כתף לניצולי השואה • עמותת "עמך" דליה סיון

מי היא דליה סיון?

דליה סיון היא עובדת סוציאלית קלינית ומדריכה ומנהלת את סניף "עמך" חיפה והצפון ב-24 השנים האחרונות, בהן הסניף גדל ובנוי היום מ-3 שלוחות וקבוצות בכל אזור הצפון מחדרה ועד קריית שמונה. היא עבדה בשנותיה המקצועיות בבתי ספר עם ילדים, בתחנה לבריאות נפש בירושלים. במשך 11 שנים עבד דליה בארצות הברית, בבית חולים פסיכואנליטי להפרעות נפשיות. עם שובה לישראל, עבדה דליה עם קבוצות של משרד הביטחון סביב שכול אבדן והפרעות פוסט טראומטיות.

מה תפקידך בעמך חיפה?

"ב-1996 התחלתי לנהל את עמך חיפה והצפון. תפקידי כולל ניהול צוות של 150 מטפלים ביחד עם צוות ניהול הכולל פסיכולוגים ועובדים סוצייאלים, מטפלים באומנויות שונות, ופסיכיאטרים.

אני עוסקת גם בעבודה קלינית, פיתוח צוות למידה, התפתחות המרכז והעמקה של הלמידה על השלכות ארוכות טווח של טראומה כפי שלמדנו מהניצולים לטובת קבוצות נוספות של נפגעי טראומה בחברה הישראלית.".

האם סיפורך האישי כולל רקע של משפחה יוצאת שואה?

"לא, אינני ממשפחה יוצאת שואה אבל גדלתי בתל אביב וסביבי חיו הרבה משפחות של ניצולי שואה"

מה מצב ניצולי השואה  וצאצאיהם בחיפה לעומת ערים אחרות?

"חיפה היא אמנם העיר עם מספר ניצולי השואה הגדול ביותר, אך אינני יודעת אם מצבם ומצב צאצאיהם שונה מערים אחרות. בעיר יש הרבה גופים המציעים עזרה ותמיכה מגוונים לניצולים שהם גם מזקני העיר, החל מטיפול בזכויות ועד מתנדבים הפועלים לרווחתם.

בתוך המכלול החיפאי, עמך הוא ארגון ייחודי המעניק תמיכה נפשית ורגשית לניצולים ובני משפחותיהם. מחלקת הרווחה של חיפה מינתה מערך שבו בנתה שולחן עגול, המנסה לגייס משאבים ולדאוג לכלל הניצולים. חלקם חי ברווחה ומיעוטם במצוקה כלכלית. מרבית הניצולים חיים בהתמודדות נפשית עם הזקנה ואבדניה, על רקע זיכרונות טראומטיים וזה אינו שונה לדעתי מעיר לעיר, אלא במסגרת אופי הערים השונות. בערים בהן רמה סוציואקונומית נמוכה, כמובן שגם הניצולים החיים בעיר זו יסבלו מכך."

מהו הקושי הכי הגדול והמצוקה החוזרת על עצמה אצל ניצולי השואה וקרוביהם?

"הייתי אומרת שהקושי הגדול בשנים אלה היא זקנתם של הניצולים ופגעי האבדן שהם חווים בזקנה (פרישה, אבדן יכולות פיזיות, אבדן קרובים, תלות, ירידה קוגניטיבית ובריאותית).

אבדנים והיחלשות של משאבים פנימיים וחיצוניים המגבירים זיכרונות פוסט-טראומטיים ואסוציאציות לתחושות וחוויות דומות בשואה, שמזכירות לניצולים אבדנים, פגיעות, קשיים ומצוקה. מכאן נובעים קשייהם של הקרובים, ילדים ובני זוג, הצריכים לטפל בהוריהם או בני זוגם ולעמוד במצוקות אלה על רקע יחסים מורכבים לעתים במשפחות של הניצולים."

מה עובר עליהם ביום השואה?

"יום השואה הוא יום זיכרון, יום שאין ביכולתם של הניצולים להסיח את דעתם מהזיכרונות, שיכולים להיות מעיקים וקשים ויחד עם זה יש להם צורך להעלות את הזיכרונות ולספרם, צורך שהתגבר בשנים האחרונות, עם הזמן הדוחק סביב סוף חיים והזקנה. הרצון להשאיר חותם, שלא ישכחו, שיקבלו הכרה ויכירו את סיפורם שהוא עולם ומלואו, אישי וייחודי ולא כולל וגורף כמו באותה תקופה בה היו בשואה: קבוצה של יהודים חסרת זהויות ופנים אישיות.
ביום השואה לכל אחד יש סיפור אישי שם ופנים."

איזה מענה עמותת "עמך" נותנת לניצולי השואה?

"ביום השואה ובכלל אנחנו נותנים קודם כל הקשבה לסיפור האישי, עדות לזיכרונות, מכירים באבדנים ובמצוקות אך גם בהתמודדות ובתושייה. אנחנו מבררים יחד עם הניצולים את המשמעות של סיפור הסבל וההצלה, מה הם מחלצים מהסיפור האישי שלם לעצמם לילדיהם, איפה הזיכרונות צבעו את תפיסת העולם שלהם, איפה הם צרבו והשפיעו את הבנתם על משפחה, קשרים, אבדנים והחמצות, גידול ילדים, ועוד.

אנחנו מציעים החל מאפשרות לקבל טיפול נפשי פסיכולוגי, אינדיבידואלי וקבוצתי, טיפול נפשי בבית למי שמוגבל בניידות, תמיכה נפשית חברתית דרך פעילות של מועדון חברתי בעמך, ביקור מתנדבים, ומעקב פסיכיאטרי.

