לראשונה עלה ופורסם בחי פה ב-23/01/13
במשפט אייכמן אשר נערך בתחילת שנות השישים, עלה הסופר ק.צטניק (יחיאל דינור) לדוכן העדים ונשא את עדותו המצמררת עד שאיבד את הכרתו ופונה מהאולם. המושג שטבע בהתייחס לתיאורו את אשר קרה במחנה ההשמדה אושוויץ, היה: פלנטה אחרת.
ככל שיסופרו סיפוריהם של ניצולי שואה, לעולם הסיפורים הם בלתי נתפסים ונשמעים כאילו התרחשו במקום אחר-שלא מכאן. לא פעם הסיפורים מנותקים מכל דבר אנושי מוכר ונוגעים בסוריאליזם והם גורמים לשומע לתהות על מהות הגורל ומדוע זוכה אדם אחד והשני מפסיד.
אחד מהסיפורים הללו שמעתי השבוע כאשר נפגשתי עם נפתלי פירסט, חיפאי ויליד העיר ברדיסלבה בצ'כלוסובקיה. נפתלי יליד שנת ,1932 גבה קומה, עיניים צוחקות ובעל שמחת חיים עצומה שאינה מסגירה את החוויות הקשות שחווה בילדותו, סיפר לי את סיפורו על תת פלנטה: בלוק הילדים הידוע בשם בלוק 66 שהתקיים בתוך פלנטת מחנה הריכוז בוכנוואלד. סיפור של הצלה ודאגה לייצר סיכוי לדור הילדים אשר אולי יצליחו לצאת מהתופת. נפתלי מספר את סיפורו של ילד צעיר מאוד ששרד לא פעם על חוט השערה ובנסיבות סוריאליסטיות, עד אשר זכה להתאחד עם הוריו ואחיו לאחר המלחמה- איחוד שרבים אחרים לא זכו לו.נפתלי נסע למחרת פגישתנו לגרמניה בהזמנת ממשלתה , להרצות ולספר את סיפורו בפני תלמידים גרמניםו להפגש עם נשיא גרמניה לרגל ציון יום סיום מלחמת העולם השניה המוגדר כציון הבינלאומי לשואה ולמלחמה ההיא.
נפתלי מציין מילים להן הוא מתייחס ברגישות גבוהה. שתיים מהן שואה וניצולי שואה.
שואה – מלה שהשימוש בה נהפך ליומיומי להגדרת אירועים שונים ומשונים בתדירות גבוהה. כך שאינו מוצא בה את העוצמה הראויה .
ניצולים – כי הוא אינו רואה עצמו ניצול:" ניצול הוא אדם שלא השתתף באירוע, שלא היה שם. למשל, ילד נוצרי ממונקו או משוויץ, שלא ידע מלחמה מהי.
הפרטים המקדימים בסיפורו של נפתלי פירסט דומים דימיון גדול למציאות שחוו יהודים רבים אשר שיגרת חייהם התערערה בבת אחת משחוקי הכיבוש הנאצי חלו עליהם. נפתלי היה בן שש כאשר המשטר הסלובקי החל להצר את צעדיהם של היהודים והטיל חוקים מפלים אשר הבהירו באופן ברור כי היהודים אינם רצויים במקומות בהם גרו מאות בשנים. הם גורשו מברדיסלבה ונאסר עליהם לגור בערים גדולות, רכושם הוחרם והחגורה התהדקה יותר ויותר."במרץ 1942, התחילו לצאת הטרנספורטים הראשונים מסלובקיה. בתחילה חשבנו שלוקחים אותם לעבודה. הסימן לכך היה שלקחו קודם כל צעירים.. את הטרנספורטים ביצעו הגרדיסטים, חיל המשמר הסלובקי שאנשיו נקראו כך (HLINKOVA GARDA) הם היו אלה שעשו את כל מלאכת הדיכוי בסלובקיה. הסלובקים קיבלו מהגרמנים תשלום של 500 מרק עבור כל יהודי שנשלח למזרח. התנאי לתשלום היה שלא ישוב. בשלב זה כבר לא יכולנו לעמוד במועקה של הרדיפות. היתה תחושה שאולי עוד פעם או פעמיים נצליח לחמוק, אבל בסוף ניתפס.
