צינור הנפט עיראק-חיפה • "הקמת הצינור הגדול ביותר במזרח התיכון"

סיפור הקמתו של צינור הנפט עיראק-חיפה, שעיצב את חיפה לדורות…

ביום שלישי 22 בינואר 1935 בטרמינל חברת הנפט העיראקית שבמפרץ חיפה, נערכה חגיגת "יום הנפט". נכחו הנציב העליון ארתור גרינפל ווקופ (Wauchope), סגן שר החוץ הבריטי הרוזן ג'יימס ריצ'ארד סטנהופ (Stanhope), אחמי"ם רבים ונכבדים, יהודים וערבים. בטקס צוינה חנוכת צינור הנפט מקירקוק בצפון עיראק לחיפה, נפט שלמעשה הגיע כבר כשלושה חודשים קודם לכן (ב-13 באוקטובר 1934). במאמר זה יתוארו הקמת הצינור והמתקנים בחיפה.

הרקע

ב-1 באוגוסט 1914 פרצה "המלחמה הגדולה", ששנים אחר כך נקראה מלחמת העולם הראשונה. שדה הקרב העיקרי היה בצפון מערב אירופה, שם לחמו מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטרו-הונגריה והאימפריה העות'מאנית) כנגד מדינות ההסכמה (העיקריות היו בריטניה, צרפת ורוסיה).

המזרח התיכון שרובו נשלט בידי האימפריה העות'מאנית, היווה חזית משנית. ב-16 במאי 1916 נחתם בלונדון הסכם חשאי לחלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון לאחר שייכבשו על ידי בנות הברית, הלא הוא הסכם סייקס-פיקו. בהסכם זה קיבלה בריטניה לשליטתה הישירה את מובלעת מפרץ חיפה ועכו. אחת הסיבות העיקריות לכך היה הנפט.

"האימפריה שהשמש לא שוקעת בה לעולם"

משלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, בריטניה עברה משימוש בפחם לשימוש בנפט, הן בתעשייה והן לשימוש בצי הבריטי, הצי שבזכותו היא נהייתה "האימפריה שהשמש לא שוקעת בה לעולם". הנפט שהתגלה בסוף המאה ה-19 בדרום מערב פרס ובצפון עיראק, היה כאמור אחד מהגורמים העיקריים להתוויית הגבולות בהסכם סייקס-פיקו. על פי החישובים הבריטיים תוואי העברת הנפט מצפון עיראק דרך המפרץ הפרסי, הים האדום ותעלת סואץ לים התיכון, אורכו היה כ-7,000 ק"מ, לעומת זאת, המרחק משדות הנפט בצפון עיראק לחיפה היה רק כאלף ק"מ ולכן הבריטים החליטו להשתמש בנתיב זה.

הקמת חברת הנפט העיראקית I.P.C

בשנת 1912 הוקמה "חברת הנפט הטורקית" T.P.C שמטרתה היתה לחפש נפט באזור מסופוטמיה, בעלי החברה היו תאגידים אירופאים: בריטים, גרמנים והולנדים. באפריל 1920, עם סיום המלחמה, הועלה מצבה המשפטי של החברה בוועידת סן-רמו שדנה בחלוקת שטחי האימפריה העות'מאנית.

חלוקת המנדטים

בוועידה אושר גם הסכם סייקס-פיקו וחולקו המנדטים באזורינו. בשנת 1925 קיבלה "חברת הנפט הטורקית" זיכיון לחיפוש נפט בעיראק ושנתיים לאחר מכן גילתה החברה שדה נפט ענק בצפון עיראק, ליד הערים מוצול וקירקוק (השדה נקרא "באבא גורגור"-אבי האש). גילוי זה זירז את חלוקת הבעלות על החברה וב-31 ביולי 1928 נחתם הסכם שחילק את הבעלות למספר חברות בינלאומיות ובמסגרת זאת הוקמה "חברת הנפט העיראקית" I.P.C בבעלות בריטניה ועיראק. מטרת החברה היתה לפתח את השדות בצפון עיראק, להעביר את הנפט לחיפה ומשם לבריטניה.