אנחנו מקיימים פעילות המערבת קהילה כמו תלמידי בית ספר, חיילי חיל הים בנות שירות ילדי גן ועוד  ויוצרים מעטפת של טיפול פסיכוסוציאלי בעלת רצף טיפולי לפי צרכי הפונים."

האם המדינה מקשיבה לניצולים?

"מאז משפט אייכמן ובשנים האחרונות, המדינה, באמצעות הרשות לזכויות ניצולי שואה מקשיבה לניצולים. המדינה היטיבה והרחיבה את זכויותיהם לתגמולים ותמיכה נפשית, הרחיבה את מעגל המוגדרים כניצולים, ומגלה יותר הבנה לסבלם. ההנחה הבסיסית היא שמגיע להם, גם אם זה בתמיכה נפשית לה הם זכאים או בכסף, הכרתה של המדינה במה שעברו ובאבדניים שחוו ובהשפעות של החוויות הטראומטית על בריאותם הנפשית והפיזית חשובה מאד."

האם יחס החברה לניצולי השואה נשחק עם השנים?

"לא, נהפוך הוא!
האתוס של ניצולי השואה דווקא התחזק, הם כבר "לא כצאן לטבח" לעתים משתמשים בניצולים ובשואה לאינטרסים שונים. אתוס הקיבוצים נחלש, הם כבר לא "מלח הארץ" דבר שהיה הפוך בשנים הראשונות של המדינה כשבנתה את עצמה, וחולשה וקרבנות לא זכו להבנה."

השואה מחלחלת בדור השני והשלישי כיצד זה בא לידי ביטוי?

"במשפחות של ניצולי שואה, כמו בכל משפחה, יש נושא של העברה-בין-דורית וכך דפוסי התמודדות משוחזרים ומקבלים חיקוי כמו בכל משפחה.

בני הדור השני לא הרשו לעצמם את החופש לכעוס, להיפרד באופן מיטבי מההורים, לנוכח הסבל, שהרי, איך יוכלו ילדיהם לעשות להם את זה לאחר כל מה שעברו. דפוס זה כלל גם את החשש לשאול כדי לא להכאיב ואת החשש של הניצולים לספר כדי לא להכביד.

היו ניצולים שסיפרו יותר מידי, באופן מציף ולא מותאם מבלי שלילדים הייתה יכולת לעכל. הדור השלישי, עם עבודות השורשים, הצליח לשמוע יותר את סיפור הסבים הניצולים אבל כמו בכל מורכבות משפחתית, גם כאן יש השפעה על כך שהדור הראשון דילג על הדור השני וערך דיאלוג עם הדור השלישי. יש משפחות בהן השתיקה המשיכה גם בין הדור השני לשלישי."

מה קורה לנו היום כשהשואה כמה דורות מאחורינו?

"אני עדה לכך שהדור השני, שעכשיו הוא בשנות ה60-70, מחפש להכיר ולשאול את הוריו, לדעת את סיפורם, להבין את השפעות התנהגותם, הביעותים, החלומות והקשיים שהשפיעו על הדור השני. יש לניצולים צורך להכיר ולספר את סיפור ההורים, צער על ההחמצה שלא שאלו ולעתים אין כבר את מי. עדות לכך היא הגעה למפגשי שיח בעמך, לקבוצות טיפוליות, להתארגנויות כמו דורות המשך, זיכרון בסלון ועוד. גם החברה הישראלית על כל גווניה מכירה בכך שהזמן אוזל ורוצה לשמוע ולהכיר את סיפורי הניצולים."

האם זכר השואה נשחק?

"לא. ועדות לכך היא ההתעניינות המרובה בניצולים ובסיפור השואה. כולל ההתעניינות שלך ושל אתר חי פה בנושא."

האם את חושבת שבעוד כמה שנים לא יהיה זכר לשואה?

"הניצולים עדיין איתנו, לעוד 10 שנים לפחות, אולי בעוד 50 שנה זה יהפוך לאירוע היסטורי שיילמד כמו  נושאים אחרים."

מי המנציחים אותה?

"המנציחים הם בני הדור השני והשלישי, מדינות שהיו שותפות לאסון הזה, בעיקר גרמניה, אך גם פולין הולנד אוסטריה תלוי ברוח התקופה. בני עמים שונים שנפגעו בשואה וגופים וארגונים שונים כמו 'יד ושם' 'לוחמי הגטאות' ועד מוזיאון השואה בוושינגטון הבירה של ארה"ב. מצבות יוצאי הקהילות השונות לזכרם של הקרבנות בבתי קברות שונים ואנדרטאות ברחבי הארץ ובאירופה ובמוזיאוני שואה בעולם."

מה קורה לניצולי השואה בזמן הקורונה?

"אולי כרגע זו השאלה הכי אקטואלית, כיון שיש תכונות לסגר ולעוצר וכתוצאה מזה לבדידות ולהפרדה של זקנים משאר האוכלוסייה – מוטיבים שמתקשרים לתקופת השואה מצד אחד ומצד שני זה לא דומה, כי כל הצרכים הבסיסיים קיימים. היום יש תחושה של יכולת התמודדות, עברנו דברים קשים מאלה אבל גם פגיעות והחלשות.

על מנת לחזק את ניצולי השואה בתקופת הקורונה, אנחנו בעמך מנסים שלא לפרום את תחושת השייכות כמו שהנאצים פרמו משפחות וקהילות, ושלחו אותם אל מותם.

אכפתיות, עזרה ותמיכה אנושית חשובות ביותר, בשלב זה, כדי להקל על הזיכרונות ואכן להיות כולנו רקמה אנושית חיה."