שירלי טמפל החיפאית בת 95 – סיפורם של חברת "ההגנה" איילה (תבדל"א) ובעלה מוטקה רון (ז"ל)

בנימה אישית

מזה יותר מעשור אני מתעדת סיפורי חיים בספרים, כתבות ותערוכות, להנצחת מורשתם של בני הדור הוותיק שתרמו, כל אחת ואחד בדרכו, להקמת המדינה. ארגון "ההגנה", בו היו חברים שני סביי (האחד בחיפה, השני בירושלים), קרוב ללבי. מכאן, שהראיונות שקיימתי עם איילה רון, חברת "ההגנה" בת ה-95, במיוחד בימים אלה, ריגשו אותי באופן מיוחד. מביאה לפניכם את סיפורם המרתק של איילה (תבדל"א) ומוטקה רון (ז"ל).

ילדות בהונגריה

היא נולדה ב-28 באוגוסט 1929 בסומבטהיי, העתיקה בערי הונגריה, בשם הילדה, בתם באמצעית של שושנה ומאיר סלמון. ההורים ניהלו אורח חיים דתי. האב מאיר עבד כנגר מומחה והאם עקרת בית, טיפלה בילדים.   

לאחר הולדת הבת הבכורה גרטה (טובה), קיווה האב בכל מאודו להצטרפות בן למשפחה אך משנולדה הילדה, רשם את תאריך לידתה ביום הכיפורים לאות אכזבה, תאריך שכמובן לא תאם את העובדות. מאוחר יותר, משבאה לעולם בת שלישית, לאה, רשם אביה את תאריך הולדתה כתשעה באב.

בשלב מסוים, כאשר החלו לחוש ביחס מנוכר ליהודים, החליטו ההורים לעזוב את הונגריה. כאשר הייתה הילדה בת שנה שמה המשפחה פעמיה לפיומה שבאיטליה, שם התגוררו ארבע שנים. מגובשים לקראת העלייה לארץ ישראל חזרו בני המשפחה להונגריה כדי להיפרד מבני המשפחה שנותרו להתגורר בה ועלו ארצה. 

שנים ספורות לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השנייה. אלפי יהודים שגרו בסומבטהיי ובסביבתה הובלו ברכבות לאושוויץ ומצאו את מותם ורק עשרות בודדות מהם שרדו. סבה וסבתה של איילה מצד אמה וכן דודתה וארבעת ילדיה, שנשארו בהונגריה, מצאו בשואה את מותם. שני אחים ואחות נוספים של האם הספיקו להגר לברזיל מבעוד מועד ושם המשיכו את חייהם עם המשפחות שהקימו.

משפחת סלמון עולה לפלשתינה ומתמקמת בחיפה

בשנת 1935 עלתה משפחת סלמון לפלשתינה-ארץ ישראל והתמקמה בחיפה. בסיוע גורמים בקהילה היהודית סודרה למשפחה דירה קטנה במושבה הגרמנית בחיפה. מקצועו של האב כנגר מומחה היה מבוקש והוא התקבל מיד בחברת "ship repair" לתקן נזקים באוניות ואילו האם טיפלה בבנות ובמשק הבית.

כעבור זמן מה עברה המשפחה לדירה קטנה ברחוב השומר 29 בחיפה, לא הרחק ממאפיית "אחדות". הילדה ואחותה נרשמו לבית הספר "גאולה" בהדר הכרמל, שם הוענק להילדה שם עברי – איילה, שם שהיא נושאת בגאווה מאז ובהמשך חייה.

חודשים ספורים לאחר מכן, כאשר נודע לסבה וסבתה כי נכדתם לומדת בבית ספר חילוני, הם דרשו להעבירה למסגרת דתית. ההורים עשו כמצוותם והעבירו את איילה לבית הספר החרדי לבנות "בית יעקב" ברחוב תבור, שם למדה עד כיתה ח' בעוד אחותה נשארה ללמוד ב"גאולה".   