צרפת, שעל פי הסכם סייקס-פיקו הייתה אמורה לקבל את צפון עיראק לשליטתה, הסכימה להעביר את השטח לבריטניה תמורת סיועה לדרישות הפיצויים האדירות מגרמנייה בוועידת וורסאי (יוני 1919 וכן תמורת שותפות ברווחי חברת הנפט העיראקית. בעת הדיונים על הקמת החברה ותוואי העברת הנפט, דרשה צרפת להעביר את הצינור לביירות שבשליטתה ואילו בריטניה דרשה להעבירו לחיפה שבשליטתה.

הצינור הגדול ביותר במזרח התיכון

הפתרון היה לרצות את שתי המדינות וסוכם על הקמת צינור, הגדול ביותר במזרח התיכון באותה התקופה. הצינור היה אמור להתחיל משדה הנפט בקירקוק מערבה כ-240 ק"מ עד לעיר ח'דיתה (Haditha) ומשם להתפצל. הזרוע הצפונית היתה אמורה להמשיך לאורך של כ-608 ק"מ (סה"כ 848 ק"מ) עד לעיר הנמל טריפולי שבלבנון שנמצאה בשליטה צרפתית, שם ייבנה טרמינל לנפט. קו זה נקרא קו ה-T (ראה במפה מס.1). הזרוע הדרומית היתה אמורה להמשיך דרך צפון עבר הירדן לחיפה, מרחק של 752 ק"מ (סה"כ 992 ק"מ) וקו זה נקרא קו ה-H. קוטר הצינור היה 12 אינץ' (30.5 ס"מ) וכושר ההזרמה היה אמור להיות כמיליון טון נפט בשנה בכל אחת משתי הזרועות.

ההכנות לבניית הצינור

ב-5 בינואר 1931 נחתם הסכם בין נציג חברת הנפט העיראקית לנציב העליון השלישי ג'והן רוברט צ'אנסלור (Chancellor), כותרת ההסכם: "הסדרת מעבר השמנים המינרליים של I.P.C דרך הטריטוריה של פלשתינה". ההסכם היה לתקופה של 70 שנים ועבר מספר שינויים, כשהגרסה הסופית שלו נחתמה ב-18 באוקטובר 1933 על ידי הנציב העליון הרביעי ארתור גרינפל ווקופ (Wauchpe).

הממשל הבריטי בארץ פרסם ברשומות שורה ארוכה של צווים הקשורים לפעילות חברת הנפט העיראקית בארץ, החל מנושא הפקעת קרקעות, הקמת מתקנים ומכלי נפט ועד לתנועת רכבי החברה בארץ. במסגרת צווים אלו קיבלה החברה הטבות והקלות מפליגות.

ב-18 בפברואר 1929 נערכה בירושלים ישיבה של הוועדה המרכזית לבניין ערים בהשתתפות מהנדס עיריית חיפה אסף ציפרין. בישיבה נקבעו השטחים שיופקעו לצורך הקמת מתקני הנפט השונים, התשתית התחבורתית, שינוי נתיבו של נחל הקישון ועוד. ראוי לציין כי המוסדות העבריים התנגדו להפקעות הקרקע הללו היות שהיוו פגיעה באדמות הקק"ל שבאזור, המיועדות להתיישבות יהודית.

חברות נפט בינלאומיות גדולות מגיעות לחיפה

העבודות על המיזם התחילו בעיראק במחצית שנת 1930. באוגוסט 1932 הגיע לנמל חיפה משלוח הצינורות הראשון והוא הועבר ברכבות למפרק שבצפון ירדן ולעמק יזרעאל. החברה הביאה לארץ צי של משאיות להעברת הצינורות וציוד מכני הנדסי מהמתקדם בעולם.
העובדה שחיפה אמורה להיות מוצא הצינור, משכה לעיר חברות נפט בינלאומיות גדולות כגון: "של", "ואקום", "סאנצ'יף","קווקז" ואחרות שקנו שטחי קרקע נרחבים במפרץ חיפה לשם הקמת מתקנים לנפט.

