היא בת 100, עושה רק מה שבא לה ויש לה אוסף מלחיות שכמותו לא ראיתם • ביתה של מירה כהן בחיפה

"כל חיי אני עושה רק מה שבראש שלי" • ביקור בביתה של מירה כהן, אישה 'פלפלית' ונהדרת עם שמחת חיים מעוררת השתאות ולה מוזיאון פרטי אדיר של מלחיות ופלפליות

המדור שמביא אליכם דמויות חיפאיות מרתקות ואת בית מגוריהן – היכרות דרך הסיפורים, המטענים ונקודת מבטן הייחודית – האנשים שמרכיבים את הפסיפס האנושי של עירנו, אלה שחיים פה, ושכשמו כן הוא – "גם אני חי פה"

• גם אני חי פה – מדור חדש – קישור לכל הכתבות •

שוברת את כל התזות

מירה כהן בת המאה שוברת כל תזה אפשרית בנושא הזקנה, ולמעשה המוטו שלה לחיים ולשפיות אישית בגיל הזהב בפרט הוא: "לא אכפת לי מכלום, כל חיי אני עושה רק מה שבראש שלי".

מאמרים ומחקרים רבים העוסקים בנושא הזקנה, מלמדים כי יש לשמור על מספר עקרונות בגיל הזה. מירה מנתצת אותם אחד אחד ובקלילות רבה.

תרקוד היא אמרה…

כך למשל, כשאני שואלת אותה על פעילות גופנית, היא אומרת: "לא. זה בכלל לא מעניין אותי, רק לרקוד במסיבות אני אוהבת. את ימי הולדתי אנו חוגגים תמיד במסעדת "דוז'אן" שבמושבה הגרמנית. פאדי (בעלי המסעדה) הבטיח לי במפורש שירקוד איתי גם ביום ההולדת הבא שלי".

"נאלצתי לבשל קצת"

בנושא תזונה: "כל חיי אני אוכלת אך ורק את מה שמבשלים עבורי. כמעט כל החיים גרתי עם הוריי, אבל כשאמי נפטרה נאלצתי ללמוד לבשל קצת בשביל בעלי… אך הוא לא האריך הרבה שנים מעבר לכך". בנוגע לניהול שיגרה: "בעבר הלכתי הרבה להצגות ולקונצרטים", היא אומרת. עתה היא קוראת מעט עיתון וכמה ספרים באנגלית. טיולים בטבע – "עכשיו אני כמעט לא יוצאת מהבית, אלא רק לצעדה יומית קצרצרה".

באשר לנגישות ובטיחות בבית… הו הו… ביתה של מירה כהן הוא בית רחב מידות בן שתי קומות, ספון בשטיחים ובפריטים רבים ונאים. כדי להגיע אל חדר השינה שלה היא מטפסת בקלילות לקומה השנייה דרך גרם מדרגות גבוהות למדי. (גילוי נאות : מאד קשה לטפסן…)

לגבי מעקב תרופתי – השבח לאל, גם בגילה מירה היא אישה בריאה וחיה בשלום, בשלווה ובנחת עם המטפלת האוקראינית שדואגת לה.

סוד הזוגיות

מה עם זוגיות בזקנה? מזה כ-30 שנה מירה היא אלמנה וזיכרונותיה בעניין הזוגיות הם טובים, טובים מאוד: "לכל מה שרציתי ולכל מה שהתחשק לי, הוא… נו, בעלי, הסכים. זה היה סוד הנישואין והזוגיות שלנו".

חברים ורחובות

סוציאליזציה – "נו, כבר כל החברות והחברים שלי נפטרו". ככלל, כשמירה אומרת "החברות והחברים שלי" היא נוקבת, ללא כל היסוס, אך ורק בשמות של רחובות (!). אלו הם מי שהיו חבריה.

בסוף המאה ה-19 פגש אביה את חיים וייצמן אשר עבר אז למערב אירופה להמשך לימודיו האקדמיים, וקיבל את התואר דוקטור בכימיה אורגנית באוניברסיטת פרייבורג שבשוויץ, שם גם למד אביה. בשנת 1919 חברו ללימודים וייצמן שכנע את האב לעלות ארצה, ואף הבטיח ואמר כי "ממש מחכים לו במעבדה לפיזיקה בירושלים". דה עקא, האוניברסיטה הוקמה רק בשנת 1925.