הכל כבר היה מסוכן: הייתה אפליה בנסיעה ברכבות, מחסומים בדרכים ולא היה פשוט לנסוע ממקום למקום.
אז נודע לאבא שמייסדים מחנה עבודה וכיוון שמקצועו היה עיבוד עצים והיה מדובר על הקמת נגרייה ענקית, החליט להתנדב ולהיכנס למחנה עבודה-הסגר זה. לא ברור, אם הוא ידע בוודאות, שזה יהיה מחנה הסגר. ההחלטה נעשתה לאחר התייעצות משפחתית מעמיקה שהגיעו למסקנה, שאולי כך יש לנו הכי הרבה סיכויים להינצל. התנדבות זו העניקה "תעודה צהובה", שנתנה לגיטימציה ליהודים מסוימים להישאר בסלובקיה. היא ניתנה בדרך כלל ליהודים בעלי מקצועות שהיו חיוניים לכלכלת המדינה והבטיחה הגנה.
כך נשארנו בסלובקיה בשנת 1942 כשרוב יהודי המדינה כבר הוגלו. עברנו לגור במחנה סרד(SERED) ששימש כמחנה הסגר ליהודים לקראת המשלוחים למזרח. אחר כך הגרדיסטים הפכו אותו למקום רכוז יהודים למשלוח לפולין. כאן הם מוינו, נספרו ומכאן יצאו מידי כמה ימים טרנספורטים לאושוויץ.
המחנה הוקם ליד עיר בשם סרד כ-80 ק"מ מברטיסלאבה, ליד פסי רכבת. ליד המחנה היה בית-חולים. במחנה הוקמו צריפים, נגרייה גדולה ובתי מלאכה. כאשר הגענו קיבלנו חדר בגודל 3 על 4 מ' לכל המשפחה. החדר היה בצריף מס 1, ללא שירותים וללא מים בחדרים, ושם התמקמנו. בצריף הזה שוכנו כל בעלי התפקידים: מנהל המסגריה, מנהל הנגריה, מנהל המשטרה וכו. התחלנו להסתגל לתנאים קשים מאוד. כל טרנספורט שנאסף ויצא, היה מחזה מפחיד ואיום.
תוך כדי הכנה למשלוח, היו ניסיונות בריחה, ניסיונות הצלה, וכל מיני פעולות שהסתיימו לעיתים קרובות ברציחות, עינויים ומכות .במחנה פגשנו חברים ומשפחות. ניסינו להציל אנשים שונים ולא הצלחנו. למעשה, על כל האנשים שהיו במחנה, גם אם היו מוגנים כביכול, ריחפה הסכנה שיישלחו, במקרה ויהיו חסרים אנשים למשלוח או כל סיבה אחרת. הגרדיסטים השתדלו שהמשלוחים יהיו דווקא בחגים היהודיים.בכל חג יהודי ניסו לבצע משלוח גדול ומרוכז. זכור לנו יום הכיפורים של 1944 שהיינו במחנה. היו לנו שם מכרים והיינו בבית הכנסת. כולם התפללו והאדוקים צמו והתפללו כל היום. בערב התקיים מסדר לטרנספורט .בין המיועדים למשלוח היה גם ידיד טוב של המשפחה לצי מנהיים. למורת שהיה איש טוב ,יהודי אדוק ומאמין ולמרות הצום התפילות הוא נשלח במשלוח הזה, רעב ומושפל. היה זה אחד המשלוחים הגדולים והקשים ביותר. אנחנו בתוך המחנה ידענו כבר בקיץ 1942, בדיוק לאן היהודים נשלחים, כי פעמיים הופיעו שם בחורים שברחו מאושוויץ או ממחנה אחר ומסרו דו"ח מפורט, על הדרך שבה הדברים מתנהלים בפולין. לנו לא סיפרו הכל, אבל המבוגרים ידעו במדויק.
