסור לו אישית את חפצי הערך שאימו הותירה בידיו למשמרת. לימים, העניקה מירה ביום הולדתה ה-80 את השרשרת לטלי, על מנת שתמשיך לעבור כסמל מרגש מדור לדור.     

בשנת 1948 עלה חילה לארץ. הוא התקבל לחמ"ד (חיל מדע), תעשיית הנשק הישראלית הראשונה שעסקה בייצור תחמושת למלחמת השחרור. לאחר מכן עבד ב"דשנים" בתחום האמוניה אך לאחר שחלה עקב החשיפה המוגברת לחומרים מסוכנים, עבר ללמד בבית הספר ללבורנטים ששכן במיקומו הנוכחי של בית הספר עירוני ה' בחיפה.

במשך כל חייו לא סיפר יחיאל דבר על קורותיו בשואה ואף ביקש שלא להישאל על כך. לימים, בהיותו על ערש דווי, ראה מול עיניו את דמותו של אחיו וקרא בשמו.

בשנת 1995, לאחר 45 שנות נישואין מאושרות ועתירות בילויים, נפטר חילה בהיותו בן 84.

מיכאל, לזיכרו של ילד מקסים

ב-5.10.1952 כשנתיים לאחר נישואי מירה וחילה, נולד בנם, ויקטור מיכאל (ויטיה). לאחר לידתו, החליטה המשפחה לעבור לגור בטבעון. "החלטנו לשקף בשמו של מיכאל גם את זכר משפחתו של חילה שנספתה בשואה", מספרת מירה. "מכאן, ששמו המלא היה: אביגדור ויקטור ויציה כהן כהאן צ'רניאבסקי".

"מיכאל היה ילד מקסים ומוכשר וכבר בגיל צעיר ידע לדבר בעברית ורוסית. יום אחד, בהיותו בן שנתיים, עצרה אותנו ברחוב אישה ששמעה אותנו מדברים בינינו ברוסית ושאלה מהיכן הגענו לארץ. מיכאל התיישב בעגלה ואמר בבהירות: ויקטור אביגדור כהן כהאן צ'רניאבסקי! לימים, אגב, התברר שהייתה זו גב' פסטרנק, אשתו של הסופר הידוע. 

מיכאל היה ילד מוכשר מאוד והצטיין בלימודים. במיוחד התעניין בתורת המספרים ואהב לשבת עם אביו מול לוח הלוגריתמים. למרבה הטרגדיה, בהיותו בן 8 נפטר מיכאל ממחלה קשה.

לאחר פטירתו של מיכאל החליטו מירה וחילה לעזוב ולחזור לחיפה ורכשו בית בכרמל המערבי, בשכונה שהייתה בשלבי הקמה. מירה, שהשפה האנגלית הפכה לשגורה בפיה לאחר השירות בצבא הבריטי, החלה ללמד שיעורים פרטיים בביתה, באנגלית ובמתמטיקה. שמה כמורה הלך לפניה ועד היום היא שומרת על קשר עם כמה מתלמידיה.  בבית זה, בו התגוררו חילה ומירה עם הוריה, מתגוררת מירה עד היום.

אהרון, אביה של מירה, לא התאושש מצערו הכבד על מות נכדו ובשנת 1966 נפטר. אימה, איבי, נפטרה בשנת 1980, בהיותה בת 90.

מירה אומרת בגאווה, שלאורך כל חייה עשתה כרצונה ולא התחשבה ב"מה יגידו". גם כיום היא מקפידה "לקחת את החיים בקלות" וליהנות כל עוד אפשר.  בעוד ארבעה חודשים תחגוג מירה את יום הולדתה המאה. אני מאחלת לה המשך חיים מהנים, בריאים ומעוררי השראה, מלאי שמחה ואופטימיות.