חברת הנפט הטורקית פרסית שבבעלות בריטית, העבירה את מרכז פעילותה מביירות לחיפה ורכשה שטח של כאלף דונם להקמת מתקנים ומכלי נפט. חברת הנפט העיראקית שכרה את מלון "וינזדור" שבמושבה הגרמנית בעיר עבור משרדיה ולאחר כחצי שנה הועברו משרדיה לבניין שבנה עזיז כייאט ברחוב הגפן (בבניין נמצא כיום בית אבות).

לאחר שצוותי מודדים סימנו את תוואי הצינור, הופקעה רצועת קרקע ברוחב של 15 מטרים לשם כך. בעיראק ובירדן נבנו מחנות אוהלים עבור הפועלים האמורים להניח את הצינור, נבנו מעבורות על הפרת והחידקל למעבר המשאיות והציוד הכבד ותשתיות נוספות הקשורות למיזם.

העבודות בשטח

ב-15 באפריל 1933 נפתח בעמק יזרעאל ליד קיבוץ עין חרוד, מחנה עובדים ובו עשרות אוהלי מגורים, חדר אוכל, ברזי מים, מקלחות, מרפאה ותשתיות נוספות ובמקביל התחילו העבודות. לאורך התוואי שכבר סומן בשטח ושהצינורות פוזרו לאורכו. בתחילה עבד ה"טרנצ'ר" המחפר שחפר תעלה צרה לעומק של מטר אחד. במקביל רתכים ריתכו את חלקי הצינור אחד לשני ואחר כך בעזרת מכשיר מיוחד צופה הצינור בזפת כנגד החלודה. בשלב הבא הורם הצינור על ידי מנוף והורד אל התעלה וזאת כוסתה בעפר והודקה. במקומות שהקרקע היתה סלעית ולא היה ניתן לחפור, השתמשו בחומרי נפץ.

חוות המכלים

ב-25 באפריל הועבר המחנה מעין חרוד לכפר ברוך. ב-15 ביוני, לאחר סיום העבודות בצפון ירדן, הועברו העובדים משם למחנה חדש שנבנה ליד מחנה ישראל (קיבוץ דברת דהיום) והיו בו כ-750 פועלים ערבים וכ-40 פועלים יהודים.

עוד קודם לכן על החוף במפרץ חיפה על קרקעות שהופקעו, התחילה בניית מסוף וחוות מכלים לצורך קבלת ואחסנת הנפט הגולמי שאמור להגיע מעיראק. נבנו במקום 44 מכלים בעלי קיבולת של 12,000 קוב כל אחד וכן מתקני שליטה ופיקוח ומשרדים. בחודש אוגוסט 1930 הניחה חברת "של" עבור החברה העיראקית, שני צינורות מקבילים מהחוף למרחק של 750 מטרים בתוך מימי המפרץ ושם הצינורות חוברו בעזרת צינור גמיש למצוף שאליו היו אמורות להתחבר מכליות (בספטמבר 1945 הונחו עוד שני צינורות).

קו טלפון עיראק-חיפה

במקביל נבנו לאורך שני סעיפי הצינור (קו ה-T וקו ה-H) 12 תחנות שאיבה (בוסטרים) להזרמת הנפט בצינור. בכל אחת מהתחנות היו 6 משאבות דיזל בנות 500 כוח סוס כל אחת. בצמוד לחלק מתחנות אלו נבנו מחנות צבא ומנחתי מטוסים לשם הגנה עליהן (בין השאר שדות H-2 ו-H-3 הזכורים ממלחמת ששת הימים). במקביל לצינור נבנה קו טלפון עילי שחיבר את עיראק עם חיפה. קו טלפון זה נחנך בנובמבר 1935 ודרך המרכזייה של חיפה ניתן היה לנהל שיחות בין בגדאד לקהיר. במחצית יולי 1934 הגיע הנפט לטריפולי שבלבנון ונשלח במכלית צרפתית לשני בתי זיקוק בצרפת שנבנו במיוחד לשם כך.