בשנת 1944 גרמניה כבר הייתה בנסיגה, צרפת הייתה משוחררת. רוב רובה של מערב אירופה היה משוחרר, חלק מהונגריה היה משוחרר, ובאופן כללי, המעצמות היו במצב שפיר. הנסיבות הפוליטיות היו, אם כן, כשרות למרד הסלובקי שפרץ, ולאחר כיומיים, פלשו הגרמנים לסלובקיה, כדי לדכא אותו. בינתיים, מחנה סרד התפרק כיוון שהגרדיסטים ברחו מהמקום ותושביו התפזרו.
ההורים החליטו, שאנחנו צריכים לעזוב גם את סרד וחיפשו רכב כדי לברוח בעזרתו. לבסוף הצליחו לגייס מונית והוחלט לנסוע לפיאשטני, שם עדיין גרו הסבתא והדוד שלנו. כאשר נסענו במונית לכיוון פיאשטני, מולנו כבר נסעו גייסות הגרמניים, ממש התחככנו בהם, רכב מול רכב , פחדנו פחד מוות שמא יתפסו אותנו.
מיד עם כניסתם החלו הגרמנים במצוד אחרי יהודים. על פי הוראה, בוטלו מיד כל התעודות הצהובות, וכל היתרונות הכלכליים והכיסויים שהיהודים הצליחו לבנות. עם הזמן ניתנה הוראה, שכל יהודי סלובקיה יישלחו להשמדה.
ניסינו למצוא מחסה ומסתור אצל חברים ומכרים, נפרדנו כדי לא להוות איום ושוב התאחדנו. בסופו של דבר הגענו שוב כולנו למקום היחיד שהיה טבעי עבורנו באותו תקופה, לצריף בו גרנו במחנה סרד ושם נפגשנו כולנו: אני, בן השמונה, ההורים, אחי שמואל המבוגר ממני בשנתיים וסבתי.
החיים במחנה הפכו קשים ומלווים בהתעללויות בלתי נתפסות. המטרה היתה לשרוד בכל מחיר ולא להשלח למחנות ההשמדה.
מפקד המחנה היה ברונר, סגנו של אייכמן. אנו הצלחנו להנצל שוב ושוב. בפעם האחת שניצלנו, לפחות לזמן מה, זכור כאחד הימים העצובים בחיינו בו נפרדנו מסבתא לתמיד.
עמדנו ארבעתנו במסדר, ברונר עצמו עשה בו את הסלקציה. שנינו, אחי ואני היינו בלונדינים ובעלי עיניים כחולות. אמא הייתה יפהפייה, בעלת אף סולד. ברונר לא יכול היה להעלות על דעתו, שקיימים בעולם יהודים בעלי מראה ארי שכזה. הוא התקרב, נעמד מולנו ושאל: "נכון שאתם מישלינג) מנישואיי תערובת(?".
שמואל, ברוב תושייה ואומץ, השיב לו בגרמנית: "כן. ואנחנו לא יודעים למה מחזיקים אותנו פה כל-כך הרבה זמן" ! .
לפי הוראתו של ברונר העבירו את אמא ואת שנינו לקבוצה של משפחות מעורבות. סבתא נשארה במקום. יש לנו הרגשה שסבתא הבינה בדיוק מה מתרחש ורמזה לאמא שתלך עם הילדים כדי שנינצל. לו היה מתגלה שאנו משפחה אחת, הכול היה אבוד. סבתא הייתה בת שישים ושלוש, אישה מאוד חכמה ובשיא כוחה. אם היו מקשרים בינינו הכל היה אבוד. הפרידה מסבתא היתה מאוד עצובה, קשה ובלתי נשכחת. אירוע של רגע אחד, רודף אותך כל החיים. למרות שזה היה רק הגיוני להיפרד מסבתא ולא להישלח יחד אל מוות בטוח. את אמא ליוותה עד סוף ימי חייה התחושה שהיא הקריבה את אמא שלה.
