(חי פה) – "ימים של גאולה" ספרו של יורם כץ – עוד סיפורים
באחר צהריים של יום סתווי ונעים, אחרי משחק כדורגל בגן בנימין, פניתי לצעוד הביתה. כאשר פסעתי מן היציאה הצפונית של הגן אל רחוב נורדאו, כבר ירד הערב, ופנסי הרחובות דלקו.
פניתי לטפס במעלה רחוב ארלוזורוב, כאשר הבחנתי בדמות משונה מתבוננת בי.
ליד השירותים הציבוריים עמד איש מוזר, לבוש בגדים מלוכלכים ומהוהים. שערו היה פרוע, זקן שחור וסבוך כיסה את פניו, ותחת בית שחיו הייתה תחובה ערמת עיתונים ישנים.
האיש עמד במרכז המדרכה, במסלול ההליכה שלי, וחסם את דרכי.
עצרתי במקומי, תוהה מה עליי לעשות.
האיש החל לפסוע לעברי, ועצר ממש מולי.
"העבר אותי את הכביש, בבקשה," היה לו קול מחוספס אך נעים.
לרגע נבהלתי. התבוננתי בו. בין הזקן הפרוע שמילא את פניו לבין גבות עבותות, ראיתי את עיניו החומות. חיפשתי בהן איום ולא מצאתי. היו לו דווקא עיניים טובות, ונרגעתי קצת.
כבר לא פחדתי, אך מה שהפריע לי עכשיו היה הריח. האיש הסריח.
"העבר אותי את הכביש, בבקשה." היה צליל של תחינה בקולו.
חשתי אי נוחות. הקרבה אליו לא הייתה נעימה ורציתי ללכת משם, אבל ריחמתי עליו.
"טוב," אמרתי, "אעזור לך."
הוא התקרב אליי, ותפס בחוזקה בפרק ידי.
"עזוב אותי, בבקשה," הרמתי מעט את קולי.
אחיזתו רק התהדקה. לא הייתה דרך להתחמק ממנו.
ויתרתי לו, ויחד צעדנו אל מעבר החצייה הקרוב. הוא התבונן ימינה ושמאלה, ובחן את תנועת המכוניות. משראה שהכביש פנוי, התהדקה ידו עוד יותר על פרק ידי.
שלחתי מבט מהיר אל פניו. עיניו התרוצצו בחוריהן. האיש פחד.
"אחת, שתיים, שלוש – חוצים!" קרא בקול, ויחד ירדנו מן המדרכה אל הכביש.
"אתה מכאיב לי," אמרתי.
"סליחה," אמר האיש, אבל הלחץ על פרק ידי לא הוקל.
רק כאשר עלינו על המדרכה בצד השני, הרפה מידי.
"מה שמך, ילד?"
"יורם."
"תודה, יורם. אתה ילד טוב," אמר האיש, "אשמח להחזיר לך טובה."
"אין צורך," מלמלתי. רציתי רק ללכת משם, אבל הוא המשיך.
"שמי יצחק. אתה יכול לקרוא לי המורה יצחק. אם תזדקק לעזרה במתמטיקה, בוא אליי. אני תמיד כאן, ואשמח לעזור לך. אין נושא במתמטיקה שלא אוכל ללמד אותך."
מורה למתמטיקה! באמת! אם עד כה היו לי ספקות, כעת היה ברור לי שהאיש בלתי שפוי לחלוטין.
"תודה," אמרתי, והתרחקתי משם במהירות, שמח להתחמק מן האיש, ובעיקר מן הריח הרע שנדף ממנו.
עם הזמן, התברר לי שלא הייתי היחיד שזכה למפגש שכזה. רבים הכירו את האיש חסר הבית שהיה דמות מוכרת בשכונה. הילדים קראו לו "המורה יצחק", ולפעמים, שלא בפניו, גם "יצחק המשוגע". למרבה הפלא, לא מעט מהם אכן נעזרו בו מדי פעם בשיעורי הבית במתמטיקה.
אף אחד לא ידע לומר בביטחון מיהו האיש ומניין הגיע, אך שמועות עקשניות ידעו לספר כי היה בעברו מורה למתמטיקה, וכי איבד את שפיותו לפני שנים רבות, לאחר שאשתו ובנו נהרגו לנגד עיניו בתאונת דרכים.
המורה יצחק נהג לישון בחדרי מדרגות ברחוב ארלוזורוב, כאשר הוא מתכסה בעיתונים הישנים שנהג לאסוף. הוא עורר את רחמיה של ספרית ממספרה סמוכה, שמדי פעם העניקה לו בגדים נקיים, ואף הציעה לספר אותו. המורה יצחק לקח את הבגדים בשמחה, אך להסתפר סירב בכל תוקף.
נתקלתי בו מאז עוד פעמים רבות. תמיד רציתי לשאול אותו אם כל מה שמספרים עליו נכון, אבל אף פעם לא העזתי.