חגיגות חנוכת הצינור

ב-14 בינואר 1935 נערך בשדה הנפט בקירקוק טקס חגיגי שבו מלך עיראק גאזי הראשון פתח את המגוף שהזרים את הנפט הגולמי מערבה למסוף בטריפולי (לקח לנפט 10 ימים להגיע מצפון עיראק לים התיכון). כאמור, זה היה צינור הנפט הגדול ביותר במזרח התיכון באותו הזמן והטקס סוקר על ידי העיתונות העולמית. בעיתון דבר (15.1.1935) נכתב: "נפתח פי הצינור – המלך גאזי פתח את הפקק מעל צינור הנפט וזרם נפט משדות מוסול יצא למסעו דרך חמש ארצות אל הים התיכון….". בטיימס הלונדוני נכתב בהתנשאות בריטית: "המפעל מבחינה טכנית עשוי לשמש מקדם בארצות המפגרות האלה….".

חג הנפט

ב-13 באוקטובר 1934 הגיע משלוח הנפט הראשון לחיפה ובו 14,000 טון והוא הועמס על מכלית שכבר המתינה ונשלח מיידית לבריטניה. לאחר חנוכת הצינור בקירקוק והגעת הנפט לחיפה, נקבע "חג הנפט" כאן בחיפה.

ביום שלישי ה-22 בינואר 1935 התכנסו כ-300 מוזמנים במסוף חברת הנפט העיראקית שבחוף מפרץ חיפה. ביניהם היה ראש עיריית חיפה חסן שוכרי וחברי מועצת העיר, אנשי דת ונכבדים יהודים וערבים. באוהלים גדולים שנבנו במיוחד לאירוע הוגשה ארוחה חגיגית ולאחריה הגיע תור הנאומים. הנציב העליון סר ארתור ווקופ אמר בנאומו, בין השאר: "בטוחני שפתיחת הצינור תהייה לתועלת גדולה ביותר לפלשתינה והארצות השכנות. כנציב עליון אני מאושר שבנמל חיפה נמצאות תחנות המטען האחרונות…". סר ג'והן קאדמן (Cadman) יו"ר חברת הנפט העיראקית אמר: "הארץ הזאת מכילה רק 40 מייל (כ-64 ק"מ) של הקו שלנו, אבל חשיבותה למפעלנו לא נמדדת רק במספר המילין…." . האורחים ערכו סיור במתקנים והנציב העליון עלה לראש אחד המכלים והשקיף על מתקני המסוף. יומיים אחר כך נערך גם בעמאן טקס חנוכת הצינור בהשתתפות האמיר עבדאללה (הוא הומלך רק בשנת 1946).

פעילות הצינור

באפריל 1936 שנה ורבע לאחר חנוכת הצינור בחיפה, פרץ "המרד הערבי הגדול" – מאורעות 1936-9 והצינור היווה יעד מועדף לפיגועים. הקטע שנפגע בעיקר היה בין בקעת הירדן לעמק יזרעאל שם נהגו אנשי הכנופיות להגיע בלילה, לחפור לעומק של כ-70 ס"מ ולאחר חשיפת הצינור ירו בו מספר כדורים. לאחר שהצטבר נפט בבור, זרקו פנימה סמרטוט בוער ונעלמו. לבריטים נגרמו נזקים כבדים והם לא הצליחו לפתור את הבעיה.

בספטמבר 1936 הגיע לארץ קצין מודיעין בריטי צעיר דובר ערבית, סרן אורד צ'ארלס וינגייט (Wingate) והוא הוצב בחיפה במפקדת דיביזיה 5 שהייתה אחראית על הלחימה בכנופיות בצפון הארץ. וינגייט ששהה בחיפה רק 3 חודשים, הפך למעריץ של המפעל הציוני בארץ וכונה "הידיד". בראשית יוני 1938 לאחר בדיקות מעמיקות, הוא הגיש לפיקוד הבריטי תכנית מהפכנית למלחמה בטרור הכנופיות כנגד צינור הנפט ותוכניתו אושרה.

"פלגות הלילה המיוחדות"

ב-13 ביוני הקים יחידה מיוחדת "פלגות הלילה המיוחדות" (Special Night Squads ) שבסיסה בקיבוץ עין חרוד ומנתה 18 חיילים וקצין בריטי ו-24 לוחמים יהודים. בשיאה מנתה היחידה כ-75 לוחמים יהודים וכ-40 קצינים וחיילים בריטים והיא הביאה לירידה דרסטית בפיגועים בצינור הנפט. וינגייט עזב את הארץ באוקטובר 1938 והיחידה פורקה סופית בינואר 1939.