צריך להבין את עצמת המראה שלנו. אם היו מחפשים שני אחים לסרט תעמולה נאצי, שיראה דוגמא לעתיד הגזע הארי הנבנה והאומה הגרמנית, אלה היינו אנחנו. היינו מפותחים לגילנו, גבוהים, לא רזים מדי, מסופרים ומסורקים עם שביל בצד, עיניים כחולות והיינו גם דומים מאוד. גם אמא היתה יפה ובוודאי שהיתה לזה השפעה. עם זאת, ברונר ידע לאן הולכים המשלוחים. זה לא שהוא ניסה להציל אותנו, הוא פשוט לא היה מסוגל להרוג את כולנו על המקום. לאחר מספר ימים כאשר היתה יציאה למגרש המסדרים, היינו בין הנשלחים בטרנספורט. הלכנו בלי שום תקוה, לא ניסינו לעשות שום תרגיל ולהתחמק.
ההורים הבינו שנישלח תוך מספר ימים. התכוננו לכך והכינו גם אותנו ככל שרק ניתן.הוסבר לנו שנתכונן למצבים קשים מאוד. אבא אמר –ביקש – ציוה ,שמה שלא יקרה, אנו חייבים לעמוד בכל התלאות , לעבור את התקופה ולשרוד. חייבים !!!
אמירה זאת של אבא נחרטה עמוק במוחנו וליוותה אותנו כל התקופה ובכל המצבים.
קבענו שאחרי המלחמה נתכנס כולנו אצל משפחתם של ידידנו הנוצרים בברטיסלבה.
לאחר מספר ימים היה מסדר לבחירת אנשים למשלוח, היינו בין 930 איש שנבחרו לטרנספורט זה. הפעם לא ניסינו לעשות שום תרגיל התחמקות . ברור היה שאם ננסה להתחכם, עלולים לחסל אותנו במקום .
ב- 2 בנובמבר 1944 העלו אותנו לקרון הרכבת . בפנים היה קשה וכל כך צפוף שמיד התחילה מהומה. חלק מהאנשים בקרון היו חופשיים עד שבוע לפני כן, חיו חיים לגמרי נורמליים, אולי הסתתרו או חיו תחת אישורים מיוחדים, הם לא צברו ניסיון של חיים בצפיפות חיי כלא או מחנה. גם עבורנו היתה זו חוויה קשה מאוד. הכניסו שמונים או תשעים איש לקרון, כך שאפילו לשבת לא ניתן. בנוסף לצפיפות, צעקות, סירחון ויכוחים וצעקות. חשבנו לברוח מהרכבת אולם תכנית זו לא יכולה היתה לצאת לפועל וכך עברנו נסעה קשה בתנאים שאין לתאר וב-3 לנובמבר הגענו לבירקנאו.
רצה הגורל וב-1 לנובמבר הוחלט להפסיק את רצח משלוחי היהודים שהגיעו היישר מהרכבת. הם לא עמדו בכמות הנרצחים ותנורי השריפה עוד עבדו בשריפת הגופות שנערמו שם מתאי הגאזים. אנו היינו המשלוח הראשון שהגיע לאושוויץ ולא נשלח למוות.
הושלכנו בבת אחת למציאות של חיים במחנה השמדה על הרעב וההשרדות הקשים ובעיקר הפחד.
תמונה מתוך המחנהשהינו עם אבא עוד זמן קצר.אז באה ההוראה, להעביר את הגילאים הצעירים ל"קינדר בלוק". זו הייתה הוראה נוראה ומפחידה ביותר, כי המקום היה ידוע לשמצה. כל זמן שתאי הגזים פעלו, הוא שימש כמחסן אנושי. ברגע שהיה מחסור באנשים לכמות הדרושה למלא תא גזים, לקחו ילדים וצירפו אותם למשלוח . הממונה על הבלוק היה אוקראיני או בילורוסי בשם אולג , שהיה ידוע באכזריותו .לא ניתן היה לעשות דבר בענין הזה. הועברנו לבלוק 29, הבלוק של הילדים. בידיעה ברורה, שאבא נשאר באותו מחנה ונפרד מאיתנו. פחד אימים ופרידה קשה ביותר. פעם אחת הופיע אבא ליד האשנב של הבלוק ומסר לנו שהוא יוצא במשלוח מבירקנאו. את זה הספיק לומר ונפרד .