כשהאב נקרא לטכניון

מירה נולדה בתל אביב ובהיותה כבת שנתיים נקרא אביה על ידי פבזנר, הרנייטה סולד, בירם וברוואלד לנהל את הטכניון שבחיפה, מאז חייה הם כהיסטוריה חיפאית.

על פי סיפורי אימהות העוללים, קבלת הפנים בחיפה הייתה ע"י החבר הראשון שלה אשר השתעשע עימה בחצר וזרק עליה ברד. היה זה לא אחר מאשר ד"ר ניסנבוים (לימים נשיא הכבוד של מד"א חיפה, שקיבל את תואר 'יקיר חיפה' ועל שמו קרוי רחוב בנווה שאנן) אשר נשאר בעבותות ליבה ובחייה גם שנים רבות לאחר מכן.

שרה היפה

דבריה רוויים בסיפורי על חיפה של העבר הרחוק, כך למשל היא מספרת על אחותה הבוגרת ממנה בשנתיים, שרה שמה. שרה הייתה תכולת עיניים ובעלת תלתלי זהב, ובניגוד לה, נחשבה ה"ילדה הטובה" של המשפחה. באחד האמשים, בעודם מתכוננים לשנת הלילה בביתם שברחוב פרישמן, נשמעו לפתע קולות מוזרים ואחריהם צרחותיה של הסבתא אשר גרה עימם. מבעד לחלון הבית שתי נשים ניסו לחטוף את שרה היפה.

"נסגור את החשבון בבית"

לימים העדיף אביה ללמד בבית הספר הריאלי ומירה אף נמנתה בין תלמידיו. גם כילדה הייתה סוערת, אך היא מעידה שבכיתת אביה מאד מאד השתדלה והקפידה להתנהג למופת. ובכל זאת דבר זה לא מנע ממנה להתווכח עימו בפני כל תלמידי הכיתה אודות הציון הנמוך מדי (לדעתה) שקיבלה ממנו בפיזיקה. העימות הסתיים כשאמרה: "אבא, את החשבונות אנחנו כבר נסדר בבית".

על אף מזגה הסוער, היטיבה מירה לנגן בצ'לו. היא הייתה אחת מתלמידותיה של גיטה דוּניֶה-ויצמן. מורתה הייתה מוזיקאית ופסנתרנית ושררו ביניהן יחסי קירבה ואהבה רבה. מורה מופלאה זו הצליחה להניעה לנגן בצ'לו כמעט 9 שעות בכל יום. כידוע, עוד לפני מות מורתה, נקרא בית הספר למוזיקה בשם: "קונסרבטוריון דוניה ויצמן".

שירות בצבא הבריטי והעיר הגדולה

בהגיעה לגיל 17 המורה לכימיה אשר רכש לה אהדה והערכה, שלח אותה להרצאות בטכניון במגמה להכשירה כלבורנטית. בגיל 20 התגייסה לצבא הבריטי, תחילה שירתה במחנה סרפנד (כיום צריפין), אשר נבנה כמשק אוטרקי שסיפק את כל צרכיו. הכול היה מתוכנן כך שהחיילים לא יצאו מהבסיס ללא צורך. אך למירה היה "תפקיד מיוחד", היא היטיבה לנקות את בתי השימוש ביסודיות ובמהירות רבה, וכך ניצלה זאת כדי לזכות בחופשות מחוץ למחנה אותן העבירה בבילוי בעיר הגדולה תל אביב. שלוש שנים וחצי שירתה בצבא הבריטי ומעלליה הגיעו גם לביירות, לצידון ולעזה.

מירה נישאה ליחיאל (בחיבה היא מכנה אותו חיליק או חילה) צ'רניבסקי "מהנדס שהגיע מלטביה בדיוק ביום שהבריטים עזבו את הארץ". באותה הנימה האופיינית לה, החליטה מירה שחתונתם תהא מצומצמת ביותר, ואכן כללה החתונה 32 מוזמנים בלבד.