באוקטובר 1936 הקימו הבריטים את חברת C.R.L. (Consolidated Refineries Limited) שמטרתה הקמת בית זיקוק לנפט הגולמי שמגיע מעיראק. באוקטובר 1938 התחילו עבודות ההקמה בקרבת המסוף של חברת הנפט העיראקית ובנובמבר 1939 הופעלה יחידת הזיקוק הראשונה מתוך השתיים שתוכננו.

"נפט ל-100 שנים!"

כזכור, הקו לטריפולי התחיל לפעול ביולי 1934, ולחיפה באוקטובר 1934 ועד לחודש מאי 1935 זרמו בצינורות קרוב למיליון טונות נפט גולמי. ב-1936 הגיעו לחיפה כ-100,000 טון יותר מאשר בשנה הקודמת וב-1937 הגיעו לחיפה קרוב לשני מיליון טונות נפט בשווי של למעלה ממיליון וחצי לירות שטרלינג. עד סוף 1937 הופקו מהבארות באזור קירקוק כארבעה מיליון טונות. בחודש דצמבר 1938 לבדו, הגיעו לחיפה 147,718 טון נפט גולמי ולאור הכמויות, תכננה חברת הנפט העיראקית בניית עוד 11 מכלי ענק בחיפה. מומחה צרפתי התפאר בראיון עיתונאי: "החברה יכולה לספק נפט לאנגליה וצרפת במשך מאה שנים…!". לאור הצלחת המיזם, דובר על בניית קו נוסף בצמוד לקו הקיים וב-1945 נמסר כי הקו החדש יהיה בקוטר של 16 אינץ (40.6 ס"מ).

מתקני הנפט מופצצים

ב-1 בספטמבר 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה וביום שני ה-15 ביולי 1940 בשעה 9:30, היא הגיעה לחיפה. 5 מפציצים איטלקים שהמריאו מרודוס הפציצו את מתקני הדלק שבמפרץ חיפה. מכל דלק ריק נפגע ישירות ושני מכלים נוספים נפגעו מרסיסים, והדלק שבהם החל לבעור. במשך כשנתיים הופצצו מתקני הנפט כ-25 פעמים על ידי מפציצים איטלקים, גרמנים וצרפתים, אך ייצור ושינוע הנפט, שהיה חיוני למאמץ המלחמה הבריטי, לא נפגע.

גם לאחר ה-29 בנובמבר 1947, עם קבלת תכנית החלוקה באו"ם (החלטה 181) ופרוץ הקרבות בארץ, הנפט המשיך לזרום בצינור. רק בסוף חודש אפריל 1948, כשלושה שבועות לפני הכרזת המדינה, נסגר המגוף והנפט העיראקי חדל להגיע לחיפה.

במרץ 2003 כשעיראק הוחזקה בידי הצבא האמריקאי, ביקש שר התשתיות יוסף פריצקי לבדוק את האפשרות לחידוש הזרמת הנפט מעיראק לחיפה, דבר שכמובן לא יצא לפועל.

עיצובה של חיפה לדורות הבאים

בחודש ינואר 2017 חברת תש"ן (תשתיות נפט ואנרגיה שבבעלות המדינה) שירשה את מתקני חברת הנפט העיראקית, ערכה, לדרישת המשרד לאיכות הסביבה, מבצע תת ימי לסילוק שרידי הצינורות המקוריים שהונחו על קרקעית הים ב-1930. שרידי הצינורות החלודים והרקובים נמשו מהים והועלו על החוף כאנדרטה דוממת לפרויקט צינור הנפט הגדול והראשון במזרח התיכון.
המיזם שהיווה חלק מההסכמים לעיצוב גבולות המזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה שאפתני מאוד לתקופתו, אך למרות כל הקשיים והמכשולים הוא בוצע בזמן קצר יחסית ומימש את הציפיות ממנו ואף מעבר לכך.

עיצובה של העיר חיפה שהיה לה חלק חשוב במיזם, נקבע לדורות הבאים לאור שיקולים אסטרטגיים, כלכליים ואחרים של האימפריה שהשמש לא שוקעת בה לעולם.