"הייתי ילדה חמודה ושובבה למדי, מוקפת בחברים חילוניים רבים. נהגו לכנותני בחיבה "שירלי טמפל", מעידה איילה. "נהגתי להתגנב מבית הספר כדי להשתתף בשיעורי ההתעמלות האהובים עליי, שהעביר המורה שמואל ביאליק בבית הספר "גאולה", שלשמחתי שיתף עמי פעולה. שמואל רחש לי חיבה ונשארנו בקשר ידידות קרוב. עד היום אני שומרת על קשר עם ילדיו.    

הנערה איילה מתגייסת לארגון "ההגנה"

בהיותה בת 14 שמעה איילה מחבריה על פעילותם בארגון "ההגנה" והחליטה להתגייס לשורותיו. היא הושבעה לארגון ויצאה עם חבריה לאימוני א"ש לילה, תרגילי סדר, קפא"פ (קרב פנים אל פנים) ועוד. בד בבד, נערכו שיעורי לימוד על הנשק: הוצאת ניצרה מרימון ופירוק והרכבה של רובה הסטן. בהמשך יצאו לתרגל באש חיה את הנלמד כשהיא נושאת את הרימון מתחת חולצתה. 

שיעורי הלימוד התיאורטי על הנשק התקיימו במחסן בו הוסלק, לא הרחק מביתה ברחוב השומר, באחד הבתים במדרגות העולות לעבר רחוב החלוץ.

בין המשימות שהוטלו על איילה וחבריה היו לתלות כרוזים ולהפגין במטרה למנוע מהערבים לעזוב את הארץ וכן שמירה בלילות על בתיהם של אלה מהם  שבחרו לעזוב. "עמדתי עם רובה הסטן בלילה, לבדי", היא משחזרת. "לא פחדתי כלל".  

בהיותה בת 15 וחצי לערך, קיבלה איילה פיקוד על קבוצת נערים צעירים ממנה, בנות ובנים. לעתים, לאחר ליל פעילות ארוך, נשארו חברי "ההגנה" ללון בבית החלוצות. לילה אחד, שזכור לה היטב, הרגישה את ידו של המדריך מטייל על גופה והרימה קול צעקה. אירוע זה לא חזר פעם נוספת.

בחנות לממכר שוקולד בעיר התחתית 

בשנת 1944, לאחר יום כיפור, מעד אביה בעת שירד לבטן האונייה בה עבד ונהרג במקום. האם, שנותרה לפרנס לבדה את המשפחה, יצאה לעבוד במשק בית ועל איילה, הבת האמצעית, הוטל לעזור בעבודות הבית השונות בכלל זה סחיבת רבע בלוק קרח הביתה אחת לשבוע כאשר הגיע לרחוב מחלק הקרח.   

הימים ימי מחסור בארץ והמצב הכלכלי בבית המשפחה היה קשה. על מנת לעזור לאמה בפרנסה, נרשמה איילה לתיכון ערב "במעלה" (בו למדה בפועל רק תקופה קצרה) וחיפשה עבודה לשעות היום. לשמחתה, התקבלה לעבוד בחנות יוקרתית לממכר שוקולד ופרלינים משובחים בעיר התחתית בבעלותה של משפחת בדר. "הם לימדו אותי כיצד לשקול במדויק במאזניים וכיצד לסדר את חלון הראווה", היא נזכרת בערגה. "סמכו עליי למרות גילי הצעיר".

"סמוך לחנות הפינתית היה פאב בו בילו החיילים הבריטים עם יצאניות ולא פעם רכשו עבורן בונבוניירות עם שוקולדים משובחים", מספרת איילה. "פעם, נכנס חייל בריטי וביקש בקבוק שתייה מסוים מהמדף העליון. כאשר טיפסתי על הסולם להביא את הבקבוק המבוקש, ליווה אותי במבטו והחמיא לרגליי. בהמשך שאל אותי האם אני חברה ב"הגנה". עניתי בפליאה מעושה: "מה פתאום, הרי אני רק ילדה קטנה…"   

מפגש עם רופא צעיר מהונגריה במחנה המעפילים בעתלית

במקביל לעבודתה בחנות ולפעילותה ב"הגנה" נענתה איילה לקריאת מפקדיה  לסייע לפליטים שורדי שואה שעלו לארץ מהונגריה ושהו במחנה בעתלית. בימי שבת דאגו אנשי "ההגנה" להסיע את המתנדבים לעתלית ולהחזירם. השיחות עם המתנדבים שלא ידעו עברית, בשפת אמם, נועדו להקל עליהם בצעדיהם הראשונים בארץ, להבין מה צרכיהם ולסייע ככל הניתן.