משם טולטלנו למחנה אחר בו עבדנו בעבודות קשות ולאחר מכן הוציאו אותנו לצעדת מוות בשלג ובקור החורפי של פולין ללא נעליים שלמות ובבגדים שלא הצליחו להגן עלינו ולו במעט מפני הקור הקשה. כך צעדנו במשך ימים ללא אוכל ומים כשאנו משננים לעצמנו שעלינו לשרוד. לאחר 4 ימי הליכה הגענו לעיר בה העמיסו אותנו על קרונות רכבת פתוחים והסיעו אותנו עוד יומיים שלמים ביום ובלילה בקור הקשה כשמסביבנו אנשים נושרים אל מותם. לאחר נסיעה שארכה כאמור בין יום וחצי ליומיים, הגענו לבוכנוולד (באותו הזמן לא ידענו לאן הגענו). הרכבת נכנסה ממש לתוך המחנה, על מסילה שנבנתה במיוחד כדי להסיע את האסירים פנימה. הופתענו לטובה כיוון שהכניסו אותנו לאולם מואר וגדול, שהתנאים בו נראו הרבה יותר טובים ממה שהיה בקרונות. אבל כמעט מיד לקחו לנו את כל הבגדים – התחננו ובכינו. ואז השאירו לנו את הנעלים ונתנו לנו בגדים אחרים. במהלך הזמן התחלנ לחוש שזה מקום שונה מאושוויץ:. משהו בגישה לאסיר, בדיבור איתו, היה שונה ונסבל יותר. לאחר זמן הוברר לנו שבבוכנוולד פעלה מחתרת חזקה.שהשפיעה על היחס לאסירים. גם התקופה היתה כבר 25 או 26 בינואר 1945 והחזית כבר מאוד התקרבה.
השלב הבא היה הרישום. חשבנו שיש להם רישום קודם עלינו, הסתבר שלא. כל אחד קיבל מספר חדש, בגדים במצב תקין וכובע. כמו-כן, קיבלנו סימון לפי צבעים של כוכבים. אנחנו קיבלנו כוכב שחור-אדום, שמשמעותו: "יהודים פוליטיים".
הוכנסנו לצריף ענק, מאוכלס באסירים שהיו בבוכנוולד לפנינו, אנשים מכל הארצות ובגילאים שונים. קיבלנו מקום בדרגש עליון, כלומר, בקומה הרביעית. הצריף עצמו היה אפל והתנאים בו היו קשים ביותר, חסרי תקווה. מצבנו הגופני היה כבר מאוד ירוד, אני הייתי כבר מאוד חלש וחולה. לשמואל אחי קפאו האצבעות ברגל. אוכל כמעט לא היה והגניבות בין האסירים היו בלתי נסבלות.
לאחר כשלושה שבועות, התחילו למיין אנשים למשלוחים. למה ולאן לא ידענו. באחד הימים נבחר אחד מאיתנו למשלוח , פירוש הדבר היה שנגזר עלינו להיפרד.
סיפרתי שעשינו תמיד מאמצים לא להיפרד, אבל הפעם היינו חסרי אונים, לא ידענו מה לעשות ואיך למנוע את הפרוד. במשך היום הסתבר, שבצריף נמצא עוד זוג אחים, עם אותה בעיה. המבוגר ביניהם הציע לשמואל החלפת שמות וזהויות ובכך לפתור את בעייתנו המשותפת – פרידה של אחים. קיבלנו את הצעתם ואיפשרנו להם לבחור בין הישארות במחנה לבין יציאה למשלוח. אחרי התלבטויות, הם החליטו לצאת במשלוח. החלטה מקרית זו, חרצה את גורלם למוות ולנו את המשך החיים. לפנות ערב הוציאו אותם לתחנת הרכבת של העיר והטעינו אותם על הקרונות. בערב, בעלות הברית הפציצו את התחנה וכל הקבוצה הזאת נהרגה. היו שמועות, שחלק ניסו לברוח, ואז הגרמנים ירו בהם, כך שאיש לא נשאר בחיים.