יורם כץ
יורם כץ הוא יליד חיפה (1954), ולמד בביה"ס "גאולה" ובביה"ס הריאלי. להוציא שלוש שנים בירושלים, שתיים בלונדון ושלוש בסינגפור, הוא מתגורר בחיפה, ואוהב מאוד את העיר. יורם בוגר פילוסופיה ופסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, והנדסת מחשבים בטכניון. הוא עבד שנים רבות בתעשיית ההיי-טק, ונשא בתפקידים בכירים במספר חברות.
ערב אחד, לפני כשנתיים, סיפר יורם כץ לנכדותיו הג'ינג'יות (והתל אביביות…) סיפור קצר מילדותו כ"סיפור לפני השינה".
מאז, במשך שנות הקורונה, הוא נאלץ להתמודד עם תביעות בלתי פוסקות לספר להן שוב ושוב סיפורים על "סבא כשהיה קטן", מה ששלח אותו למסע אל ימי ילדותו. הסיפורים נאספו לזיכרונות שיוצאים בימים אלה לאור בספר בשם "ימים של גאולה" – זיכרונות ילדות משכונת "גאולה" בחיפה של שנות החמישים והשישים. הסיפורים מציגים גלריה של דמויות ומקומות שהיו ואינם, דרך עיניו של ילד.
הספר הוא מחווה לחיפה של פעם, ובעצם למדינת ישראל הצעירה של אותם ימים, עם הורים למודי תלאות, שחלמו רק על שקט וחיים נורמליים, ועם ילדים שסלדו מכל מה שהדיף ריח "גלותי", ושרחובות השכונה היו להם עולם גדוש בחוויות והרפתקאות.
הספר מופץ היום במהדורה מוגבלת וניתן להשיגו בחנות הספרים "יודן" – חורב 16, חיפה, וכן ניתן לרכישה דרך הקישורים הבאים:
"ימים של גאולה" הוא ספרו השני של יורם. קדם לו ספר מתח על רקע היסטורי בשם "Lethal Scripture"', שגם בו שמור מקום מכובד לחיפה ולהיסטוריה שלה. הספר פורסם בשפה האנגלית ונמכר באמזון בקישור:
תודה על הכתבה, התרגשתי.
אמנם אני זוכר את המורה יצחק כשלא הייתה לו רעמת שיער כמתואר , זה הי בשנות החמישים, כן לפני כשבעים שנה, כבר אז הסתובב עם מעיל גשם מרופט בצבע בז' וחבילת עיתונים ונירות אריזה חומים מתחת לבית השחי. ואכן היינו משוחחים עימו והיה מביר לנו תרגילים בחשבון (אז זה היה חשבון , לפני המתמטיקה)
יורם? צופי גאולה? אתה משחר נכון? אני משגיא….
נכון. זוכר אותך היטב במדים ועניבה צופית.
כפי שנכתב מתחת לתמונה.יהושפט המלך זה בכלל בנווה דוד.התמונה מביטה לפינת הרחובות יהושע ארלוזורוב.גם אנחנו זוכרים את גן בנימין בתקופה אמנם יותר מאוחרת,שהיינו מגיעים בתור ילדים והיתה שם בריכה.לא בהפועל אלא ממש בגן בנימין.היתה תקופה נהדרת,היו שם חרדים ומשפחות שקטות והיה ביטחון פנים לילדים ובכלל.היום מי ישלח את הילדים שלו לבד בלי באיזור כזה? רחוב נורדאו זה בכלל מדרחוב שהיה שם דבר ומשך מאות מבקרים בעיקר במוצש
תודה על ההערה. שם הרחוב הנכון הוא, כמובן, יהושע.
היכרתי את ״המורה יצחק״. פעם פגשתיו בפינת הרחובות סירקין-יחיאל. סיפרו שהוא מתגורר בקומת כניסה של הבית הפינתי, בגומחה שיצר גרם המדרגות.
יורם ! כמוך גם אני הייתי עוברת ליד גן בנימין ורואה את האיש ישן בעלבותו על קרטונים מטונפים ליד בית השימוש הציבורי. יום אחד יצאתי מהצגה בתאטרון העירוני עם בן זוגי וכשעברנו ליד האיש, ניגש בן זוגי אליו חיבק אותו בחום הוציא מכיסו ונתן לו שטר כסף. למראה הפליאה בעיני הסביר לי כי האיש הבלוי הוא פרופסור למתימטיקה. מראשוני מקימי מחלקת המתמטיקה בטכניון ( ששכן אז בהדר ). וכמו שסיפרת השתבשה דעתו עקב טראומה קשה.
לא כל מה שאנחנו רואים הוא האמת !
שנה טובה
גם מתמטיקה וגם טכניון = טראומה קשה ביותר.
לא במקרה שלו
פעם היו בהדר קומץ כאלו, היום יש עשרות אם לא מאות.
מאיפה באו? הזנחה שיטתית של המערכת: פגועי לחימה, נפגעי עבודה, נמלטי כנופיות, מתמכרי אלכוהול/סמים וקשישים שנפלו בין כסאות הפנקס האדום שסידר פנסיות תקציביות של מליונרים בעודו הופך אחרים לעובדי קבלן נטולי יכולת כלכלית וניוד.