בין העולים מהונגריה היה גם אוטו, רופא צעיר מהונגריה המבוגר ממנה במספר שנים. במהלך החודשים בהם התנדבה איילה במחנה התיידדו השניים והתאהבו, לשמחתה של האם. משעזב את המחנה התגייס לשירות צבאי, אך לאחר שנפצע באורח קשה במלחמת השחרור לחצה עליה אמה לנתק את הקשר.

ההיכרות עם מוטקה רון, לימים מפקד במחוז הצפוני במשטרה

את מרדכי (מוטקה) רובינשטיין הכירה דרך חברים בתקופת עבודתה בחנות השוקולד. מוטקה, יליד פולין, המבוגר ממנה בשש שנים, עלה לארץ ישראל בשנת 1925 ולמד בבית הספר "נצח ישראל" ובבית הספר המקצועי שליד הטכניון.

לאחר הכשרה ימית התגייס לצי המלכותי הבריטי ושירת בו שש שנים בים התיכון ובים סוף. בשנת 1947 יצא בשליחות ארגון "ההגנה" לשליחות רכש באירופה. בתקופה בה שירת בצי הבריטי, בכל הגעה לנמל חיפה נהג לפקוד את חנות השוקולד הסמוכה ולרכוש פרלינים ושוקולדים קטנים ממולאים בליקר. 

"באותו זמן היה לי חבר מבוגר ממני בכמה שנים", מספרת איילה. "מוטקה נהג להביא לארץ פסלים משנהב שרכש במסעותיו והחבר שלי לטש עיניו אליהם. מוטקה הציע לו לבחור את אחד הפסלים כראות עיניו, ובתמורה, ביקש אותי, החברה שלו. לתדהמתי, החבר שלי ויתר עליי תמורת פסל משנהב…לשמחתי, מעז יצא מתוק. ביני ובין מוטקה ניצתה האהבה ואני זכיתי בבן זוג ובאדם מקסים ומיוחד. מוטקה אהב אותי מאוד, בכל פעם שהגיע לארץ פינק אותי באין סוף מתנות. לאחר מספר שנים יחד החלטנו להינשא".

איילה ומוטקה רון נישאים

ב-17 במאי 1949 נישאה איילה לבחיר ליבה בבית הקפה "העוגה" שעל הר הכרמל. את שמלת הכלולות קיבלה במתנה מבעליה של חנות השוקולד בה עבדה חמש שנים אשר הייתה להם כבת משפחה.

לאחר נישואיהם גרו הזוג צעיר למשך תקופה קצרה בדירת אמה של איילה ברחוב הס. "אימי הג'ינג'ית, הטמפרמנטית, נהגה להיכנס לחדרנו מבלי לדפוק קודם לכן בדלת", נזכרת איילה בחיוך. "למזלנו, שיעולה בגין העישון הכבד הסגיר בכל פעם את התקרבותה לחדר…"

בהמשך עברו לדירה קטנה ברחוב סטנטון (שיבת ציון) שהושכרה עבורם ע"י המשטרה. התחנה הבאה בנדודיהם הייתה לדירה קטנה על גג בית ברחוב עמק הזיתים, שבנייתה הוסדרה ע"י אחיו של מוטקה שעסק בתיווך דירות. לבסוף, השתקעו ברמת שאול, בבית בו מתגוררת איילה עד היום.  