מכונית 'סימקה' חדשה

הלשונות המרכלות על קמצנות המשפחה פסקו ממלמוליהן רק ברגע שבחצר הבית נראתה מכונית מדגם "סימקה" חדשה של הזוג הטרי. חילה עבד כמהנדס בחברת "דשנים" ומירה המשיכה בתפקידה כלבורנטית עד הולדת בנם מיכאל-ויקטור. לאחר ששבו משליחות בארה"ב עברו לגור בקריית טבעון בנחלה רחבת ידיים של כשלושה דונמים אדמה ובה עצי פרי רבים.

האסון

בזמן ההוא פקד את הזוג אסון כבד, ילדם הקטן בן התשע נפטר ממחלת הסרטן. ילד שעליו אמר מנהל בית הספר דאז, שמואל בן ארצי, כי היה בין התלמידים המוכשרים ביותר. בן ארצי אף כתב חוברת הנצחה לזכרו של מיכאל.

טלטלה זו גרמה למירה, לבעלה ולהוריה לעזוב את קריית טבעון ולשוב אל חיפה. מזה 60 שנה היא מתגוררת בדירה הנמצאת בבניין לשימור. זהו קומפלקס של שלושה מקבצי בתים דו קומתיים, כשבכל אחד מהמבנים חמש כניסות נפרדות.

אוסף הפלפליות והמלחיות

הדבר היחיד שעדיין מעניין את מירה הוא אוסף הפלפליות והמלחיות שלה, אשר נמצא בקומה השנייה ומוצג לתפארה בארונות צרים וארוכים, ארונות אשר נבנו במיוחד עבורה על ידי מכריה הבהאיים. זהו אוסף מפואר מאין כמוהו היכול ללא ספק לשמש מוזיאון מכובד.

היא החלה באיסוף הפריטים במהלך אחד מטיוליה הרבים בחו"ל, כגחמה שלה, עם קניית סט מפואר בנסיכות ליכטנשטיין. סט המלחייה והפלפלייה הראשון היה יקר להחריד, "אבל ככה התחשק לי, וחילה תמיד הסכים לכל מה שרציתי".

שני מפלסים במעונה של מירה. בבית רהיטים מתקופת הרטרו – ביטוי המתייחס לסגנון תקופתי (בעיצוב, באופנה, באומנות, אדריכלות וכו') מהשנים 1945 עד 1960 בקירוב. זהו ריהוט שהיה מהודר מאד בעת שנקנה. הצ'לו שלה כבר ניתן לבן משפחה, אך הפסנתר עדיין ניצב בגאון בקומת המפלס העליון.

מירה אוהבת מאד את הפינה בה היא יושבת לקרוא, להביט לתהות ואף לחלום על זמנים עברו. בפינות רבות בביתה ניתן לצפות בצילומי בני משפחתה אשר נצורים בליבה. כמו כן היא מוקסמת, כל יום מחדש, להציץ ולראות את הנוף הניבט מכל חדרי מעונה.

כיום שומרים על מירה ודואגים לה זוג קרובי משפחה אהובים וגם כמה שכנות מקסימות. מדי פעם הללו פוקדים את ביתה ומנעימים לה את ימיה.

לאחר מספר שעות נכבד של סיפורים, צחוק, תהיות והרהורים, אומרת מירה כי יתכן שבעתיד לבוא, "כשיהיה לי ממש קשה לעלות לקומה השנייה", אזי אולי היא תחשוב להוסיף מעלית חיצונית למבנה.

---

להנות כל עוד אפשר

בנקודה זו אני כבר עייפתי… אך (כפי שניתן לראות בסרטון) מירה קמה ללוותני אל הדלת… בריקוד ובשירה.

לאהוב את מה שיש

אכן, כולנו כמהים להגיע לגילה בבריאות טובה ובנחת. מירה מוכיחה שראוי להעריך את הדברים שיש, כמו גם את היכולות הבסיסיות המשמשות אותנו ביומיום ולא פחות מכך את האנשים הקרובים לנו ושאותם אנו אוהבים… מירה מוסיפה ואומרת שהזקנה מלמדת אותנו שהכול זמני מחד ומאידך, שאין כל סיבה שלא להנות כל עוד הדבר אפשרי.