לאחר תקופת מה מצאנו עצמנו, אחי ואני בבלוק 66. אשר כונה בלוק הילדים, היה ממוקם בקצה המחנה ועליו השגיח איש אמון של הגרמנים ששמו היה קלינה אשר למעשה היה השומר הטוב שלנו-הילדים והנערים.
הגרמנים קיבלו מידע כי מדובר בילדים מאוד חולים במחלות כמו טיפוס ומחלות קשות אחרות מה שהרתיע אותם מלהתקרב לבלוק .
תמונה מחוץ לבלק 66הבלוק היה מאוכלס ב- 900 ילדים בני 11-15 לערך שהתגוררו בצפיפות איומה, אך התנאים היו טובים משהיו ביתר חלקי המחנה. ההסכם עם הגרמנים היה שהאחראי על הספירה מוסר את מספר הילדים והם מקבלים את זה. לא היה צריך לעמוד לספירות בחוץ , ברוח ובקור. היה זה הישג גדול. האוכל אמנם לא היה שונה, אבל הוא חולק בצורה אמינה ומדויקת. היה טיפול בנערים: רחיצה, תספורת וכו. בערב הצריף היה מחומם. היו ערבים בהם כינסו את הילדים,לימדו אותנו עברית וסיפרו להם על המלחמה, על הנעשה בעולם, עודדו את הילדים ושמרו על רוחם וזיקה לחיים נורמליים כלשהם כדי עבור יום ועוד יום .
כוחי הלך ותש. חליתי מאוד. למעשה הייתי קרוב מאוד לגסוס ולמות. בעצה אחת עם קלינה אחי החליט שמוטב לקחת סיכון ולפנות אותי לבית הולים במחנה במקום לגסוס ולמות בבלוק.שכבתי במצב קשה. טיפל בי בחור פולני שהיה סטודנט. כל הזמן ניסה להרגיע אותי. לאחר עשרה ימים או שבועיים מצבי השתפר והרגשתי יותר טוב . אז הודיעו בבית החולים שחלק מהחולים עובר ל Bordel ואני ביניהם. שאלתי מה זה, כי כילד ידעתי ש"בורדל" זה משהו לא מסודר – מבולגן./
לצריף שאליו הגעתי חיכו בכניסה שתי נשים יפות, לבושות היטב ומאופרות. נבהלתי מאד. זה לא היה מראה רגיל במחנה השמדה. חשבתי, וחששתי שהולכים לבצע עלינו ניסויים או משהו דומה.
כשנכנסתי, שמעתי אותן אומרות בגרמנית: "כזה יפה ובלונדיני, חבל שהוא כזה קטן". אז לא הבנתי בדיוק מה היתה כוונתן. בתוך הצריף היו רהיטים ושטיחים, כמו בבית נורמלי. מסתבר שהכניסו אותנו לבית-בושת שפעל בתוך מחנה בוכנוולד. כנראה במטרה להסוות אותו. הכניסו אותנו לאולם גדול, השכיבו אותנו על מזרונים וכך מצתאי עצמי חי מציאות חדשה לחלוטין בבית בושת. הנשים חיבבו אותי. קיבלתי מהן הסבר על המקום: מה זה חדר עבודה ואיפה חדר שינה. קיבלתי פיג'מה קצת קרועה, אני זוכר שהמכנסיים היו אדומים עם פסים צבעוניים. התחלתי להרגיש טוב וממש הבראתי. בשלב מסוים היה חשש שיש לי מים בריאות. הרופא ניסה לשאוב מים מהריאות בעזרת מזרק ענק ,שהכניס לי בין הצלעות ישר לריאות. כאב לי מאוד, אך מים לא היו. אני זוכר לטובה את החיבוק של האחות, אחת מהנשים העובדות במקום, שהשתדלה להרגיע אותי. היחס היה נהדר. האוכל מצוין, ואפילו קיבלתי מהנשים שוקולדים ועוגות. לא יאמן כיצד מהגיהינום, פתאום הגעתי לגן-עדן.