"התאהבתי במוטקה ממש רק לאחר שהתחתנו", אומרת איילה בגילוי לב. "למדתי להכירו לעומק והתאהבתי. התמזל מזלנו, אהבנו זה את זו מאוד והיה לנו טוב יחד. מוטקה היה איש מקסים, אוהב אדם ומוכשר. את כל הרהיטים בבית הוא בנה בעצמו, בידי הזהב בהם ניחן". 

עבודה במחלקה הסוציאלית, התנדבות במחלקת האיזוטופים ברמב"ם

בחייה הבוגרים עבדה איילה במחלקה הסוציאלית בעיריית חיפה, עד לידתו של בנה מנחם ב-1952. בתה הבכורה מאירה נולדה בשנת 1950 ובנה השלישי רמי נולד בשנת 1954.

בשנת 1949 התגייס מוטקה למשטרת ישראל והוטל עליו להקים את משמר החופים. לשם כך נהג מדי פעם לנסוע לגרמניה וליפן, כל פעם לתקופה בת מספר חודשים, במהלכה פיקח מקרוב על בניית הספינות שנועדו למשמר החופים. בשנת 1960 יצא לקורס לשוטרים בכירים וללימודי ימאות והוסמך כחובל ראשון. בתפקיד זה התקדם לדרגת סגן ניצב ובהמשך מונה למפקד נפת חיפה שקיבלה אז אחריות על הנמל.

בשנת 1968, בעת שהותו ביפן לצרכי עבודה, כשהיא נותרה לטפל לבדה בשלושת ילדיהם, נולד בנם הרביעי, אבי. לפני כשש שנים הלך לעולמו הבן מנחם ממחלה קשה. במשך השנים נולדו למשפחת רון המורחבת עשרה נכדים ושלושה נינים.

בינתיים, מוטקה התקדם בסולם הדרגות ונתמנה כמפקד המחוז הצפוני במשטרת ישראל. פגישות ומסיבות, חברתיות ומשפחתיות, נערכו בביתם ואיילה נהנתה להכין ולארח באהבה. בד בבד, התנדבה לוועד ההורים בבית הספר היסודי "רמות" ברמת שאול בו למדו הילדים. תוך זמן קצר נבחרה לעמוד בראשו ונשאבה לתפקיד בכל לבה.

"היו אלה ימים בהם הכיתות מנו 40 ילדים", היא מספרת. "הייתי מעורבת וטיפלתי בכל בעיה שהתעוררה, בכלל זה שיחות עם המורה או עם המנהלת, לפי הצורך. השתתפתי בטיולים כהורה מלווה וכשהיה צורך גם עשיתי סקנדלים…"

איילה, שניחנה ב"קוצים בטוסיק", חיפשה תעסוקה משמעותית בה תוכל לתרום מיכולותיה ומגישתה הטיפולית. חלומה מגיל צעיר להיות אחות, שנגוז בזמנו בהיעדר יכולת לממן את הלימודים, משך אותה להתנדב בבית החולים רמב"ם.

במשך 48 שנים (!) ניהלה איילה בהתנדבות את הארכיון של מחלקת האיזוטופים לרפואה גרעינית שהכיל אלפי תיקים. בימי הקורונה הוחלט להשלים את מהלך המחשוב והארכיון הפיזי בוטל.   

"אהבתי מאוד את העבודה בבית החולים, את הקשר עם החולים. בזכות הניסיון וההיכרויות שצברתי עזרתי ככל שיכולתי, גם מעבר למשימותיי. בשעת בוקר מוקדמת הייתי נוסעת לחוף בת גלים, שוחה, מתקלחת ומגיעה רעננה לבית החולים. כך במשך שנים רבות…"  

מוטקה מקים ומנהל את מוזיאון השמנים בבית החרושת "שמן"

לאחר שלא התמנה למפכ"ל, תפקיד שהיה בין המועמדים אליו, החליט מוטקה לפרוש מהמשטרה. לאחר פרישתו כיהן במשך כ-5 שנים כסמנכ"ל בחברת "צים", תחילה כסמנכ"ל משאבי אנוש ואח"כ כסמנכ"ל לענייני בטחון. בד בבד המשיך בעשייה התנדבותית בארגונים שונים.

לאחר שעזב את "צים" הוצע לו לנהל את המוזיאון לתעשיית השמנים בישראל. המוזיאון הוקם בשנת 1984 בחצר בית החרושת "שמן" ביוזמת מנכ"ל "כור-מזון", בנימין גיבלי, במטרה להראות את התפתחות תעשיית השמנים הקדומה, תחילת התיעוש והמיכון ותעשיית שמני המאכל כיום.

מוטקה נשאב עמוק לעשייה ודאג להבאת מוצגים מעץ ומאבן להמחשת התהליכים. בד בבד סייעה גם איילה בסידור וארגון התמונות ההיסטוריות שנאספו. המוזיאון אירח באופן קבוע קבוצות מבתי ספר באזור והילדים גילו עניין רב בתצוגה ובהסברים.

פטירת מוטקה, חדר האירוח שהפך למוזיאון

בשנת 1987, בלחץ משפחתו, העלה מוטקה על הכתב בעזרת רעייתו את זיכרונות ילדותו מחיפה של שנות ה-20 וה-30, עולם צבעוני שנכחד שהיה זכור לו לפרטי פרטים. שנה לאחר מכן, למחרת ליל הסדר, צירף אליו חבר ויחד נסעו לאחד הכפרים הערביים להביא אבני ריחיים למוזיאון, במהלך הביקור, ללא סימנים מוקדמים, לקה לפתע בהתקף לב ונפטר. לאחר פטירתו השלימה המשפחה בעזרת כמה חברים אוהבי חיפה את עיבוד החומר הגולמי כדי להוציא את זיכרונותיו לאור.

בהקדמה לספר "זיכרונות ילדותי" כתב מפכ"ל המשטרה דאז, רפי פלד:

"השילוב של אהבת הים והמסירות הבלתי נלאית לענייני ביטחון, חוק וסדר, הניבו קריירה מופלאה של אדם וקצין. מוטקה רון ייזכר כאחד מאותם בודדים המצליחים להטביע את חותמם על סביבתם ולהנחיל ערכים המקפלים בתוכם מסרים אוניברסליים, יהודיים ואנושיים כאחת".

לאחר פטירתו של מוטקה העניקו מנהלי מוזיאון "שמן" לאיילה והמשפחה אלבום למזכרת בו לקט תמונות מהתקופה בה ניהל את המוזיאון. כך נכתב בהקדשה:

"לאיילה, הילדים והנכדים. הרשו לנו להגיש לכם אלבום זה, מזכרת צנועה למפעלו של מנהלו וחברנו מוטקה רון ז"ל, מנהל המוזיאון לתעשיית השמנים בישראל. בהוקרה ובידידות, דוד עיטם ואברהם שממו".

מאז פטירתו של מוטקה משמש חדר האירוח בבית איילה כמוזיאון משפחתי להנצחתו של בעלה, חברה הקרוב, אבי ילדיה. הפריטים המוצגים בו מנציחים את פועלו ואת החותם שהותיר אחריו. תמונות ותעודות הוקרה מתקופת שירותו במשטרה, אוסף חנוכיות שליקט באהבה, אוסף צלחות בהן מצוירת איילה אותן קנה ברחבי העולם לרעייתו האהובה, שפע מזכרות ותמונות משפחתיות. את הבית ואת שפע המוצגים, אגב, מנקה ומטפחת איילה עד היום בעצמה.    

לא קשה להתאהב באיילה, אישה מטופחת ואצילית שמשדרת אופטימיות ושמחת חיים. על גישתה החיובית מעידים דבריה גם בעיצומם של ימים מאתגרים אלה בהם נלחמת מדינת ישראל על קיומה:

"גדלתי בחיפה, בשכנות טובה עם ערבים, אני דוברת את השפה הערבית, שירתי בהגנה – כל אלה מביאים אותי לאמונה כי על אף שמדינת ישראל נמצאת בתקופה הקשה ביותר בתולדותיה, יש מקום לתקווה כי יבואו ימים טובים של אחדות ושלום בין כל תושבי המדינה ושכנינו".