אגרתי אוכל ושוקולדים בשביל שמואל בציפיה ליום בו אפגוש אותו. היינו מבודדים ולא ידעתי מה נעשה בחוץ. מסתבר, שהאמריקאים התקרבו לבוכנוולד והגרמנים התחילו להתארגן לפינוי של המחנה ושל בית-הזונות עימו.
ואכן היתה איזו פעילות של אריזה והכנות לעזיבה והגרמנים כבר לא ביקרו בצריף
ב 11 באפריל 1945 בבוקר התחלנו לשמוע יריות. החזית התקרבה. האסירים התקוממו ובאותו יום בוכנוולד שוחררה. עד היום אני אומר שכילד בן 12, שוחררתי ממחנה הריכוז בבית זונות.
המחנה בעצם השתחרר מעצמו בגלל ההתקוממות ומנוסתם של הנאצים.. רק כמה שעות לאחר מכן הגיעו האמריקנים לשחרר את המחנה סופית.
מיד עם השחרור, הלכתי לחפש את שמואל. פגשתי אנשים, שהכירו אותו והסתבר שלילה קודם הוא נשלח למסע, שהיה לו אחד הקשים והאכזריים ביותר. ציפיתי וקיוויתי לפגישה מחודשת . שמרתי לשמואל שוקולדים ודברים טובים, אבל שמואל לא היה כאן. כך נשארתי לבדי בבוכנוולד המשוחררת.
זמן קצר אחר כך החלו להתארגן קבוצות לפי מדינות, כדי לשוב הביתה. לאחר כשבועיים, הסיעו את הקבוצה הצ'כוסלובקית במשאיות צבאיות לצ'כוסלובקיה. הגענו עד ברטיסלאבה. שם קיבלה אותי הקהילה היהודית שכבר היתה מאורגנת.
התחלתי לברר מי שרד ומי לא . נאמר לי שאין כל ידיעות על משפחתי ואני הראשון שחזר.
הציעו לי לנסוע לדוד שלי שגר בעיר אחרת. נתנו לי כסף לרכבת ויצאתי לכיוון העיירה הזו. ברכבת מישהו זיהה אותי וסיפר לי, שדודי ודודתי האחרים גרים בפישטני הסמוכה, החלטתי לרדת בתחנה וללכת אליהם. הגעתי לאותו מקום, בו תפסו אותי הגרדיסטים. דפקתי בדלת ואמרתי שהגעתי. סיפרתי לדוד ולדודה קצת עלי ועל המשפחה, שגורלה עוד לא היה ידוע. הם היו המומים וגם שמחים שחזרתי.
הדוד והדודהטיפלו בי במסירות.. לאחר כמה שבועות, קיבלנו מסר ששמואל ניצל והוא נמצא חולה מאוד בבית-חולים בפרג. בפישטני שמענו את הודעת הרדיו, על כך שאמא השתחררה במחנה ליפשטט. לאחר מספר ימים נודע לנו, שגם אבא ניצל ועומד לחזור.
נסעתי לברטיסלאבה, למשפחת החברים הנוצרית שאצלה קבענו להיפגש אחרי המלחמה .כשהגעתי אבא כבר היה שם. באותו יום גם אמא חזרה לברטיסלאבה.
התאחדנו. קשה לתאר את הפגישה הנרגשת שחוויתי . לפגוש את הורי אחרי המלחמה.
בשנת 1949 עלינו ארצה וקבעתי את חיי בחיפה, שם במשך שנים היה לי בית ספר לנהיגה, ביתי נולדה ואני חי בה עד היום הזה.